"וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי-שָׁאוּל, אֵלָיו: הִנֵּה-נָא רוּחַ-אֱלֹהִים רָעָה, מְבַעִתֶּךָ. יֹאמַר-נָא אֲדֹנֵנוּ, עֲבָדֶיךָ לְפָנֶיךָ--יְבַקְשׁוּ, אִישׁ יֹדֵעַ מְנַגֵּן בַּכִּנּוֹר; וְהָיָה, בִּהְיוֹת עָלֶיךָ רוּחַ-אֱלֹהִים רָעָה--וְנִגֵּן בְּיָדוֹ, וְטוֹב לָךְ. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל, אֶל-עֲבָדָיו: רְאוּ-נָא לִי, אִישׁ מֵיטִיב לְנַגֵּן, וַהֲבִיאוֹתֶם, אֵלָי", שמואל א, ט"ז
עוד אמן מיוסר מתוודה בעיתון על הדכאון שחווה. והוא מתאר כיצד יצא מהמרה השחורה לצלילי מרפא נגינות. והרי כבר מזמן הדריך הרמב"ם כי בשעת רעה מוטב לאדם שיבקש כי ינגנו מול הפנים הנפולות, רצוי לנגד פלאי נופים יפים שירחיבו ליבו. לאורך השנים נטמנה תרופת הצלילים כרז מוצפן שנצמד לקו התפר שבין הרפואי והנפשי, המדעי והאישי, החוכמות הגלויות באור והמכאובים הסמוייים בעלטה.
נודד ליבי למשכן מלכותו המפואר של שאול. מכאן פסק ומכאן משל. ועתה ודאי ביקש מיועציו ומיועצי יועציו לסגור מעט את הוילון, פן יסנוורו אישוניו מקרניה הנבזיות של השמש. והמעיט בישיבות ובשיפוטים ומרבית ימיו נמנם בעיניים פקוחות על כיסו. והם שהבחינו במצבו הדועך תהו באשר למזור והתייעצו במומחים וברופאים עד שעלה במוחם הרעיון.
כינור. כינור הם הביאו לו. אדם שמלוכה בכיסו וצבא למרגלותיו ודינים נחרצים בראשו בין חיים למוות. וכל שהיה חסר לו זו פריטת כינור. צנועה, שלווה, חרישית. שתלטף את נפשו הפצועה. שתזדהה עם ייסוריו ללא מילים. שתפרוט גם על מיתריו, על זכרונותיו, על געגועיו.
אם כבר המולה, אז שתהיה מולחנת. תקתוקי השעון ראוי שיינתנו בקצב קבוע. שתיכנס השבת בניגון ותצא בשירה. שילוו לחישות העלטה בצלילים בוטחים.
לעיתים, כל שחסר לו למלך זה כינור. לעיתים זה כל מה שחסר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה