בסופו של טקסט ישן ונשכח, המשוררת המפורסמת הוסיפה הערה קצרה, משפט שבקלות אפשר היה לדלג עליו. המשוררים, במילותיה, תמיד נותרים מאחור. הם אף פעם לא עומדים בקצב, לא מקפידים על עדכניות רעננה. נחמתם היחידה, בראייתה, היא הזכות שניתנה בידם ללכת בעקבות תהלוכת הנצחון רבת הרושם של האמת האובייקטיבית. בהליכתם השחוחה הם מלקטים את כל הפיסות שהשליכו הצועדים, שנראו במבט מהיר ובטוח כלא חשובות. רוקמים מבדים ובדיונות שהשליכו ההמונים, תופרים אותם ביד אומן.
ואני, רגליי עייפות כבר מהצעידה הממושכת. מעלינו דגלים וכרזות, תחתינו עובדות ופרטים. ואין מחייכים בשיירה, מן הכבוד לאמת. שאין היא מכבדת את שאינם לוקחים עצמם ברצינות תהומית.
ולפעמים מציצות העיניים מן הדרך הראשית אל הסמטאות הצדדיות. מיהם האנשים הפשוטים סביבנו האוספים שאריות מן האדמה? מדוע נראים הם מאושרים כל כך? האם כל ספר חשוב ורב רושם חולם בסתר דפיו להיות טקסט נשכח?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה