יום שלישי, 16 באוגוסט 2011

שני סיפורים קצרים על ירושלים

(1) דת מתקדמת


"למסגד אין לי שום בעיה להיכנס", הוא אומר בקול רם. "אני אפילו אוהב מסגדים", הוא מוסיף. "אבל כנסיות? זה לא. זה אסור". "מה פירוש אסור?", אני מנסה להבין בשעת בוקר מוקדמת מדי. "אסור לנו להיכנס לכנסיות, זה נגד האמונה. המוסלמים מאמינים באותה דת כמונו, אבל הנצרות זו עבודת אלילים. אנחנו לא יכולים לכבד את בית התפילה שלהם", הוא פוסק בשכנוע.  


אני מסתכל סביבי, ומזהה לא מעט חובשי כיפות. אמנם קורס צבאי, אבל הדת בהחלט נוכחת. מדמיין לעצמי כיצד נטשו כולם, בקבוצה גאה ומלוכדת, את מסלול הטיול והלכו להמתין בצד. פתאום לא הצטערתי כל כך שהחמצתי את הסיור ביום שישי. "אבל כמה שאני לא מבין את הנוצרים", הוא מוסיף פתאום בחיוך, "תאמין לי שהם עדיפים בעיניי על הרפורמים", הוא מנגח. באמירה זו הצליח להדליק גם את אמיר, שעמד לידו. אמיר נראה כמו שבחור ישיבה אמיתי צריך להיראות. למרות שאין דבר כזה בכלל בחור ישיבה אמיתי, ולמרות שאמיר בכלל לא למד בישיבה. אבל אם הייתם מחפשים במילון בחור ישיבה, בטוח הייתם מוצאים את אמיר, אם הוא - העקשן הזה - לא היה מוצא אתכם קודם. "תעשה לי טובה", הוא מתערב, "הרפורמים זה סתם". "היית צריך לשמוע את הרבה הרפורמית שהביאו לנו השבוע", בני - ההוא מהכנסיה - מנסה לחמם. אני מנסה להעביר את הזמן, האוטובוס שייקח אותנו לצפון ממשיך להתעכב, וטיפות הגשם של החמסין כבר החלו לתופף לנו על המצח. "איפה הפלורליזם היהודי המהולל?", אני שואל בקול רם מדי, וגורם לאמיר להציג את עצמו ולשאול מי אני. את מרבית הנסיעה כבר העברנו יחד.


אחרי דין ודברים בהם ניסיתי לשכנע את אמיר שאפשר וצריך לראות ביהדות דת ליבראלית ופתוחה, הוא החליט שהגיע הזמן לדבר פחות וללמד יותר. "על המהרל שמעת?", ואני בפנים חתומות ניסיתי לחשב על כמה דפים בספר שהבאתי אצטרך לוותר בגלל השיחה הזו. שני קצינים חצופים שהתיישבו לידינו כבר עברו מקום ("מצטערים, אנחנו באמת מתעניינים בזה, אבל דווקא בגלל שזה כל כך מעניין ואנחנו עלולים להתפתות להקשיב, אנחנו מעדיפים ללכת לישון במקום אחר". זו באמת אמנות לדבר כמו קצין). מבלי שאספיק לענות הוא דוחף אותי לחלון ומוציא את הספר שלו. "עכשיו לומדים", הוא קובע - ואני מציית. שוקעים במיסטיקה יהודית במיטבה, עם אקסיומות ואמירות נוקבות על הנפש. כן, זה מעניין וזה רציני. ובהחלט זיהיתי כיצד אפשר להעמיק בזה עוד ועוד. אבל זה לא הסביר לי למה אסור לבקר בכנסייה או למה רפורמים הם חוטאים גדולים. זה בעיקר הילל ושיבח את הקדוש ברוך הוא, שכנראה אוהב את כל ברואי כפיו, חוץ מכמה שבאמת באמת מעצבנים את היתר. 


אחרי עשרים דקות של למידה, אמיר נזכר שהוא בעצם לא ממשיך איתנו צפונה. בצומת פורדיס הוא יורד, כפי שתיאם מראש עם חבר שלו, שדווקא כן נמצא איתנו בקורס. את המקום המדויק בו ישב אמיר תופס עכשיו א', הקצין הדרוזי המרשים. ואני לא יכול להתאפק כבר עם השאלה שמציקה לי כמה ימים. "תגיד", אני פונה אליו, "אז מה? גלגול נשמות?", אני שואל בניסיון להישמע מתוחכם. הוא מסתכל עליי ללא בלבול ומתחיל בהסבר. הוא מפרט ומבהיר, ואפילו נותן שתי דוגמאות משני חברים שכבר בגיל שלוש ידעו להיכנס ולסייר בבית של חייל שכבר מת. ועכשיו הילדים של החייל הזה קוראים להם "אבא", למרות שהם יותר מבוגרים מהם. "זה רק לדרוזים העניין הזה?", אני מתעניין תחת תחושת קיפוח. "מה פתאום!", הוא מסביר. "זה גם אצלכם". "אבל אתם משתיקים את הילדים כשהם מתחילים לדבר שטויות, ואנחנו מעודדים אותם להמשיך ולדבר. ואז אנחנו מגלים את האמת", הוא מספר. 


מבלי לקום מהכיסא הספקתי לשמוע בשעה אחת על יהודים ונוצרים ומוסלמים ודרוזים, ואני כבר מרגיש רב תרבותי ורב-עדתי ברמה מספקת. "אתה יודע", אחד אחר אומר לי. "באמת שהפסדת ביום שישי. היה טיול מעולה בעיר העתיקה, במסלול שבין הדתות". אני לא מבין על מה הוא מדבר, אני חושב לעצמי. מי צריך לנסוע לירושלים בשביל זה?


(2) "מלך ישראל"


פעם מזמן שמעתי סיפור מצמרר שכבר שנים לא יוצא לי מהראש. הייתה תקופה לפני עשרים שנה שהיו מקרים רבים של חטיפת ילדים באירופה ובארה"ב. התברר שאחד היעדים המרכזיים שמהם חטפו היו גני שעשועים, שבתוכם בין כל ההמולה היה קל לאתר ילד שאיבד את ההורים שלו ולנצל את ההזדמנות כדי למכור אותו לכל המרבה במחיר. הפנים של הילדים היו מופיעים במשך שנים על קופסאות חלב בארה"ב, תחת הכותרת "האם ראיתם את הילד הזה?". ברוב המקרים, זה הסתיים בטרגדיה לכל החיים והורים שבורי לב. ולפעמים, רק לפעמים, קרו ניסים. אני זוכר שכשסיפרו לי את זה, אמרו לי שהמשטרה האמריקאית כבר פיתחה שיטות מיוחדות להתמודד עם התופעה, ושפעם אחת כשילד נעלם הם הודיעו מיד על סגירת הפארק ונעילת השערים. כל האנשים שבאו לדיסנילד נכלאו בפנים והשוטרים הוציאו אותם אחד אחד. ההורים עמדו בחוץ וניסו לזהות את הילד. "אל תסתכלו על הפנים שלו", השוטרים פקדו עליהם, "רק על הנעליים". ההורים לא הבינו את ההנחייה המוזרה, אבל עשו כדבריהם. ובאמת, אחרי כמה מאות אנשים, הם זיהו לפתע ילד שנעל נעליים בדיוק כמו הילד שלהם. אלא שהילד הזה בכלל לא נראה כמו הילד שלהם - הוא לבש בגדים אחרים ושערו היה מגולח. במבט שני הם זיהו שמישהו התאמץ מאוד לשנות את המראה החיצוני של הבן שלהם כדי להתחמק איתו בקלות החוצה. "הנעליים זו נקודת התורפה שלהם", השוטרים הסבירו מרוצים כלמודי ניסיון, "הם אף פעם לא מצליחים למצוא נעליים במידה המדוייקת של הילד". לילות ארוכים בלי שינה עברו עליי בצעירותי בגלל הסיפור הקטן הזה, שמבטא את הרוע האנושי בערמומיותו.


רק כשהתבגרתי הבנתי, שהסיפור על הנעליים שטותי למדי. שהרי כשם שאפשר למצוא בגדים במידה מתאימה, בוודאי אפשר להשיג גם נעליים. ובכל זאת, יש משהו שאף פעם אי אפשר לשנות או לעצב מחדש - מבט בעיניים. אנחנו נולדים איתו, ונשארים איתו. ולמרות שהוא באמת ראי לנפש שלנו, ועל אף שהצצה לתוכו יכולה לחשוף בפני מיטבי התבוננות הלכי רוח ורגשות, המבט הזה לא באמת משתנה, והוא לנצח סימן ההיכר של מי שאנחנו, של מי שאנחנו באמת.


אני מהרהר בכל זה כשאני מסתכל עליו בפעם הראשונה, דקות אחרי שנכנסו לעיר דוד בירושלים. באמת שמדובר בילד יפה, מלא חיים ורצון טוב. תמימות ואהבה גדולה טמונה שם, בעיניים שלו. אלא שסביב עיניו כבר נמתח זקן עבות שחור וגדול, ובגדיו רחבים ותלויים. על הגב הוא סחב גיטרה גדולה, שליוותה אותו ואת קולו הדק לאורך כל הסיור. הילדון המזוקן הזה היה המדריך שלנו, ומעבר לשליטתו המרשימה בפרטים (כולל ציטוטים מדוייקים בע"פ של ש"י עגנון וקטעי משחק מרשימים במיוחד של שושלת מלכי ישראל), הוא צייד אותנו גם בשירים ופזמונים לאורך המסלול. כשברקע פריטת נבל מוקלטת, הלכנו אחריו מחזיון תלת ממדי אחד למשנהו, ירדנו למעמקי ניקבות ומערות, וטיפסנו לאתרים ארכיאולוגיים מתהווים. בהחלט סיור מעניין ומיוחד.


אלא שמחקר קצר שביצעתי אחרי שחזרנו הבייתה הסביר לי למה מצאתי עצמי מוטרד כל כך במהלך הסיור. לא בכדי נוצר בי הרושם שלא קיבלנו את מלוא הפרטים. האמת היא, שקיבלנו יותר מדי פרטים. מרבית החוקרים, כך נסתבר, בכלל לא מאמינים שדוד מיקם את ארמונו במקום בו נטען בפנינו בסבירות גבוהה כי שכן חצר מלכותו. העדויות האריכואולוגיות היחידות מתוארכות כ-400 שנים אחרי דוד. מעולם לא נמצא שם שום כלי חרס, או שבר חימר עם כיתוב שם המלך עליו, באופן מפתיע ומעורר תמיהות. וכך, התמלאה הדרכתו של העלם החביב סדקים וסימני שאלה למכביר.


ונניח לצורך העניין שאמנם שכן הארמון המהולל במקום בו נטען בפנינו, כיצד יוסבר ותנומק העובדה כי התעלמנו כליל מכל עדות לישובים המוסלמים ששכנו באזור באותה התקופה. יתרה מזאת, בעודנו חולפים על פני סילוואן הפרושה למרגלות המתחם המשופץ בכספי זרים, כלל לא הוזכרו תושבים אלה, שהממשלה שוקלת בימים אלה לנגוס ברחובות נוספים בכפרם המתוחם כדי לסלול כביש גישה נוסף לאתר. שמועות עיקשות אף טוענות כי ממצאים ארכיאולוגיים השופכים אור על המורשת המוסלמית באזור מוסתרים ומושלכים חזרה לחצץ. האמנם ייתכן כי כך הדבר? כי בחסות פריטות הנבל העדינות מתבצע שוד היסטורי שכזה?


ונניח שלא כך הדבר וכי מדובר בהבל הבלים, עד כמה מדויקת ההילה הנאורה בה קשוטה מלכות דוד? משהו בעלילות המלך הזה רודף אותנו, כציבור וכחברה. אנחנו נהנים להתפאר במעשיו ובשושלת שהקים, במחוייבות שנתן לו האל, ומשתדלים לברוח מהסעיפים הבעיתיים, מהחטאים, מהפרקים הביוגרפיים שעוצבו מחדש כדי להתאים למיתוס הגיבור ומאופיו האמיתי כפי שנשקף מפסוקי המקרא ומבטא - אולי - דמות שלמה יותר, שחלק מנדבכיה בעייתיים וכואבים. אני מתמכר לדמות המסתורית הזו, וככל שאני קורא בה יותר אני מוצא בה עוד מעצמינו. העוונות, הלבטים, המשברים. לא מדובר באלוהים חיים, כי אם בבשר חי, מלא תשוקות ויצרים. דוד המלך נמצא רחוק מאיתנו בזמן, ואולי זה גם משום שהוא בורח מכתר הטוהרה שיש המבקשים לקשור לראשו. רגליו לא פסעו בשמיים כי אם על קרקע פוליטית ושסועה, ולכל היותר הצליח הוא לצעוד בה מבלי לפול מוקדם יותר. את משכנו בנה בירושלים, כנראה, משיקולים פוליטיים וטופוגרפיים, ורק מאוחר יותר התגלתה אליו קדושתה האמיתית. ואולם אם היה מסתובב עתה בינינו ספק אם היה מביע שביעות רצון נוכח האדרתו ופולחן האישיות לו הוא זוכה כאן. וודאי היה מתעצבן על מישהו, הג'ינג'י הזה.


אני מביט אל חומותיה המלהיבות של העיר העתיקה בשעת לילה מאוחרת. הן מוארות ומרשימות ופורטות כנבל על מיתרי כל יהודי בארץ ובעולם המחפש שורשי זהותו בנפשו. מה נותר מכל המיתוס המהולל של עיר דוד? מה בכל זאת הצליח לשרוד את מעגלי הזכרון והציניות? שאלה קשה, אך בה בעת מנחמת. שכן דבר מה הצליח לשרוד. חרף מאמצי המבקשים לזרוע חול ולפזר ערפל, משהו בחיבור ההיסטורי העמוק לעיר הזו שריר וקיים. והוא נמצא בתוכנו, ולא בשום שריד ארכיאולוגי החושף ויכוח נוסף ונצבע בצבעי מגליו. ישנם דברים כל כך עמוקים, ששום דבר לא ישנה אותם. כמו יסוד זהות ומורשת בן אלפיים שנה. כמו נעליים של ילד. כמו עיניים בוהקות תחת זקן שחור.

2 comments:

  1. אכן, יהיה קשה לעזוב את ירושלים.
    היום בצהריים ישבתי לחומוס אחרון בפינתי.
    כשאני באמצע המנה, מתיישבות על שני כסאות פנויים בשולחן שלי שתי בחורות יפות. אחת בשיער קצוץ, גופיה ועגיל בגבה, השנייה בשרוולים עד מתחת למרפקים וכיסוי ראש.
    הן נכנסות כשהן שקועות בשיחה (שנקטעת רק כשהשרוולים הולכת ליטול ידיים), מתיישבות ומזמינות. בשיחה שלהן נשזרים בירות והחלפות טלפונים, מיץ פטל של מאה שערים, ההופעה של גידי גוב אתמול בחוצות היוצר, ואם אפשר את הסחוג בבקשה.
    תוך כדי האוכל מוטי מדבר עם אחת מהן, ומוודא שהאחרת היא אחותה. אני מרים את הראש מהצלחת. אני מתערב בחוצפה ושואל אם הן אכן אחיות, ואם אפשר לשאול, אז מי מהן עשתה את השינוי. אף אחת, הן עונות לי ומושכות כתף. גדלנו בבית כזה, שכל אחד משך לכיוון משלו. הן מביטות זו בזו.
    תכל'ס, הכל דאווינים, אומרת לי העגיל בגבה. המטפחת מסתכלת אליה בהפתעה, אז היא מסבירה. את עם הכאפייה, אני עם הברזלים, מה זה כבר משנה?
    אנחנו מחוברות, ותמיד היינו ככה, היא מסיימת להסביר לי.
    אני מהנהן, הן חוזרות לשיחה שלהן, ואני לחומוס גרגירים.
    (שהוא הכי טוב בירושלים, ולא משנה מה ינסו למכור לי.)
    אני אתגעגע לכל זה.

    השבמחק
  2. לגבי נושא הכניסה לכנסיה לעומת מסגד ראה:
    http://halachayomit.co.il/displayRead.asp?ReadID=681

    לא אומר שאני מסכים עם כל מה שהרב כתב, אבל לפחות את דברי הרמב"ם שהובאו אני מקבל ללא עוררין. אני סמוך ובטוח שהרמב"ם בדק לפני שפסק.

    אפרופו, אם יוכח שהבית הנ"ל אינו בית עבודה זרה, אזי יהיה מותר להיכנס אליו.

    השבמחק