מה אדוני מחפש

"ואתה אדוני, מה אתה מחפש?"

"אני?"

"כן, זו אני ששואלת", היא עונה.

"והרי כולם שואלים. מחפש?"

"כן, כך שאלתי" 

"את רושמת?"

"כן, והרי כולם רושמים", היא חושבת.

"אז כתבי, כתבי בדף: שני דברים אני מחפש. חנייה והשראה"

"את שניהם?"

"שניהם. רשמי את שניהם. ורצוי באותו המקום, ובאותה השעה, ובאותה הנקודה"

"באיזו נקודה?"

"זאת עוד עליי לברר. המקום הנכון, השעה המיועדת, הנקודה בסוף המשפט"

"ועד שתמצא?"

"אמשיך לחפש, להסתובב"

"והרי כולם מסתובבים", היא יודעת. 

קוונטים

גם אחרי שמנסים להסביר אותה, בסבלנות, במילים פשוטות, מתחשבות, יש המסרבים להאמין לתורת הקוונטים. לא רק שאינם נשמעים לניסוחיה או מאמצים מסקנותיה, אלא מתכחשים לעצם קיומה, לזכותה להיות. לכך שמישהו בכלל מסוגל להעלות בדעתו שהיא אפשרית, שניתן להכילה בחלל המדעי והאנושי. שמותר לה להשמיע בינינו תהודת זהות.

ובסך הכל מה מבקשים הקוונטים לשכנע אותנו? שהמציאות, כפי שהיא נתפשת בעינינו, אינה אלא תוצאה של מפגש אקראי. בין הארעי לסתמי, שילוב של הלא-חזוי והלא-רצוי. שהחיים הם ארוע לא מתוכנן, שהתנגשות רנדומאלית היא האם המייסדת. 

הם מערערים על האחיזה העיקשת, לעיתים נואשת, בחוקים. טוענים שהכללים הם קצה קרחון, שתחת המים מסתתר אי שקוע, והוא אי-סדר גדול. אינו שייך לאיש, אין אוצרות חבויים בו, אין הרפתקאות על חופיו.

אף שהם סבורים שהם צודקים, הקוונטים, הם אינם טוענים בתוקף. לא מרצים בנחישות. אם יהיו משוכנעים, יסתרו את עצמם. אינם יכולים לקבוע עובדות בשטח, שעשוי לשיטתם מצירופי מקרים. לכן הם מסתפקים בהצעה: חפשו את המפגש המקרי, על סבירותו המשתנה. אל תאחזו בהכללות בעלות תוקף חולף. נסו לדמיין ולשער לאן יכולים החלקיקים הקטנים של החיים שלכם להגיע, וקחו בחשבון שאולי אתם טועים. שאולי בסוף זה יקרה אחרת לגמרי. שזה באמת רק שאלה של כימיה.

כמה שעות הושקעו במעבדות כדי ללמוד את סודות הקוונטים. 

חבל, אפשר ללמוד תבונתם בשיטוט אקראי ברחוב.