בהמה או אל

"מי שאין לו את היכולת לחיות בשיתוף, או שאין לו כל צורך בכך בשל יכולתו לספק את צרכי עצמו, הרי אין הוא חלק מהמדינה, והוא בהמה - או אל" / אריסטו (פוליטיקה, ספר א')

בבית הקפה אין מקום בשולחנות הקטנים, ואני יושב בשולחן לשלושה. קורא ספר, ומונע מקבוצות גדולות יותר להנות מקפה ראשון של סופ"ש. הכסא שלי מעט שבור, אבל לא רק בגלל זה אני נע בחוסר נוחות. זה מפריע לי, מטריד. משתדל שלא להפנות מבט ישיר אל הנכנסים, להתחמק ממבטי האשמה. לא עבריין, גם לא במעצר בית. רק חוסר התחשבות שכזה, פוגע בשלוותי. לידי איש אחר, מעשן ומשתעל לסירוגין. אני מכיר אותו, כבר ביקשו ממנו שלא לעשן, והוא התעלם. והוא יושב ליד שולחן גדול יותר, משפחתי, ארבעה לפחות יכלו לשבת שם. פרס עיתון גדול לכל אורכו, כמסמן טריטוריה נכבשת, וצורך קפה ומאפה. והוא דווקא מסתכל על כולם ללא בעיה, אך בעיקר אל עצמו. אח"כ עבר לשולחן אחר, קטן יותר, והותיר חפציו בשולחן הגדול. אדון המקום, שליט כל המקומות. ואין איש מעיר אותו בבוקר זה, או בכל בוקר אחר.

בכל פעם שמישהו עובר על חוק כתוב, שלושה אנשים מתעלמים מהחוקים הלא כתובים. ככה אנחנו, לומדים ומסתגלים, בוחנים גבולות. והרי דווקא החוקים הלא כתובים האלה הם שמספקים צבע לזהות שלנו. מכתיבים האם נאורים אנחנו באמת או מתחזים. גם בסוף שבוע תל אביבי של ריצה ברחובות, פקקי תנועה ותחפושות למכירה בכל חנות (סופ"ש שגרתי לחלוטין לטעמי), משהו בדינאמיקה הפרטית והאינטימית הזו בבית הקפה חשוב יותר, מעיד יותר.

היכולת שלנו לנוע בחוסר נוחות בכיסא גם בסופ"ש רגוע לחלוטין, להעיר את עצמינו ללא שעון מעורר, להצליח לראות דרך הוואקום המוחלט שסביבנו חוטים שמקשרים אותנו אחד לשני, שבלעדיהם... רק שתי אפשרויות תעמודנה בפנינו. או שנהיה בהמות, או שנהיה אלים. רק הם פטורים מציות לחוקים הבלתי כתובים. רק הם יכולים להסתדר לבד. והרי למדנו בדרך הקשה, שכשכולם חושבים שהם אלים, כולנו נוהגים כבהמות. ובבחירה בין שניהם, אני בכלל מעדיף לוותר על הקפה שלי. מוכן לשבת בבית. גם שם לפעמים אני חש בחוסר נוחות קלה. כזו שפוגעת בשלוותי, אבל מאפשרת לי להיות בן אנוש כפי שאני מאמין שצריך. מחובר לקרקע כבהמה, שואף אל הצדק כאל, ובין לבין, מביט ישר. מזכיר שאיני לבד גם כשאני כן.

מה שחשוב

מה שחשוב באמת זה להתמלא. להתמלא סיפוק עצמי ויושרה מקצועית ומקצוע מוצלח והצלחה כלכלית ופרנסה ראויה והישגים והצלחות והצטיינות ופרסים ושבחים ונצחונות. זה פריצת גבול היכולת וגבול הסביר וגבול המותר. ולהמציא ולחדש ולהפתיע ולהפציע. ולהיות חרוץ ובקיא ומוכשר ונבון ומיומן ומוצלח ותותח.

מה שחשוב זה להקים. להקים משפחה יציבה ומשגשגת ומוצלחת ותומכת ופורחת וצומחת. שתעטוף אותך באהדה ובתמיכה ותתן לך מסגרת ובית ותכלית ועוגן. שתהא לך מפקדת אם (ואב) ומקלט נפש ומעוז בטוח ומוקד פניות.

מה שחשוב זה להמשיך. להמשיך ללמוד ולהמשיך להתפתח ולהמשיך להשתכלל ולהצטיין ולהרחיב אופקים ולהרהיב עוז ולכבוש אופקים ולזרוע שדות. וגם לנוח, כמה שאפשר. כדי שיהיה כוח להמשיך.

אבל מתי בפעם האחרונה קיבלת חיבוק, אידיוט?

מכתב לאחי

אחי, אתה הכי יפה כשאתה אוהב את עצמך ומאמין שאפשר. ולא נותן לספקות ולפחדים לפורר את רקמת חלומותיך ואהבותיך. וכשאינך חושש לצאת את החדר אל קרני השמש שבחוץ ולשזוף בהם גם כשצורב, ושורף ומכאיב. גם כשנופים מוכרים על שפת האגם כבר לא מרגישים בך בית. כשהחיבוק שכה רצית לקבל, ושאתה כה ראוי לו, מתמהמה. חיבוק שלא אמור היה להיות תלוי בדבר. אך יודע אתה כי עוד יגיע, לכשישקעו המשקעים, והעולם ייברא עבורך מחדש.

אחי, אתה הכי אמיץ כשאינך עושה דבר, רק ממשיך בדרכך בשביל האבנים, במבט נחוש קדימה ורגליים יציבות על הקרקע. וכשהבנת כבר שאין לפחד אלא מהפחד, הקפת עצמך מגן פלדה של אהבה, והוא מקרין לסובביך. עתה בוחרים גם הם לצעוד בצידך בשביל, להיות שם בשבילך.

אחי, יש המפחדים מהחושך ויש הסופגים אותו לתוכם בחיוך, כקוסמים. ניצוצות הקסם עוד מפארים יזע ידיך, בהן חפרת לעצמך מחילת חירות מן האדמה האכזרית, המכזיבה.

לא נולדנו באותה העיר, גם לא באותה השנה, ולא באותה משפחה. אבל חבר, כשהאומץ הנחוש והיושר התמים הזה מתמזגים לך בעיניים, כשאתה מחייך לעברי בדמעות אמת, כשאתה עומד איתן לצידי בעולם עקום ומסור במציאות נשכחת, אני מבחין בקשר הדם הזה, שלא ינותק. אני מבין שאתה הכי אחי.

משיכה נימית

כשהיינו ילדים, לימדו אותנו כיצד מצליחים הצמחים להתגבר על כוח המשיכה. כשהם צמאים, הם מעודדים את המים לעלות בכוח ספיגה דרך הצינורות הדקים השזורים בגבעול. הם הסבירו שקוראים לזה משיכה נימית. לאט ובהדרגתיות הטיפות הזעירות מטפסות מעלה, משקות את כלל תאי הצמח, מפזרות ירוק של חיים בין עלעליו, משורשי האדמה ועד עלי הכותרת. אחד הנסים הפלאיים של הטבע מצליח להתגבר על יסודות הפיזיקה. כשהצמח באמת צמא ומשתוקק לשרוד, שום כוח משיכה לא יעצור אותו.

ולא לימדו, כיצד מטפסות הרגשות בנתיב דומה. איך זורם העצב בחשאי ומבלי משים ונספג בקצות האצבעות. אוחז תחילה ברגליים ומצמיד אותן אל הקרקע בנחישות משתקת. או אז מפעפע אל הבטן ומזרים לתוכה נוזלים של ספקות וכאבי רעב מייסרים. מחלחל אל נתיבי הנשימה בצוואר ומכביד על שאיפותנו, מוזרם אל שרירי הפנים ומשטיח את החיוך, אוטם את האזניים, שוטף שאריות ברק מאישונים כבויים, מכביד עפעפיים ונותר דומם במחשבותנו.

אומרים שגם האושר יטפס כך פעם. שכשנהיה צמאים באמת, שום כוח משיכה לא יעצור אותו. שכך הוא הטבע. שולח את העצב לפלס את הדרך, לנפח את הצינורות כהכנה. יום אחד הם ואנחנו נהיה מוכנים לשטפון, צמאים לקראתו. מבול נוסף שיציף בנו חיים, יחייבנו בוודאי להתייצב זוגות-זוגות.

נתונים

מקור המילה "מידע" באנגלית מגיע מלטינית. שם פירושו נתון, או קבוע. פרט מוחלט וודאי שאין לערער על תקפותו. יותר מלהגדיר מבקש המונח לגדר: בין עולם הרשמים, הדעות והפרשנויות (הנחות מבחינה מדעית) לבין מקדש המוחלט והמובהק. ארמון העובדות היהירות שאין לפקפק באצילותן. וכמו במשפחות המלוכה לאורך ההיסטוריה, אף אחד לא רוצה לפקפק. כי אם יקרוס הארמון ניפול כולנו, נאבד זכות קיום וניוותר חשופים וגלמודים. מוטב כנראה להשלים עם עריצות הארמון.

אך בבית הקפה בו אני יושב נבנים מקדשים חדשים. אנשים משתזפים באור או יושבים בחושך, ויש ששניהם. והרצאות נלהבות ניתנות בכסאות מאחוריי שתקפותן מוגבלת למשך העברתן. ובחריצים שבין קורות העץ והחיים שברצפה חבויים רמזים שאיש לא ימצא. אף אחד לא מרים מבטו מעלה, לגלות לאן מגיע עשן הסיגריות, לאן הוא שואף לאחר שננשף. וקבוצות של אנשים יושבים זה לצד זה ומדברות אל עצמן, משכתבות סיפורים שהתרחשו השבוע ובודות להם סופים מעניינים.

הנתונים היחידים בבית הקפה הזה הבוקר הם אנחנו. נתונים לגחמות ולחלומות, בעייפות ובתקווה. העובדות היחידות בשבת הזו הן המלצריות. ואני, אני משתעשע במחשבה על המדענים שרדפו אחרי ניסויים ולא עצרו לשתות קפה. בוהה בצלילתו של המפורסם במדענים התלויה על הקיר, והוא רכוב על אופניו כשבלוריתו המפורסמת מתנופפת באוויר. כמעט אין תמונות שלו בתוך מעבדה, אני חושב. הוא העדיף לחשוב בשמש. כמו כל יצירי הטבע, גם אנו תלויים בה כדי לנשום.

קספרוב בגוגל

הם העבירו אותו בכל המחלקות של החברה, והציגו לו את החידושים האחרונים. הוא הסתובב שם בפנים קפואות, התרשם בשקט. בסוף הכניסו אותו לחדר דיונים מפואר וביקשו שישתף דברי חוכמה עם העובדים הבכירים, שיחלוק את רשמיו. הוא שתק מספר דקות והפתיע: "אני חושב שאני יודע מה חסר לכם". הם פתחו פנקסים ונערכו לרשום כל מילה. "אתם צריכים בן אדם, מוח אנושי בתהליך שלכם. מכונות זה לא מספיק".

גרי קספרוב אוהב להפתיע. לקדם את המהלך הבלתי מתוכנן, שיערער את יריביו ומאזיניו, ישמוט את קרקע הבטחון העצמי תחת רגליהם. הוא מקפיד לעשות כן כמעט בכל ראיון, בכל שיחה. סוד קסמו תלוי אולי בכך שמרבית מהלכיו מאוד מתוכננים ומחושבים. הוא שקול, ענייני, רציני. אבל גם הוא יודע שהתכנון הזה לא באמת יכול להכתיר מנצחים. הוא יכול להביא אותם אל מעמד ההכתרה, אל הרגע שלפני, אל הר סיני. כדי להגיע אל הארץ המובטחת חייבים לתכנן מהלומת פתע, מהלך מסיים מבריק ובלתי סביר. להמציא אקורד סיום חדש, שייצור מנגינה שהשומעים טרם האזינו לה בעבר. להמציא את עצמך מחדש גם כשנדמה שכבר נגמרו כל הגרסאות ואין עוד אפשריות טריות בתוך אוקיינוס המוכר.

את החשבון הפתוח שלו עם מכונות יצר כבר לפני שנים, כשהפסיד לגרסה המתקדמת של המחשב "כחול עמוק" בקרב שחמט מפורסם. הוא נשאל על כך הרבה בראיונות וחוזר על אותה התשובה: "משחק שחמט בסיסי מורכב מ-50 מהלכים. כדי לנצח צריך לבצע 50 מהלכים אופטימליים. בן אדם עשוי לטעות במהלך אחד או שניים, מחשב לא". ובאותה הנשימה הוא מוסיף בשנים האחרונות סיומת חשובה: "אך אין הדבר תקף לקבלת החלטות. שם לא תמיד צריך לחפש רק את ההחלטה האופטמלית".

פנייתו לפוליטיקה בשנים האחרונות הולידה את אחת המערכות המרתקות ביותר המתנהלות כיום בעולם - בין גאון שחמט מפורסם המקדש את ערך התכנון והאסטרטגיה, לבין מנהיג רב-עוצמה המערער על הסדר העולמי בעיקר בעזרת פוליטיקה אפלה וארסנאל מכובד של טילים גרעיניים ביניבשתיים. קספרוב פעיל מאוד בארגוני זכויות אדם, ופוטין מארגן אולימפיאדות רבות רושם ומעורר מלחמת אזרחים במזרח אירופה. הקרב הרעיוני ביניהם עקוב מדם, אך גם ספוג מתח אידיאולוגי. אנו צופים בו מרחוק, מעל מסכי הטלוויזיה והפרשנויות, אך חשוב להבין שאנחנו ממלאים בו תפקיד מרכזי.

אסור לטעות ולחשוב שקספרוב יוצא רק נגד מדיניותו של פוטין (איש המסמל בראייתו "רוע טהור" שקיבל הזדמנות ללבלב). הוא יוצא נגד המנהיגות של היום, הכיוון אליו הולכת האנושות, ההתמכרות למשאבים במקום לתבונה. הוא מהלל את חשיבות החינוך, והיה רוצה שנלמד את ילדינו שחמט כדי שידעו לתכנן כמה מהלכים קדימה ויבינו כיצד ניתן להיות יצירתיים בתוך גבולות של מערכת חוקים נתונה. הוא מבקש שניתן עוד הזדמנות לתחכום האנושי טרם נתמכר כולנו לאוטומיזציה הקרה של הרובוטים. הוא חושב שיש משהו באינטלקט האנושי שאף מכונה לעולם לא תוכל להחליף, ניצוץ קסם נדיר שחיוניותו חסרה כל כך בנוף האנושי היום. בעצם, הוא קורא לנו לתת הזדמנות למשחק שיוכרע על בסיס אסטרטגיה ולא טילים גרעיניים. במובנים רבים, הוא מצרף את קולו הצנוע לקריאות שנשמעו עוד ביוון העתיקה לפני אלפי בשנים, עת הסכימו ההמונים להישמע למרותו של פילוסוף, לא ליומרתיו של המצביא. וההיסטוריה הרי מוכיחה, שמצביאים הוליכו את אנשיהם לאבדון (כולל כאלה שארגנו אולימפיאדות מרשימות אי שם לפני עשרות שנים באירופה), ואילו אנשי חזון פרצו דרכים. הפילוסופים הוליכו למסעות כיבוש מרשימים לאין שעור בהשוואה לאנשי הצבא, שאמונתם הושקעה יותר בפלדה מאשר באנשים.

המלך והמלכה על לוח השחמט מוגנים ומבוצרים, אך הם אינם בלתי מנוצחים. ניתן להביסם בכוח המחשבה והתחכום. מי שידע לתכנן כמה מהלכים קדימה יצליח להפתיע, לשנות את המאזן. גם ולדימיר וגם גרגורי משחקים משחק. כל אחד מהם מבקש להחיל את חוקיו שלו, ולשניהם רציונאל מובנה. העדפה של מי מהם לא תוכל להתבסס על רציונאל בלבד, ותידרוש גם שאלה של ערכים, של סדרי עדיפויות מצפוניים.

השבוע עצרתי במסעדת מזון מהיר בדרום הארץ, ובעודי עומד בתור ניהלתי שיחה קצרה במכשיר הנייד עם חבר השוהה בסין. "אני אף פעם לא אתרגל לזה", שיתפתי את סובבי, שהגיבו בחיוך כלפי הערתי המיושנת. ואולי יש באמירה זו כדי להכריע את עמדתי במלחמת המלכים הסובייטית. טכנולוגיה ראויה להתפעלות, ליראת כבוד. היא משנה את חיינו, את האופן בו אנו מתנהלים וחושבים. אך התפעלות זו נכון וראוי שתלווה גם בקמצוץ התנשאות. כזו הנובעת ישירות מיהירותו של בן האנוש, שמאמין בתוך תוכו כי אין תחליף לשכל הישר ולאינטילגנציה המזוקקת שתהא שמורה לנצח במוחו - ולבו - של האדם החושב. שלעולם נרצה להיות מובלים על ידי תבונה שיודעת גם להרגיש. שהכרעות צריכות להיעשות על בסיס לב פועם. ושגם כשתשעוט קדימה רכבת ההיסטוריה הממוכנת, תמיד ישב נהג מיומן בקדמת הקטר. ידיו כנראה לא יידרשו לאחוז בהגה. אך פיו וליבו הם שיכתיבו את הקצב והכיוון.

אקספירמנט

לנצח יפעם בנו החשד, שאין זה אלא אקספירמנט. שהמכרים זרים הם, שחיוכיהם ערמומיים. שהמקריות מתוכננת והספונטניות מוסרטת. שהמאורות הגדולים הם פנסי תאטרון השולחים זרקור קפוא מעל אפילה גדולה. שאנו תערובת בודדה של בשר ודם מוקפי מריונטות מרקדות. ואולי גם בנו שזורים חוטים. ואולי לא יתגלו עד ירד המסך.

יש דרך לנצח, אל תהססו. אך ידרוש הדבר לפתוח באקספירמנט משלכם. בלי תכנון ובלי היערכות. רק האזינו למוזיקה. תנו לה לחדור. האם רוקד לבכם? האם נעות הגפיים? האם מסוגלים אתם לפסוע בחופשיות ממעמקי האפילה אל הגבעות המוריקות שבחוץ? ובחזרה?

לנצח יפעם בנו החשד שאין זה אלא אקספירמנט. רוב הסיכויים שאכן כך. אין זה אומר שהמעבדה חייבת להישמר סטרילית. שלא ייגמר בטרם ניסיתם. בטרם בעטתם את עצמכם מעבר לבמה.

ירא שמיים

אני, מבלי שהתכוונתי, הפכתי ברבות השנים לירא שמיים. במיוחד בימים בהירים, כשהשמש לבנה בים כחלחל, כמו עיניים טובות. כשעננים גדולים בצורות מוכרות רק למבטי ילדים משייטים בלי סיבה. כשחוברת קרקע השדות המוריקה לרקיע ויוצרות הן שלם שמחסיר פעימה.

כי בימים בהירים שכאלה הראות מיטבית וכל אחד יכול להשקיף בקלות על שהוטמן עד כה בצל. ימים כאלה מרגשים בנו תזכורת כואבת, על אודות הגעגוע הבלתי ממומש בנו לשמיים כאלה בימים של חול, כתיקונם. מדוע עליכם להזכיר זאת בכזו בהירות, שמים ארורים ושלווים?

משום כך הפכתי ירא מהם. משום שיש דברים שמוטב לא לראות ולא להזכר. הן וודאי לא יודע כל היופי הזה מה רב כאבו. שכן היה נבוך מלהתגלות כך באמצע היום בעיניי עמלים כבויים. המביטים בו בחטף של גנבים. סקרנים בעל כורחם. ממהרים לאנשהו מוגן תחת גג מצל. בין קירות חוצץ. רואים, יורים ויראים.

יש לאן

וכשמביט רב החובל הוותיק במשקפתו המאובקת ומקיף במבטו את קו האופק, מפנים הוא את משמעות לב הים. ויודע הוא כי אין יבשה קרובה, גם לא אי. ולא יחלוף בצד ספינה נוספת במסעו ולא יראה איש. ותהא הבדידות מנת חלקו זמן ממושך, ושתיקות תהיינה מעטפת נשימותיו.

ויחוש כך גם הנווד עת יוסיף לטפס את הר הבזלת המתנשא ויחלוף את העמק הבתולי הנפרש אילם תחת כובד ילקוטו.

וידעו כך גם הניצבים בפני החלטה קשה, או אלה שניתן בלבם עוז והכריעו להרחיק לכת במסע חדש.

אי שם, בבסיס תעצומות הנפש של כולנו, שלהבת אמונה צנועה המבשרת תקווה: יש לכם לאן לחזור, ממתינים לכם. והיא מאירה בנו הילה קטנה. חיים אנו עמה, בזכותה. גם נכבה יחד.

אסטרונאוט

מה בדיוק הוא רואה משם, כל כך מרחוק, באפילה השותקת שמציפה אותו. האם הוא מצליח להבחין בפרטים הקטנים? באנשים? בכוסות הקפה העדינות שמוגשות אל השולחן? בצחוק נטול הסיבה?

בוודאי שלא. הרי מרוב שהמריא מעלה, והרחיק רגליו מן הקרקע, כבר אינו מבחין בדבר. לכל היותר לעיתים נמלא געגוע קנאה. ואולי זו רק סחרחורת של חוסר חמצן. כך או כך הוא רחוק מדי.

מהגבהים האלה הדרכים שלנו נראות כל כך מיושנות. כשאתה צף ומנותק לכיוון אין משמעות. גם לכוונה לא. גבולות שאיש לא הזמין ולא ביקש. מזל שאינו מבחין בתמרורים משם, הרי וודאי היה מתקשה להבין. ובכל זאת הוא מקנא. מעדיף לסבוב סביב השמש במקום חירות האפילה הזו.

האם הוא מאושר שם? האם בודד? האם מתחרט כי יצא למסע? זה כלל לא חשוב. אם רק היה אסטרונאוט היה מסביר שזה מקצוע. אבל הוא בכלל לא יודע להסביר. ואף אחד לא שואל.

כל יום קצת

כל יום עוד קצת. כל יום שעובר, קצת מכביד את התיק שנפתח נגדך. נפתח מזמן. והוא מכיל לתוכו את קרני השמש שלא ספגת. ואוגר בכיסיו את החיוכים שבחרת להשמיט. ואינו מפסיק לספוח את הנופים המרהיבים שהדפקו באין מענה על עפעפיך האטומים. נצברו שם כבר טונות רבות של אירועים שהחמצת, חלומות שנהדפו בשל עירנות יתר. חיבוקים שגזלת, הסכמות ששללת, נשימות שהעדפת בחטאך לכלוא בין קירות שותקים. מעולם לא היה תיק תפוח כל כך, בקרוב יטפח גם על פניך, גדוש ומוצדק להחריד. לא יזדקקו מאזני רקיע ללבטים. תיפול ההכרעה תחת רגליך בקול תרועה בוטחת.

וכל יום קצת פוחתים סיכוייך להשתקם ולהבריא ופוחת אמונך בכושרך לשוב לאחור ולתקן. ועייפותך כבר מכרעת וידיך קפוצות ופיך מאוזן באיזון שווא. ואתה משלים עם מר גורלך וממתין בסבלנות מקוממת לתום המשפט. כי בסוף כל משפט ממתינה נקודה מנחמת וחותמת. ואתה, כבר יבשו משפטיך וכמהים הם לסופם המיוחל.

וכל יום קצת מחשיך יותר מוקדם. לעיתים, עוד בטרם זריחה.

אך לא יאושך הוא המהתל במחשכיך כי אם כסלותך, עצלנותך. דבקותך בשגיאה המרה. כלום לנצח תוסיף להמתין למרפא שאינו במלאי ולפתרונות שטרם נבראו? ראשון אתה בתור ההמתנה, אך בבדידותך גם אחרון בו.

הן יהיה עליך להבין בסוף שבעיות גדולות נפתרות לאט. כמו מעיין רחב ופלאי בסדק ההר שנמלא מי ברכה בשקט, טיפה אחר טיפה אחר טיפה. ואין פלאית מסבלנותו האצילית של הטבע.

אין לרדוף אחרי האושר. כמו העצב, אין לו סוף. רק הגנב חיוך ושמש. רק פזר קורטוב נחמה ומחילה על אצבעות טרודות. צא למסע בלי מפה ומצפן. תעה בדרך. אגור טיפות. כל יום קצת. כל יום קצת.

בחדשות נמסר

בחדשות נמסר שסוף השבוע יהיה גשום וסוער. שיהיה לך קר, ורטוב. שמוטב לא לצאת מהבית, לשנות תוכניות.

בכלל, זה די נוח שכך נמסר בחדשות. ואתה יכול להישען לאחור בכסאך ולציית. כשהמידע מקדים פניך ומבשר לך כיצד תחוש ומה תלבש. כידיעה חדשותית אתה מתבשר מה שיעמוד על לבך. כמה נוחה התחזית לבריות, מפזרת רסיסי נינוחות מענני נוצה.

אך אולי אתה בכלל לא חובב גדול של מצב הרוח ואינך מסוקרן במשקעים. אולי תבחר לצאת החוצה לעין הסופה ולשאוף לשד זכרונותיה. אולי תעצום עיניך ותתמכר לאפסותך הבלתי מודעת.

יש המאזינים באדיקות לתחזיות הנמסרות בחדשות. ויש התרים אחר תדרים אחרים באוויר. מאלה שקשה לקלוט אם לא מתאמצים שלא להתאמץ.

אם לסבתא היו גלגלים

החיים הם כמו רכיבה על אופניים. בשביל לשמור על יציבות צריך להמשיך קדימה (איינשטיין)

מבנה קבע ניחן בקסמיו. היסודות היציבים אינם מותירים סדקים בקירות הלבנים. גם הרצפה מוברקת, רטובת ניקיון. הגג איתן ומצל, בולם ממטרים. החלונות בגובה הנכון ומזרימים אור בהיר, הכל מאוד בהיר בפנים. הרהיטים מונחים במקומם, לא משו מהם זה שנים. הספרים מאורגנים על המדף, הדיירים מאורגנים בחדריהם, סדר היום הקבוע מארגן את כולם. רק הפרחים באגרטל מחליפים צבעם בהתאם לעונה. אך לא את ריחם. הם עשויים פלסטיק.

כמה בטוח במבנה הקבע בהשוואה לקרוואן הרעוע. שום דבר לא יציב שם, שום דבר לא מחובר לקרקע. הנופים מתחלפים, הצבעים, השכנים. היום כאן מחר שם. אין גינה לעבוד בה. יש מליון גינות. המון ציפיות אבל אף אחד לא יכול להבטיח. אף אחד לא רוצה. לרוב גם לא נועלים את הדלת. ואיפה שכן יש חלון. מיותר ללמוד לעומק את השפה המקומית. מוטב ללמוד לחייך. או לשרוק. או לקרוא מפה. כדי לתכנן את היעד הבא. או סתם להנות מהדרך.

כשהייתי קטן, בכל פעם שהייתי מעלה פנטזיה כהצעה היו מזכירים לי את עקרון הטבע: אם לסבתא היו גלגלים, היא הייתה אוטובוס. אולי זה ההתבגרות או הגעגועים לסבתא, אבל בעיניי זה לא נכון. אם לסבתא היו גלגלים, היא הייתה מאושרת.

תגיד למי

תגיד, למי אתה כותב כשאתה כותב? למי אתה מכוון דבריך?
אם להוריך הם מיועדים, כלום לא מוטב שתכתוב בהחבא בכתב ברייל?
אם לאחיך, דע כי עסוקים הם. חסוך את המילים, תשושים הם מלקרוא. זעקת לחץ דמם בוקעת מן האדמה.
אם לחבריך, שקול המילים. לחברי אמת אין רושמים מילים בדפוס. אין מעיזין לפסוח על מעמד הפגישה.

אם אליה אתה כותב, מוטב כי תלחין המילים. כבר מזמן שפסקה להרגיש את הבלי השגרה. היא מחפשת שיר.
אם אליו, אל תכתוב. לא יועיל הדבר, רק יכאיב. הגם שיודע בליבך כי קורא הוא בהסתר.
אם למכר ותיק, או לזר, או לעצמך, פתח והצג עצמך. למען ידעו מי האדם המעז לחרוץ גורלות במשפטים ספורים.
ואם לאחר, נצור הסוד בליבך. היו אתה והרווחים בין מילותיך שותפי סוד לטעם השתיקה. מר ומכאיב הוא.

תגיד, למי אתה בכלל כותב כשאתה כותב? ולמי מכוון אתה דבריך?
מוטב כי לא תכתוב לאף אחד. קרע את כבלי המחוייבות מידיך נוטרות החסד.
שחרר גליון הנייר מתשוקת הוידוי החושפני.
מוטב כי תכתוב בעלטה, בדממה, בטוהר הדעת והלב.
אל תכתוב לאף אחד, ותן לכולם לקרוא.