דון קיחוטה, האביר מלה מנצ'ה, היה למעשה משוגע. אין סיבה לייפות את המציאות, אותו מטורף עטור שיריון וקסדה מאולתרת הקדיש זמנו ומרצו בעיקר ללוחמה חסרת פשרות בטחנות רוח אילמות, בהפגנת תוקפנות חסרת מורא כלפי עוברי אורח וחפים מפשע והתעללות בלתי פוסקת בעוזרו הנאמן סנצ'ו שמסירותו לאדונו נובעת מהערצה כנה מהולה ברחמים ודאגה. אין ספק בכלל, דון קיחוטה היה משוגע.
זהו טירופו הקסום של דון קיחוטה שהפך אותו לאחת הדמויות המפורסמות ביותר בעולם הספרות העולמי. מאז נכתב בראשית המאה ה-17 על ידי הסופר הספרדי סרוונטאס, זכה הספר לגרסאות אינספור, תרגומים לשלל שפות וכמובן גם ציורים, הצגות וסרטים. יש משהו כובש וקסום בנחישותו של האביר הנלעג הזה להלחם נגד אויבים דימיוניים ולהתבלט בעולם של אבירים ומפלצות המתקיים רק בדימיונו הקודח. דון קיחוטה משעשע אותנו אך גם מרגש אותנו, אנחנו צוחקים שוב ושוב מההסתבכויות שלו, ובה בעת דואגים ומרחמים עליו.
לעיתים עולה המחשבה, מדוע איש לא עוצר את דון קיחוטה, ומאשפזו במקום התואם את כישוריו. הרי אחרי הכל, הרפתקאותיו מסבות לו נזק רב - הוא נופל ונפצע פעם אחר פעם אך אינו מתייאש ודוהר אל מפלתו הבאה. נדמה, כי התשובה לכך ברורה, בתוך כל עננת הטירוף הזו, יש משהו מאוד חי ובריא במסעותיו של דון קיחוטה. משלא מצא הרפתקאות בחייו האפורים, יצר האביר האמיץ הרפתקאות משלו, בדה מליבו יעדים ומקומות שאליהם הוא כמה להגיע, קרבות של חיים ומוות בהם הוא חייב לנצח. קראו לו משוגע, אבל דון קיחוטה חי הרבה יותר מרובנו.
אני חושב על דון קיחוטה ושוב נזכר כמה החיים שלנו קצרים. מהר מאוד כל אחד מאיתנו מוצא לעצמו את השגרה המספקת את מרבית צרכיו המידיים, ומשתעבד אליה מרצון. קמים בבוקר לעבודה, משלימים עם אילוצים ולחצים שנכפים עלינו, ומעבירים את זמנינו על כוכב הלכת הזה בתקווה למזער את כאבינו. וכי למה שנרצה במשהו אחר? האם אנחנו משוגעים או הרפתקנים? שילכו אלה, המטורפים, לחפש ולמצוא את עצמם, לנסות לשנות את העולם. אנחנו הרי יודעים יותר טוב מזה, לנו אין זמן להילחם בטחנות רוח.
כי הרי מה מסמל בעבורנו דון קיחוטה במהותו? את המאבק הסיזיפי. במורשתו הוא קורא לנו לקום מדי בוקר חדורי אמונה שהיום, גם היום, אנחנו נשנה את העולם ונעשה אותו למקום טוב יותר. אנחנו נדרשים להאמין שלא משנה כמה כואב, וקשה ומתסכל, וכמה שאיש לא מבטיח לנו אופק בהיר של הצלחה, אין דרך אחרת לחיות את החיים שלנו. אנחנו חייבים להסתער עליהם, להתנפל כדי לבלוע כמה שרק אפשר. אנחנו עושים את זה כי אנחנו זוכרים שהמלאכה הסיזיפית היומיומית הזו עדיפה בכל מקרה על השקיעה והפשרנות, הקוראת לנו לקבל את המציאות כפי שהיא, מבלי לנסות לערער לזעוק ולהילחם. והרי נאמר, שרק דגים מתים שוחים עם הזרם.
כחלק מהחוויה האקדמית, אנחנו לומדים כל כך הרבה מאנשים מרשימים בעלי שם. חוקרים, מרצים והוגי דעות ששינו את עולמינו. לדעתי, אל לנו לחשוש ללמוד דבר אחד או שניים גם מאלה שקטלגנו בטעות "כמטורפים". הם לא ויתרו. הם לקחו את גורלם בידם והחליטו שכל יום במהלך חייהם יזמן להם הרפתקאה חדשה. אנחנו לא צריכים לפחד מהם, אלא לקנא בהם. אבירים אמיתיים אינם מפחדים מדבר, למעט הפחד עצמו.
