עכברים

לא יודע למה, אבל עצרתי בדיוק מול הפוסטר הזה. שלוש מבחנות, שלושה עכברים. משהו קורה שם, אבל לא ממש הצלחתי להבין מה. "זה ניסוי בתרופות נוגדות דיכאון", הוסבר לי. אפשר לזהות את רמת הדיכאון לפי התנהלות העכברים. 


במבחנה הראשונה רואים את העכבר מנסה להיחלץ החוצה. הוא מטפס בציפורניו על דפנות המבחנה ומחליק למטה. זה אומר שהוא בריא לחלוטין, מנסה לא לטבוע.


במבחנה השנייה העכבר צף ומשוטט בתוך המים. הוא שוחה במעגלים, מהורהר. זה סוג של מצב ביניים.


במבנה השלישית העכבר פאסיבי לחלוטין. הוא בדיכאון עמוק. מרבית גופו עמוק בתוך המים, ובשארית כוחותיו הוא משאיר חוטם בקו החמצן. זה העכבר שלידו התעכבתי שניות ארוכות. היה משהו כל כך עצוב בשפת הגוף הזו, הוותרנית והעייפה.


"זה עצוב וקשה", אמרתי. "למה?", הושב לי, "זה המצב הכי סבבה. פשוט שולפים אותו ומייבשים אותו". חייכתי. עכברים ברי מזל...

Glife

ראתי הבוקר באינטרנט, ששירות חדש של גוגל מאפשר להוריד תוכנה חדשה וחינמית שתתאים את GMAIL באופן מושלם ואולטימטיבי לחיים של המשתמש. הובטח שם, שהשירות החדש הזה לא דומה לשום דבר שאנחנו מכירים – שהפעם באמת המציאות תעלה על כל דמיון ושלא נוכל בכלל להאמין שיכולנו להסתדר קודם לכן ללא המוצר המפתיע הזה. נמלאתי סקרנות ומיהרתי להוריד את התוכנה. התעלמתי מכל השורות שהזהירו כי מדובר בגרסת בטא והחברה אינה לוקחת אחריות על תקלות שעדיין יכולות להימצא במערכת החדשה. התקנתי, ופתחתי את החשבון שלי באתר.

כגודל הציפייה כך גודל האכזבה – אין שינוי. האתר נפתח באותו אופן, ונראה שאין שום אופציות חדשות. בפינה השמאלית העליונה, הופיעו כתמיד ארבע האפשרויות המוכרות. בחרתי בראשונה: "פתח חלון חדש". מיד לאחר מכן, משב אוויר עצום זרם בפניי ולמולי ניצבה מסגרת שקופה באמצע החדר, כשסרט וידאו מוקרן בתוכה. הקפתי אותה מכל הכיוונים, ולא האמנתי למראה עיניי. היא לא הייתה מחוברת לשום מקור אנרגיה ולא זיהיתי שום מקרן מחובר לתקרה. באמצע שומקום צפיתי בחלון החדש הזה, וצפיתי בסרט עלילתי שלמרבה ההפתעה השחקן המרכזי בו היה – אני. אלא שהשחקן הראשי הזה לא בדיוק עשה דברים שעשיתי בעבר, או שאני חושב שאעז לעשות בעתיד. הוא טייל במקומות מטורפים בעולם, פגש אנשים חדשים, סידר לעצמו את יומו בדרכים שונות ומשונות. הוא העז והתפרע, השתולל ושיחק. לקח את החיים הרבה יותר בקלות, כמו שרק שחקנים בסרטי פעולה מפתיעים עושים. הוא חי בסרט – ונהנה מכל רגע. המון הרפתקאות נגלו לפניי בחלון החדש. אבל אחרי שהרגשתי שזה קצת יותר מדי, סגרתי אותו.

המשכתי לאפשרות הבאה – "הדפס הכל". קליק קצר ולפתע סחרור פתאומי ואני מוצא עצמי ליד שולחן וערימת מחברות וקלסרים אימתנית לצידי. מסיבה שלא הייתה ברורה לי, חשתי דחף בלתי מוסבר לשבת ולכתוב. רשמתי במהירות ורציפות ושפכתי את ליבי דף אחרי דף. לא יכולתי לעצור מלהכתים את דפי המחברות בסיפורים, מחשבות, רעיונות, תהיות, דילמות, חוויות. ברגע שסיימתי למלא דף, דף נוסף נפתח בפני ולא קטעתי את הכתיבה למעט כאשר הייתי צריך להחליף דיו בעט (קצת הצחיק אותי שהדיו יותר יקר מהעט עצמה). המפתיע מכל היה שככל שכתבתי יותר, כך הרגשתי נקי ומשוחרר יותר. הנשימה שלי התאווררה, הצעדים שלי הפכו נוחים ובטוחים יותר. הרגשתי כאילו מילאו אותי בחמצן חדש, משופר. נולדתי מחדש דרך שטף הוידויים שזרם מבין אצבעותיי אל הדפים הנערמים. רק כאשר חשתי עייפות מחלחלת, קטעתי את פעולת ההדפסה.

נאמן לסדר הפעולות, לחצי על אופציית "כווץ הכל". למה שקרה עכשיו לא הייתי מוכן לחלוטין – לחיצה זריזה ומצאתי עצמי משוגר במהירות בלתי רגילה אל החלל. הספקתי להביט למטה ולהבחין בכדור הארץ מתרחק ממני, מצטמצם ומקבל ממדים חדשים, של כדורסל, כדור טניס, גולף ולבסוף – גולה זעירה משוטטת במרחק. צפתי שם בעלטה, לגמרי לבדי, שברקע רק צלילים דהויים של להיטי שנות השמונים ששודרו דרך צלחות רדיו אימתניות בניסויים חשאיים של נסא"א לפני שלושים שנה. לא יכולתי לזהות שום דבר בכדור – לא יבשות ולא אוקיינוסים, וודאי לא אנשים או מבנים. עוד פחות מכך יכולתי להצביע על בעיות או אתגרים, מתחים או אויבים. כשהכל כל כך קטן, איך אפשר בכלל לשים לב מה טוב ומה לא. שום דבר לא הפריע – ולא יכול היה להפריע – לציפה הבלתי פוסקת שלי. ואיכשהוא, למרות שהייתי שם כל כך לבד ובחשכה, הרגשתי מצוין. לראשונה מזה הרבה זמן דבר לא הטריד אותי, שום דבר לא הפריע לצלילות מחשבתי. הסתובבתי על גבי וזיהיתי כוכבים רחוקים ומנצנצים, הזדמנויות חדשות, גלקסיות רחוקות ומזמינות שטרם נתגלו ויכולות לשמש מקלט נאמן לכל אסטרונאוט הרפתקן. שום דבר לא היה כואב יותר, דבר לא שרט, צרם או צרב. רק יופיו של היקום ופלאי קיומו הציפו אותי באותו הרגע. אחרי דקות ארוכות (שהרגישו כמו שנות דור, או שנות אור), גברה סקרנותי והרחבתי מחדש את התוכנה. בצניחה חופשית מסחררת נחתתי שוב על כסאי מול המסך.

עתה נותרה שם רק עוד אופציה אחת - "העבר לכל הנמענים". הפעם, לשם שינוי, היססתי. כמובן שהייתי סקרן מאוד, אבל פחדתי שלחיצה על האופציה החדשה תסיים את ההרפתקה הזו. בסופו של דבר לא יכולתי להתאפק והקשתי. וכך מצאתי את עצמי מול הבלוג הזה.  

מאבק בטפל ובתפל

בדרכי לשיעור עצרתי בקפטריה והזמנתי הפוך וסנדוויץ' חביתה, כפיצוי על ארוחת הבוקר שפספסתי. המוכר מיהר לספק צרכיי ונקב בעלות - 16 שקלים. שילמתי והרהרתי בשלטים שפוזרו באחרונה ברחבי האוניברסיטה, קוראים לשוכניה להתמרד כנגד עושק הקפיטריות. ואיכשהוא, לא חשתי שגוזלים ממני את מיטב משאביי. לפני כשבוע קניתי כריך וקפה בתחנת הרכבת בתל אביב, ושילמתי לתדהמתי יותר מכפול. כאשר אני רוכש קפה ומאפה בצבא אני משלם אמנם מעט פחות - אבל ההפרש לא עולה על 2-3 שקלים. בכל מקרה, לא הצלחתי למצוא בתוכי זרמי עצבנות חבויים המבקשים בסתר ליבי להפוך את הדוכן - שילמתי בצייתנות והלכתי לשיעור.


שלא תבינו לא נכון - אני בעד מאבקים צודקים, וגם המאבק בקפיטריות נראה לי ראוי ונכון. אבל אני לא חושב שהוא הכי חשוב. הבעיה שלי עם הסנדוויץ' בקפטריה לא הייתה עלותו - כי אם טעמו. אמנם קיבלתי את מה שהזמנתי - בסנדוויץ' אכן הייתה חביתה, או משהו דומה לכך. אבל הטעם היה פשוט נורא - לחם יבש עם חסה רדומה וחביתה אדישה. השעמום בפה שלי זעק לאתגרים, לחוויות - ונותר ברצונו. מה שמציק לי לגבי סעודת הקפה הזו היה איכותה ולא עלותה, שילמתי במיטב כספי וקיבלתי מוצר וותרני, שאינו משתדל. לא נותר לי אלא לתהות, מה יוליד המאבק על מחירי הכריכים. אם זו התמורה ל-16 שקלים, מה נקבל בפחות?


מובן שאין בי די חוצפה כדי לבזבז את זמנכם בדיון מעמיק בסוגיות קולינאריות. התהייה שלי היא לגבי היעדים שבהם אנו בוחרים למקד את מאבקינו. המאבק על עלות וכמות הוא נוח יחסית - זה מצטלם טוב, זה משכנע. זעקות שבר ומחאה נגד עושק סוחפות את ההמונים, והנצחון בהם ברור וקל למדידה - מפחיתים מחיר או לא מפחיתים. ואולם, איך אפשר לנהל מאבק על איכות? איך אפשר לנסח סיסמאות שיקראו לשיפור מרקם החביתה או יחליפו את סוג הקפה? ומי אמר שבכלל חייבים לנו כריכים טובים יותר? אולי זה בכלל לא ענייננו? אנחנו נדרשים להסתפק במחאות על המחיר, ומה שעושים עם הכסף שלנו זה עניינם של המוכרים גרידא.


התשובה שאני מוצא עלולה לאכזב חלק מהאנשים. אני לא חושב שאפשר למחות על איכות בכלים האלה. אני חושב שהמאבק הזה הרבה יותר מורכב, מתוחכם, מסובך מכדי לנסחו על כרזה ולתחמו למפגני עוצמה פוליטיים בין השיעורים. המאבק על איכות מחייב הידברות, תהליכי חשיבה, דיונים מעמיקים. הוא מצריך שיתוף פעולה, יצירתיות, איזון בין רצוי למצוי. שינוי מהותי, שיוביל לשדרוג איכותי, אינו מתאים לכל אחד. הוא לא ניתן לניהול באמצעות מגאפונים, ולא תמיד ניתן לשווקו בצבעים זוהרים. אבל לדעתי, הוא הרבה יותר חשוב ומשמעותי.


למה הדבר דומה? לקריאות אנשי התרבות להפחתת "שעות הריאליטי" בטלוויזיה מבלי להציע ברצינות מה צריך לשדר במקום, תביעות המרצים לכמות מסויימת של עמודים או מקורות בעבודה מבלי לעמוד בכובד ראש על תוכנה, דיונים תקציביים התובעים להעלות או להפחית תקציב מבלי לדון לאן הולכים הכספים, עיסוק בלתי פוסק בכמה עשייה הוביל ארגון מסויים, או חברה מסויימת או ממשלה מסויימת - מבלי לדון בכובד ראש במשמעויות, בהשפעה ובתרומה. אנחנו מדברים על כמות כי זה נוח יותר, וזונחים את האיכות כי היא מבלבלת אותנו ומחייבת אותנו מעל הראש לקבל אחריות ולהכריע - מה אנחנו רוצים. עד שנקבל החלטה בנושא, שתהיה נבונה ומושכלת - נמשיך בתשובה המתבקשת והבלתי מספקת. מה אנחנו רוצים? יותר.

שלוש נשים שנקלעתי לדרכן

1.

דלתות המעלית נפתחו וקלטו אותי לשלהי שיחת ההכרות ביניהם. "זה יהיה טוב אם תוכלי לבוא בימי ראשון. את יכולה SUNDAYS?", "YES", היא משיבה בשקט צנוע. "תראי, בינתיים זה רק לשעתיים, אבל יכול להיות מאוד שבקרוב נעבור למשרד חדש, NEW OFFICE, ואז יהיה יותר עבודה ויותר שעות. וזה גם אומר MORE MONEY". הם משוחחים, אבל לא מסתכלים זה בעיני זה. הוא גבוה ממנה, ומדבר בקול רם שהדהד בין כתלי המעלית. היא בקושי דיברה, גון עיניה הבהירות מרצד על צבע פניה הכהים. "נתחיל ונראה כבר מה יהיה", הוא פוסק והיא מהנהנת קלות. "תגידי, דרך אגב, את יכולה גם רביעי? WENDSAY?". "NO WENSDAY, SUNDAY". "אוקי, שיהיה בינתיים יום ראשון", הוא אומר לה, "YOU'RE THE BOSS".

2.

משקפי השמש המאסיביים לא אפשרו לי לראות את המבט שלה, והליכתה המהירה הקשתה עליי להדביק את צעדיה. אין ספק שהיא נראתה מצוין – תסרוקת אופנתית, מאופרת, שמלה קצרה, הדוקה ואדומה, ומעיל אפרפר מונח על כתפיה. השריקות החלו כבר בתחנת הדלק, ונמשכו ביתר שאת במוסך. הם לוו בהזמנות מפתות לחבור לפגישה עסקית, או לכוס קפה שחור על חשבון הבית וכבודה הרמוס. העניין מתרחש באמצע היום ברחוב סואן בתל אביב. כולם עדים, ומקבלים בהבנה. כשחלפה ליד שלישיית גברים שהיו בעיצומה של שיחת וועידה, הביאה לקטיעת הדיון, ולמחמאות עזות על בחירת הצבעים של לבושה. והיא הוסיפה ללכת, שותקת. סופגת את כל הרפש הזה, ומישירה מבט, מאיצה קצב הליכתה. ודומייתה הייתה צורמת ומטרידה כל כך, שנייה רק לשתיקתי, מביט זעוף, נפגע בשבילה, וממשיך ללכת.

3.

היא יושבת בגבה אליי, חולצתה ארוכה ושחורה, בד לבן עוטף בנחישות את שערותיה הארוכות. ביד קפוצה היא אחוזת את מכשיר הטלפון הנייד ומדברת בקול רם, קוטעת את חוטי מחשבתי ואינה מאפשרת לי לסיים את קריאת הספר.

"הכל בידי שמיים, הכל בידי הבורא", היא מפצירה בבן שיחה האלמוני. "אני לא מוטרדת, תקשיב אני לא מודאגת לרגע. קדוש ברוך הוא נתן לנו פרנסה אז תהיה פרנסה, בעזרת השם. אתה ואני שנינו ניצבים מול קדוש ברוך הוא, הוא שישמור עלינו וזה מה שחשוב". היא ממשיכה – "ממי, אל תדאג אני אומרת לך. אל תבלבל. שום דבר בעולם לא מצדיק עלילות ושקרים, בשביל זה יש בורא עולם, יתברך שמו. הוא דואג לנו... מה לא ככה? אין מה לדאוג".

 מימיי לא שמעתי אישה כל כך מודאגת.

כיצד אתם נוהגים?

לא הרבה דברים מוציאים אותי משלוותי, באמת. אני ממש משתדל לשמור על קור רוח ומזג נעים למול מאמצים חוזרים ונשנים של אחרים להכעיס ולעצבן, במזיד או במכוון או דווקא. אבל יש דבר אחד, מעשה ספציפי מסויים, שפשוט מוציא אותי מדעתי לחלוטין. לא רק בתקופה האחרונה, מאז ומתמיד. אני מדבר כמובן על עקיפה בתור - המעשה שלא יעשה, החטא שלא יסולח.


הבוקר המתנתי בטור מכוניות שהמתין בסבלנות לרמזור קצר בדרך להר הצופים. אחת המכוניות חלפה על פניי, אפילו לא הציצה ולא האטה - שעטה קדימה אל סף הרמזור וחתכה את כל הממתינים המנומסים. אני מדגיש את זה כי לפעמים קורה שמתבלבלים על הכביש, לפעמים מפספסים פניה ומתקנים ברגע האחרון, נסמכים על נדיבות האחרים. אבל כאן מדובר במקרה אחר - ישנם נהגים שפשוט מתעלמים מכולנו, מחוקי המדינה, מזמנם של האחרים - ולטענתי גם מכבודם. הם פשוט רואים עצמם ממהרים יותר, חשובים יותר. לא אכפת להם אם בטור הזה יושבים סטודנטים מאחרים, נשים בהריון או אראלה ממפעל הפיס בדרכה לבשר חדשות לעוד לקוח מופתע. הם פשוט חותכים כי ככה הם רוצים כרגע, עיוורים לסביבתם. כשעוקפים אותי אני כמעט מרגיש כאילו העוקף עבר לידי וירק בפרצופי - אומר לי: "שמע, אני חשוב ממך - וזכותי להיכנס לפניך". הוא אפילו לא מחכה לתגובה - ממשיך ומסתער, במקרה הטוב מגחך שבע רצון, ובמקרה השכיח - אדיש ושקוע בעצמו.


כשם שאני לוקח את העקיפה באופן אישי, אני מייחס משמעות אישית גם לעוקפים. אולי אני מעט קיצוני בנושא הזה, אבל מאז ומתמיד ראיתי בדפוסי הנהיגה בכביש בבואה מייצגת של התנהגות הזולת. כמובן שזה לא נכון בכל המקרים, אבל אני מנסה ליישם את זה למשל על מקרה המבחן המהימן ביותר עבורי - אני. אני מוכן להעיד ולהתחייב שלעולם לא אעקוף - לא בתור לבנק, לא במסעדה, לא בכביש. שום מצב או תרחיש לא יגרמו לי לשנות את נחישותי בנושא - לא אעז לכופף את החוקים גם במחיר של איחור או יאוש. אני לעולם לא אעשה זאת, ומכאן מגיע למסקנה שיש מי שדווקא מוכן לעשות זאת בהתאם לצורך, ויתרה מזאת - יש מי שעושה זאת ללא היסוס.


לאחרונה אני נתקל בתופעה חדשה - יש המגדילים ועושים ובהפנותי אליהם הערת נזיפה מתבוננים בעיניים תמות ומתנצל: "הא, יש כאן תור?". כאילו מבקש להבהיר בטון אפולוגטי - שלום לך תושב יקר, אני עולה חדש מארץ רחוקה. במולדתי, אין אנו מקפידים לעמוד בתורים. אצלינו במדינתנו רוויית המשאבים, יש מקום לכולם. אין צורך להסתדר בטורים, כולם יכולים לקבל הכל בעת ובעונה אחת וללא הפסקה. ואני, מקומי מסביר פנים, נדרש לחייך בהבנה מאופקת ולהגיב בוותרנות - הא, זה בסדר אחי. קורה לכולם - וברוך הבא לארץ הקודש. אבל שום קדוש לא מבקר כאן, מדובר בתירוץ שלרוב זוכה לכל היותר לתגובת הרמת גבות אדישה מפניי. אין אצלי מחילות לעקיפות - הזמן של כולנו שווה, ואין כאן שווים יותר.


אז כפי שניתן היה להבין בין השורות, אני לא מגלה אדיבות כלפי עוקפים. אני לא מקבל אותם בהבנה, אני לא "זורם" איתם, ובמידת האפשר אני אפילו מנסה לשבש להם את התוכניות. גם כשהם עוקפים אותי וגם אחרים. בנוסף, אני מקפיד לא לעקוף בעצמי - ולא משתף פעולה עם חברים שלפעמים זוממים לקצר טווחים. לעקוף זה נגע חברתי, זה פגם וכתם על הסולידריות הקולקטיבית. מדובר בתופעה שחשוב לכולנו לעקור אותה דווקא משום שאינה עומדת בפני עצמה. היא מעידה על זרמים עמוקים וכואבים יותר, של חוסר התחשבות ואפאטיות, אנוכיות ויהירות. אפשר גם אחרת - אם נדע לכבד אחד את השני בתור נוכל להפגין אנושיות רבה יותר - נפנה את מקומינו למען קשיש או נכה, נגלה פנים אדיבות אל בקשות חריגות. אבל כל זה יתאפשר רק כאשר יגבר האמון וההבנה הדדית בין הממתינים. בסופו של דבר, אנחנו פועלים בתוך מסגרות נורמטיביות מתעדכנות, וההשפעה שלנו עליהן גדולה מכפי שנדמה. כמו תמיד, זה מתחיל בנו. באיך שאנחנו חושבים וכמה שאנחנו מתחשבים. ובעיקר - כיצד אנחנו נוהגים, ולא רק בכביש.

עיניים חכמות

כשהייתי צעיר יותר, שכנעתי עצמי שהצלחתי לפתח שיטה בדוקה וודאית לזהות מייד אנשים שנחשבו בעיניי לחכמים. לא הייתה זו תגלית זעומה, כי אם תוצר של עבודת מחקר נרחבת. לאחר שנבחנו גישות ושיטות שונות, הושגה לבסוף הצלחה, ואני מיהרתי לפרסם את ממצאיי. את החוכמה האנושית, כך פסקתי, ניתן לזהות דרך העיניים. לא צריך להעמיק ולצלול בהן - אפשר לאבחן אותן כמעט מיד. פסקתי כי עיניים חכמות הן עיניים שאינן פקוחות עד תומן. לא משנה צבען או צורתן, לא משנה אם חבויות הן תחת עדשות משקפיים - עיניים של אנשים חכמים נוטות להיות עצומות למחצה, מתאמצות וממוקדות. כך טענתי אז, והנחתי עצמי להוסיף ולבחון את הטענה גם לאחר גיבושה. היום, כ-15 שנים מאוחר יותר, אני עומד מאחורי מחקרי.


עיניים שאינן פקוחות לחלוטין, כאילו מטילות ספק במציאות הנשקפת אליהן. הן מתבוננות בנוף הטבע ובפניהם של אחרים, בכותרות העיתונים ובשלטי חוצות. הן רואות את התמונה נהירה, אך יודעות - כי לנצח תהיה חלקית. קרני האור החודרות אל העיניים אינן מספקות למתבונן מראית מהימנה של המציאות כהווייתה. הן מחביאות בתוכן את כל הפעולות והמראות המתרחשים בצללים, את כל האנשים שפרצופם אינו נגלה, מקומות חבויים, מעשים אסורים. המציאות רחבה בהרבה ממה שנגלה אלינו, היא מפתיעה ומסקרנת - אך גם אומללה ומאכזבת יותר. ארובות העיניים שלנו קולטות רק את קצה קצהו של עולם מסתחרר. יש מי שמבקש שנבלע את העולם הזה כהווייתו, בלי שאלות ותהיות. אבל החכמים, הם לא יספגו זאת. הם יפקחו את העיניים כמעט לחלוטין, ויותירו שכבה מכוסה. יחזיקו בידיים קפוצות פיסות ספקנות, שיוסיפו לדרבן את חתירתם אל אמת נכספת.


עיניים שאינן פקוחות לחלוטין, מכירות בכוחו החיוני והבלתי נפרד של הדימיון. רק החולמים מגשימים, רק בשרעפים נגלים הסודות והרעיונות המלהיבים והמאתגרים באמת. אנחנו לא שוקעים בחלומות, אנחנו מתרוממים בתוכם, מגיעים לרמות של יצירה שמגבלות הממשי לעולם לא יאפשרו את חשיפתן. כיסוי חלקי של קרני השמש מאפשר את יצירתו של החלל הפנימי הנועז, שבתוכו נולדת האמונה כי העולם הנתון אינו גזירה משמיים. שיש בכוחו של רעיון בודד שצמח מהזיה חולפת לחולל מהפיכות של ממש. הורדת העפעפיים עשוייה לרומם את הנפש ולהזכיר כי החיים הם מה שעושים מהם, ולא מה שנולדים לתוכו. שאף פעם לא מאוחר להוכיח שכל דבר ניתן להגשים, ושחלומות אינם אלא נבט שיכול להצמיח עולם ומלואו.


יותר מכל, עיניים שאינן פקוחות לחלוטין, מפנות חצי מבט פנימה. מכירות בכך שהמציאות אינה שלמה אלא אם היא כוללת אותנו בתוכה. שכל צוקי ההרים ושפלות האנושות צבועים בגווני הרגשות והמחשבות שלנו. אנחנו לא רק קיימים בהווייה, אנחנו מציירים אותה ומעצבים אותה בדמותנו. מרחבי היקום האדירים הינם גרגר אפר למול חללי המערבולות והניצוצות הנפערים מתחת לשכבת העור שלנו. להוציא את עצמינו מהמציאות זה אפילו לא לראות חצי תמונה. זה להיות עיוורים לאופן שבו פועל העולם, לאופן שבו פועלים אנחנו בתוכו.


פעם סברתי, והיום אני כבר יודע - אנשים חכמים פוקחים את עיניהם רק למחצה. לא במקרה. זה נחוץ להם כדי להפנות מבט נבון לכל הכיוונים, פנימה והחוצה. ואף פעם לא להפסיק ללמוד, לחלום, ולקוות. 

עבודת הכנה

א - תגיד, אתה מוכן?


ב - מוכן למה? 


א - מוכן, אתה יודע, מוכן...


ב - אני מניח שאתה מתכוון למוכנות לשריפה הבאה. תראה, זה לא עניין פשוט. השריפה תפסה את כולנו עם המכנסיים למטה, וחשפה את ערוות הזרנוקים שלנו בפני כל העולם. אבל הגבורה של הכבאים האמיצים והנחישות של כוחות ההצלה סיפקה את העבודה. חוץ מזה, מוקדם לקבוע מי אשם, ויכול להיות שבסוף יצוץ אשם חדש שבכלל לא חשבנו עליו. ואי אפשר לשלול את האשמה של הממשלה הקודמת, כמו גם את חרפת הממשלה הבאה, שסביר שגם היא לא תעשה דבר. צריך לשבח את מטוסי הכיבוי שפעלו במרץ רב, למרות שבכלל אינם יהודים. וכמובן את כל השרים כולם, שהיו שותפים למאמץ הכולל והמתואם וההכרחי.


א - אז מה בעצם אתה אומר?


ב - עובדים על זה.


א - כן, אבל אני בעצם שאלתי אם אתה מוכן...


ב - אני קולט אותך אחי. אתה מדבר על השטפונות שפקדו אותנו השבוע. תראה, בסך הכל יצאנו בזול - את בתי הקפה בתל אביב נשפץ, את הנמל בקיסריה נשקם, את עמודי התאורה נרומם, את הכבישים שנחסמו נתחם ואת גושי השלג נחמם. אתה תראה, יצא מהמם. אין ספק שחטפנו פה מכה קשה, אבל אתה יודע - אנחנו מדינה מדברית. לא בשבילנו כל המטרים האלה, ולכן לא היה יותר מדי למה לצפות. עושים מה שיש. וברור, שאחרי השריפה הגדולה, אז המים הם ברכה, זה חג לאילנות. גם לאלה שנשרפו. ואת הלקחים יש להפיק.


א - אז מה בשורה התחתונה?


ב - עובדים על זה.


א - ובכל זאת, אני תוהה אם אתה מוכן...


ב - סבבה, סחבק הפנים. אתה מדבר על הסבב הבא מול הבני זונות בצפון. תשמע, אין ספק שצה"ל הוא הצבא הכי חזק באזור, וזה לא פשוט כי הוא גם הכי הומני ומתקדם, מקום שני בהיגיינה ורביעי במגניבות. אבל אנחנו יודעים מה אנחנו עושים. בינתיים אנחנו מתמקדים בלהגיב לכל איום שמשמיע האויב - כדי שלא יעלה לו לראש, ובמקביל מאיימים בחזרה. בדקנו צופרים, חידדנו הנחיות, והפנו מזכרים. בכל מיני צבעים. אני מאמין ובטוח ביכולת שלנו לגבור על כל אחד בסבב הבא, שרק יבוא אלינו במהרה. אני בן אדם מאמין בסך הכול.


א - אז בעצם אתה אומר ש...


ב - עובדים על זה.


א - אבל זה לא מה ששאלתי!


ב - אז מה, מה בעצם אתה רוצה?


א - אני תוהה אם אתה מוכן... להלוות לי כמה שקלים. נדבה. אני רעב ונזקק.


ב - נדבה? אתה רציני? חתיכת פרזיט עצלן... אתה לא מתבייש? לך לעבוד!

בין בינוניות לקיצוניות

אחד הדברים שמאז ומתמיד הפחידו אותי, כמעט יותר מכל דבר אחר, הייתה מכת הבינוניות. יש משהו כל כך מרופד ונעים בשמיכת הפוך של הבינוניות - היא מעודדת את חבריה לנוח, כמעט להירדם, ולהתבוסס במעטה "הבסדריות" שממקם אותם בעמדה כה נוחה באמצע. הם אינם שואפים מעלה וממטירים על עצמם מבול ציפיות ושאיפות, ומנגד, אינם נמשכים מטה לעבר ריק של רדידות אינסופית רווי לחצים ומשברים. הם פשוט בסדר, הם סבבה. הם עושים את מה שצריך, ועומדים במשימות. הם מגיבים במידה, ומביעים דעה בעיקר בקלפי. הם אזרחים טובים. הם בני משפחה על הכיפאק. הם משתכרים מעל הממוצע (זה חלק מהקסם הישראלי, בניגוד לחוקי המתמטיקה - סקרי דעת הקהל משקפים כי כמעט כולם משתכרים מעל הממוצע). אבל עמוק עמוק בפנים הם יודעים, שהם התמכרו לסם הבינוניות. וזה גם בסדר. כי החיים קצרים והכל, אז הבה נתבנן לנו. 

הבעיה היחידה בתסריט הזה היא כמובן שמי שנשאב לבינוניות אינו מגיע להישגים. אולי לחלקיים, אולי לזמניים - אבל לאורך זמן ההצלחה מתחילה להיסדק. אנחנו לא צריכים לחשוש מזה, אנחנו - כמדינה - כבר שם. נתונים על הישגי מערכת החינוך שלנו, על היציבות הפנימית שלנו ואפילו על הישגינו בספורט - כולם משקפים שאנחנו לא יותר מבסדר. למזלנו, זה מפריע לנו. כי אנחנו מבינים שאנחנו יכולים הרבה יותר מזה - שיש בכוחנו ובמוחנו לשבור יותר שיאים ולהגיע רחוק יותר אם רק נרצה, ושאולי בעצם אנחנו בכלל לא רוצים יותר מדי. כי די נוח לנו, ובמיוחד כשהכלכלה בסדר, והבטחון בסדר, ואפילו כבר הגיע הגשם - אז באמת נראה שיהיה סבבה.

אלא שמבין כל ההשלכות הברורות שציינתי, נעדרה תוצאה אחת, מדאיגה מכולן, שאנחנו לא מספיק נותנים לה את הדעת. יותר ויותר מתבהר, שהבינוניות הזו מחלחלת גם אל השיח החברתי-ציבורי-פוליטי שלנו. אנחנו נשאבים גם לתוך אדישות מהנהנת שכזו, הסכמה שבשתיקה לכך שמחדל מוביל לאסון שמוביל לכאילו-וועדה וסוג-של-מסקנות ויענו-רפורמה. בפועל, כבר כמה שנים שאנחנו תקועים בדשדוש מטריד. לא רק זה, האחרים מבחוץ מציקים לנו. צוררי היהודים החתרנים בבית הלבן ובאירופה מקנאים ביכולתנו לשרוד במאמץ כה פחות, ופועלים לכרסם בחוזק הלאומי שלנו. אולם הם לא יצליחו, כי אנחנו כאן כבר 2000 שנה, ויש לנו טילי חץ, ואלוהים עדיין איתנו. ולראייה - שליטתנו בירושלים ומטוסי כיבוי למכביר. 

מה שאני מנסה להגיד הוא, שהבינוניות חדרה גם אל הדרך שבה אנחנו מדברים, מנתחים, מתווכחים וחושבים. אנחנו לא משקיעים כמעט מאמצים לרדת לעומקם של רעיונות וחזונות, ומסתפקים בשימור תפיסות מיושנות שבמקום לשמור על חוסננו, הן מחלישות אותנו ומקפיאות אותנו בעבר. כוחו של העם היהודי היה תמיד בחדשנותו, ביצירתיות ובתעוזה. ובכך אני ממש לא מתכוון לעוצמה צבאית, אלא דווקא לתבונת הרוח ולעוצמת המחשבה. היכן הם היום? היכן מחשבת ישראל של שנת 2010? האם מקומה הוא בין סמטאות העכברים של הר הצופים, או שמא נכון כי נחדש תבונתנו כקדם גם בעולם המחוקקים והמנהיגים שלנו?

הבעיה אף מחריפה כאשר הרדידות המחשבתית הזו משמשת כקרקע פוריה עבור הקיצוניים שבתוכנו. הם מנצלים את האדישות והבורות בחלק מהסוגיות כדי לשכנע אותנו שיש טובים ורעים, שיש מי שבא לחסלנו ואין על מי לסמוך. הם מפצירים בנו לתת לצה"ל לנצח ולהימנע מלהשכיר בתים לערבים. הם קוראים לנו ליישב את הארץ ולהפגין חשדנות כלפי הגרים. הם מנסים בכל כוחם למנוע מאיתנו להציף תהיות ודילמות שהיו לאורך שנים לחם חוקה של היהדות (קל וחומר של הציונות והישראליות) ומצפים כי נלך כסומאים בערפל קרב אחר עמוד אש, שכבר מזמן לא ברור את מי הוא מייצג ולאן הוא מוביל. 

אין ספק בעיני, שהבינוניות היא שפותחת אפיקים מסוכנים לקיצוניות - וכי בחסות האדישות וחוסר העניין יש מי שמנסה למשוך אותנו עמוק יותר לתוך סחרור קיצוני ומיותר. אובדן דרך עלול להוביל אותנו למקומות מסוכנים. אולם אחרי שעוברים את נקודת האל-חזור, הוא גם עשוי להשחית את החזון עד כי לא נזכור כלל מאין באנו ומה ניסינו להגשים כאן. 

אם האבחון שלי נכון, אזי שיש בו גם נחמה - יש בו גם כדי לרמוז על הדרך לתקן ולשפר. אחריותו של כל מי שרואה בעצמו כאיש נבון ומסור, שעוד אכפת לו ושהוא מאמין בחזון, ערכים ודרך - להגביר מעורבותו בפוליטיקה. אני ממש לא מדבר על כניסה למעורבות פעילה כחברי וועדים ומליאות, כי אם להגביר עניין, לבוא להרצאות ולדיונים, לקרוא ולשאול, לתהות ולמחות. חייבים לייצר כאן שכבה, שתורכב מכל קצוות הקשת הפוליטית, שתעז להטיל ספק ולהבין שתמיד-תמיד יש יותר משתי אפשרויות ושהנתיב הנכון לפעמים צריך להיסלל טרם שניתן לצעוד בו. 

נכון שניתן להפריח את הבינוניות באקדמיה, ואמת שמצויינות אמיתית ניתן למצוא היום בעולם העסקים, התרבות, ואפילו במערכת הבטחון. אולם בסופו של דבר, עליית השפעתם של הקיצוניים בעת האחרונה המפזרים רוח של אפליה וגזענות בין שורותנו אינה מאפשרת לנו להוסיף ולזנוח את הזירה הפוליטית. זה הזמן לגיוס כללי של מצויינים, שיירתמו לטובת שכלול והעמקת השיח הציבורי בישראל. בדיוק כמו בענפים האחרים, השאיפה היא שככל שהמצויינים ינסקו גבוה יותר, כך יאלץ גם הממוצע הרווח ליישר קו ולעלות למעלה. אני לא מציע כאן לחפש אחר התשובות "הנכונות", אני לא בטוח שיש כאלה. אני מבקש להבטיח שנשאל את השאלות הנכונות ונסמן בבהירות חדה יותר את האתגרים האמיתיים מולם אנו נדרשים להתמודד. 

עיניים עצומות לרווחה

תרופה חדשה הגיעה לעיר, ואומרים שיש בכוחה לרפא כל מכאוב. למקרה שלא שמתם לב, לחיינו נכנסה בעת האחרונה גלולת קסמים בשם עצומה. תרופה זו תביא מזור לכל דאבון לב, תשכיח כאבי בטן מציקים ותפיח משב חדש בריאות מרוקנות חמצן. השימוש קל ופשוט - כל שעליכם לעשות הוא לחתום, העתק אחד יספיק, ומצפונכם כמו חדש. חתמתם - השפעתם. קולכם ייחשב, וכל בר דעת יבחין חיש מהר בעמדתכם הנחושה שתקושר לעד עם שמכם. בעידן המודרני אין אפילו צורך לקום מהמחשב (תנאי שיפחית לאלתר מחצית מהנרתמים), ובלחיצת כפתור ניתן להצטרף להמונים שכבר מוחים וזועקים - נגד הבעד ובעד הנגד. 


בשבועיים האחרונים הבעתי פעמיים התנגדות נחרצת להחתמת עצומות שהופנתה אליי. בפעם הראשונה הייתה זו מטרה מוצדקת ונאורה - עצומה המוחה נגד החלטת צה"ל להגביל את מכסת היוצאים לשנת השירות. פעילים חברתיים ואזרחים שאכפת להם מיהרו להחתים עצומה אינטרנטית שתקים קול מחאה נגד ההחלטה השרירותית של צה"ל, שתפגע בדור שלם של מתנדבים וצעירים בעלי חזון. אודה על האמת, אני אכן משוכנע שמתנדבים אלה (השינשינים) הם מלח הארץ, ובלימתם מלצאת להתנדב היא צעד מצער במיוחד. אבל לפני שאנו יוצאים אל הרחובות, הצעתי להמתין רגע - בשביל מה צריך כאן עצומה? הרי צה"ל לא קיבל את ההחלטה כלאחר יד, שכן קדמה לה מסכת אילוצי כוח אדם שכולנו מכירים ומרכינים ראשינו למולה. נכון למחות ונכון למצוא פתרונות - אבל רצוי שאלו יהיו מעשיים. האם אכן יועיל לציבור המתנדבים הנפגעים שנצרף את שמותינו לרשימה נוספת באתר רווי פרסומות? האם נגאל את הציבור המוכתם באמצעות ציבור מוחתם?


הפעם השנייה הייתה הבוקר, כאשר הבעתי מחאה נמרצת לניסיון להחתים עצומה המונית כנגד מאפייניו של מבחן הבית באחד מקורסי החובה ביחב"ל. העצומה נועדה לשכנע את המרצה שהמבחן שהוא מתעתד לכתוב אינו הוגן כלל - הן משום שמועדו אינו מתאים לחלק מהתלמידים, והן משום שלרשותנו יעמוד רק שבוע ימים בלבד, והרי הסיליבוס כולל 20 מאמרים. מודה שלא יכולתי להתאפק והשבתי בתפוצה רחבה לכלל הנמענים את עמדתי - בואו נשמור את כלי המחאה למחאות מוצדקות. האם עצומה היא הדרך המתאימה לפנות אל המרצה? האם צפוי כי יבהל ויתקפל? האם זוהי הדרך המכובדת ביותר לפעול בה? ומעל הכל - האם לא איבדנו קצת פורפורציות ושכחנו מחאה חברתית וכלים הפגנה ציבוריים מהם? יש כל כך הרבה מאבקים ראויים וחשובים, אינספור מטרות צודקות ומשמעותיות, ואנו נירתם למען דחיית מבחן?


חשוב לי להדגיש - האנשים המארגנים עצומות או חותמים עליהם אינם אנשים טפשים, עצלנים או בטלנים. רבים מהם הם אנשים חדורי רצון טוב וחיבה אותנטית להביע את עמדתם, באופן מבורך לטעמי. ואולם אני סבור, שעצומה היא לא הדרך לעשות זאת. במרבית המקרים חיכוכים ומשברים ניתן לפתור בהידברות, ישירה או יצירתית. אפשר לקיים דיונים וקבוצות שיח, אפשר לכתוב מכתבים ולקיים פגישות, להציע רעיונות אחרים, להירתם לפעילות חברתית מסייעת, להניע ולנוע ולהתנייע - באמת שיש המון מקום לעשייה חברתית ופוליטית תחת כל עץ רענן. אנחנו נמצאים בגיל שהוא פריבילגיה - הזדמנות לעשות, לשנות, לערער על מוסכמות. רק צריך לדעת לאן לכוון ומה לעשות - בעיניים פקוחות, ולא עצומות. 


מה שאני מציע זה לשים בצד כרגע את הכלי הזמין הזה, שהפך כבר מזמן לסוג של עלה תאנה מודרני נטול חשיבות ממשית. בכל מאבק שאנחנו מעוניינים להירתם אליו, אנחנו נדרשים לשאול עד כמה הוא חשוב לנו, עד כמה הוא נוגס במצפוננו ומדיר שינה מעינינו. אם אמנם כך הדבר, אל לנו להסתפק בחתימת שמינו (קל וחומר, להצטרף לעוד הפגנה רעשנית נודדת שנועדה בעיקר לקדם את מועמדותו של עסקן כזה או אחר לראשות אגודת האגודות של הסתדרות הסטודנטים). מוטב שנעצור לרגע ונראה איך אנחנו משנים, גם אם בקטן - בחברה, בקהילה, בתקשורת, במערכת הבטחון, בפוליטיקה - והשמיים הם הגבול. באמת שלשם צריך לנתב את האנרגיות. העצומות האלה לא רק שאינן מועילות לשום דבר, הן פשוט מזיקות - הן יוצרות שם רע למושג "המאבק הסטודנטיאלי", והופכות גם את הקול שלנו לכלי ריק. זאת, בין אם המטרות הן מוצדקות וראויות, ובין אם תכליתם העילאית הם לשפר את תנאי המבחן הקרוב. הן נתפסות כתרופת סרק שנועדה לאפשר לנו להירתם למאבקים בחלונית נפרדת של הדפדפן ולהמשיך בחיי השגרה. אם נודה על האמת, אנחנו אפילו לא זוכרים על מה חתמנו ועל מה לא - וזה גם באמת פחות חשוב. הזדהינו ונרתמנו.  


אז איך נחתום? רצוי בעשייה. ואפשר להתחיל כאן: http://www.shachentov.org.il/

חג שמח!

נשק ביולוגי

אני מטה את הראש מעט שמאלה כדי לראות מה הבעת הפנים שלהם. הוא לא מבין מה אני עושה, ואני נאלץ להסביר - אני בודק האם הוא מבקש הנחיות נסיעה או סתם מפטפט איתו. למה זה חשוב? כי אם זה קבלת הוראות, אני לא אגיד כלום. אמתין ואגלה סבלנות. אבל אם זה חבר שלו והוא מבזבז לי את הזמן ביציאה לחניון, סביר שאצפור. זו חוצפה, ואני בדרך כלל לא מפגין סבלנות גבוהה למצבים כאלה. בכלל, אם מישהו חוסם רחוב צר ליד הבית או עומד באמצע הכביש ומתעלם מהאחרים, אני מתעצבן בזריזות. אין דבר שיותר מכעיס אותי מאגואיזם שכזה, מחוצפה בלתי מתחשבת. יש כמובן יוצאים מן הכלל.. אם הם מחייכים ומסבירים לי בנימוס שהם יודעים שהם לא בסדר, אבל באופן חד פעמי הם חייבים להתנהג בחוסר אכפתיות.. במקרים כאלה, אני נוטה להיות יותר סלחן. אבל מי שמפגין זלזול גם בכעס המוצדק, ומתעקש להצהיר בכל אמצעי העומד לרשותו שהוא מלך העולם ולא אכפת לו מזולתו, למול אלה אני מוצא עצמי מאבד שליטה. 


הוא ממתין בסבלנות עד שאסיים את הנאום חוצב הלהבות, מלא הפאתוס והשכנוע העצמי, ותוהה - רגע, אז הכל בעצם תלוי בגישה? אם הם מבקשים יפה, אז הם פחות אגואיסטיים? אני משתתק ומנסה להבין למה הוא מתכוון. בעצם, אם אני מחליט מתי אני סולח ומתי לא - אני לא פחות "אלוהים" מחוסמי הכבישים. גם אני מנהיג לעצמי מוסר כפול והחלטות אגואיסטיות נטולות התחשבות בזולת, ומגדיר בעצמי חוקים של נכון ושל לא נכון ללא התעייצות. מדוע החלטתי שאני טוב מהם? איך אפשר בכלל להחליט כך?


"תראה, בסופו של דבר כולנו אגואיסטיים.. לא קראת את "הגן האנוכי"?". אני מסרב להסכים עם זה, ומפגין זאת במילים ובפרצופים. "הכל זה ביולוגיה", הוא פוסק ולא חש צורך להמשיך. אני ללא מהר לשלול את הטיעון. הרי מזמן כבר הגעתי למסקנה שכל מעשה, פילנתרופי ככל שיהיה, מבוסס גם על הצורך שלנו בסיפוקים ובמחוות. הרי שאנחנו הולכים להתנדב, ברור שגם אנחנו מקבלים הרבה מאוד. אבל זה תמיד נראה לי בסדר - אם לעשות טוב גם מחזיר טוב, איך בכך אלא דרך נעימה של העולם לעודד אותנו להיות נדיבים יותר. אבל הוא הולך צעד אחד קדימה - "הסיפוק האישי הוא אחד מהצרכים הבסיסיים, כמו אוכל או שינה". רגע, יכול להיות שזה טוב להיות אגואיסט? "זה לא קשור לטוב או לא, זה הטבע. זו הביולוגיה שלנו".


קשה לי מאוד להסכים עם הטיעון ואני פונה למשהו שלמדתי בשנה שעברה בקורס "היסטוריה עולמית". "אין עוררין שהעולם מושתת כולו על יסודות הפיסיקה", אני פותח בהרצאה, "שעל בסיסן מונחים יסודות הכימיה. המערכות הכימיות המורכבות יותר נחקרות כבר בביולוגיה". עד כאן שררה הסכמה רחבה בין הדוברים, אבל עוד חזון למועד. "ברור שהכימיה מצייתת לעקרונות הפיזיקה, אבל היא מרחיבה אותם. כך גם בביולוגיה - היא נאמנה לכימיה ולפיזיקה, אך מכילה גם עקרונות ושפה משלה. היא מבטאת גם עולם מושגים וידע עצמאי ושונה". אלא שהמרצה להיסטוריה עולמית לא הסתפק בכך. "מעל הביולוגיה יש רמה נוספת - וזו ההיסטוריה. היא כוללת את כל המערכות המבוססות על הביולוגיה, הכימיה והפיזיקה, אך יש בה גם דברים אחרים - עולמות אחרים". "מה למשל?", הוא תוהה. "רעיונות", אני ממהר לפסוק.


"זו מיסטיקה", הוא פותר אותי ומסרב להשתכנע. מה פתאום מיסטיקה? ההיסטוריה כוללת הרבה מאוד משמעויות והגיונות שהעולם הביולוגי לא יכול להסביר, אני מנסה לשכנע - ללא הצלחה. הכל ביולוגיה, חוזרת הסיסמה. הרי בהיסטוריה אין נוסחאות או משוואות, ולא ניתן להוכיח דבר. אני מנסה לטעון שגם בעולם הפיזיקלי לא ממש ניתן להוכיח כל דבר, אך הטיעון חלש. לפיזיקה הרי יש הישגים: טכנולוגיה, רפואה. מה יש להיסטוריה? בעיקר מאמרים. ארוכים. ובאנגלית. "אבל אי אפשר להסביר את המהפכה הצרפתית בהיבטים ביולוגיים!", אני מתעקש, אך לשווא. "בטח שאפשר! כל האינטרסים הם ביולוגיים, וכל מצבי הרוח הם כימיים, וכל הדינאמיקות הן פיזיקאליות".


אני מנסה להתמודד עם הטיעונים, ולהסביר שהניסיון להציב את ההיסטוריה מעל הביולוגיה לא נועד להציגה כעליונה - אלא להפך. הטענה המרכזית כאן היא שההיסטוריה אינה אלא קו ממשיך, נגזרת, של היסודות הטבעיים הקיימים. אבל בן שיחי מתעקש ומסרב להשתכנע - "יודע מה הקו המקשר בין הר הצופים לגבעת רם?", הוא שואל. "קו 28", הוא ממהר להשיב בחיוך.


ברור לי שהויכוח המתואר כאן אינו חדש ואינו מחדש. מדובר בדילמה ארוכת שנים שהעסיקה רבים מהמדענים והוגי הדעות. רבים מהם ניסו להבין מהו הכוח המניע של "הרעיון" - אידאה או מולקולה. בסופו של דבר, סביר שהקרב הזה לעולם לא יוכרע. למרות חילוקי הדעות, הצלחנו להגיע להסכמה עגומה בסוף הדיון. "אין ספק שזה עצוב.. אם יוכח כי בני האדם נולדו מראשיתם כדי לצרוך ולצבור, לאסוף סיפוקים זמניים ולצבור שנות חיים, הרי שהרבה מטעם החיים שלנו נגוז ונעלם". אני מכיר את המסקנה הזו, ומסרב להכיר בה. אני חושב שבמידה רבה, זכות הבחירה היא בידינו. גם אם כל עולם הרעיונות והתאוריות הוא מזוייף, וכולו המצאה איזוטרית של התרבות האנושית המודרנית במנותק מיסודות הקיום, שכך יהיה. אני מסרב להיכנע ל"גן האנוכי", ומתעקש להוסיף ולחיות בעולם הבדיוני והערכי שלי. אני לא מתיימר להביס את חוקי הטבע, אלא לקיים לצידם כללים של תרבות. כאלה, שיציבו לצד "הצורך" את "הכבוד", ובצד "הסיפוק הגופני" את "החוויה האינטלקטואלית". כאזרח השומר על כלל חוקי הביולוגיה, אני מבקש ליטול על עצמי - בהתנדבות - גם נורמות נוספות, שלטעמי יכולות להפוך את צלחת הפטרי הזו לראויה ומעניינת יותר. אני לא מתכחש לכוונותיו של המפץ הגדול / בורא עולם. אבל ברשותם, אני מתכוון להמשיך לצפור. לפחות עד שאחד מחוסמי הדרכים יעשה לי נזק ביולוגי בלתי הפיך. 

תרגיש כמו בבית

אתמול בערב שודרה כתבה בערוץ 10 בנושא "הדירות התל אביביות להשכרה". לא כתבת תחקיר משובחת, כי אם תמונת מצב עדכנית שבאה לשקף לציבור הצופים מה באמת מקבלים השוכרים הנואשים הבאים למצוא לעצמם קורת גג צנועה בעיר הגדולה. תמונות קשות, לכל הדעות. אלא שכשאני בהיתי בדירות האלה, לא ממש חשבתי על עסקי הנדל"ן.. חשבתי על עצמי.

כמו הדירה הקטנה הזו, גם אני מרגיש כמי שמכיל בתוכו חציצות גבס מגבילות. אני מכיל בעצמי ניגודים שלא באמת יכולים לשבת אחד עם השני, ונעזרים בקירות ארעיים ודקים, קורות מייצבות ותאי מגורים נפרדים. החבילה הזו לא ממש יכולה להחזיק, והיא חייבת את החלוקה הזו, את חיץ ההפרדה שיבטיח קיום מקביל של רכיבי נפש מסוכסכים, מנוגדים. בעל הדירה תמיד מרוויח יותר כשהוא מחלק את הבפנים לחללים נפרדים, לדירות קטנות ללא חלון, תאי כליאה מודרניים שניתן להשכיר.

כמו הדירה הקטנה הזו, גם חדר השינה שלי פונה אל השכנים. ככה בלילה, המחשבות נודדות אל האחרים, ואל הקנאה במצבם המשופר. הם תמיד קיבלו החלטות טובות יותר, הם תמיד במסלול חיים מבטיח יותר. הם נראים יותר טוב ונשמעים חכמים יותר. רגע לפני שאנחנו נרדמים האחרים באים לבקר, ולהתריס בפנינו שאנחנו מפגרים אחרי העדר, כבשה שחורה של האנושות. לפחות בחורף, החלון נשאר סגור.

כמו הדירה הקטנה הזו, גם אני מרגיש לפעמים שאני לא באמת חי בדירה משלי. אסור לי הרי לעשות שום תיקון רציני בחדרים מבלי לקבל רשות. אני רק שוכר כאן, ובעצם המבנה שייך לאנשים אחרים - שאני תלוי בהם, שאני עובד אצלם, שאני חייב להם. הם מפקחים, תובעים תשלומים חודשיים, ולפעמים מרגישים הרבה יותר "בבית" ממני - בדירה שלי. הם הקובעים האמיתיים, הם בעלי הבית. ושכר הדירה כל כך גבוה, וממשיך לעלות.

הדירות הצפופות האלה, באמת לא תענוג גדול. כנראה שזה חלק מהמחיר הכבד של החיים בתל אביב. תמיד ידעתי שאגור שם בעתיד, בין קירות שסופגות את ריח הפיח והים. וככל שמתבגרים, מתחילים לחשוב פחות על הדירה ויותר על הדייר. בסופו של דבר, הוא צריך להרגיש טוב בבית. גם כשהוא בחוץ.

בשביל מה

הדיסק של יוני רכטר היה מוטה על צידו, עדות לכמות הפעמים שנלקח מהמדף והושמע. לא פלא, אני חושב לעצמי, הוא באמת אחלה אומן. אני בוהה בו לרגע ונזכר בתוכנית שנדחקה, ומצהיר: "מתישהוא שיהיה לי זמן, אני מתכוון לעשות את זה. אני אקח פה את הדיסקים הטובים מהמדף ואכניס אותם לאייפוד שלי". "מתישהוא שיהיה לך זמן?", הוא תוהה. אני מסתכל עליו ולא מבין. "תעשה שיהיה לך זמן", הוא מפציר. אני לא ממש מבין מה הוא רוצה. ברור שאני מתכנן לעשות את זה, וכבר הרבה זמן שאני מתכנן לעשות את זה בקרוב. הגיע הזמן שגם אסדר סוף כל סוף את רשימת האייפוד שלי לריצה. אוסף שירי יום הזיכרון המהולל שלי לא נותן לי את המוטיבציה המתאימה להרים את הרגליים בהליכון. הגיע הזמן להמיר את הליכה בקיסריה לריצה בתל אביב.


הזמן, ככה הוא מסביר לי, נמצא בידיים שלך - ואתה מחליט איך אתה מסדר אותו. תסתכל על רשימת המטלות שארגנת לעצמך. תראה כמה דברים שמת בסוף השבוע, זה לא הגיוני. הוא מותח קו מעליב על שישי וגם על שבת (קיוויתי שיימנע מכך), וכותב לידם בגדול: "חופש!". חשבתי שבכך יסתכמו הדברים, אבל הוא לא מרפה. "מה עשית כשסיימת את הספר?". לא יודע, מה עשיתי? אני מנסה לשחזר... דווקא אחלה ספר. "ישר לקחת ספר חדש, עוד באותו הערב". נכון, אני מאשר. מאז שקראתי בכתבה המפחידה הזו כמה מעט ספרים יצא לו לבן אדם לקרוא בימי חייו (פחות ממה שיש לי על המדף), נשבעתי לעצמי שעליי להספיק כמה שיותר - קלאסיקות, ביוגרפיות, ספרי היסטוריה. אני לא מוכן שיתקילו אותי באיזו יצירה "שחייבים לקרוא", שאני פסחתי עליה. "כן, אבל מתי פעם אחרונה סגרת ספר והרגשת כל כך נפעם שלא יכולת לקרוא עוד שום דבר אחר?", הוא מתריס, ואני משתתק. "אתה לא מרשה לעצמך להתרפק, לנוח", הוא אומר - ואני מיד מתכנס ומתבאס ותוהה מי נתן לו את הזכות להיות כל כך צודק.


זה מרדף אינסופי, כך מסתמן. אחר התדמית וההישג וההצלחה. זה באמת קו אופק דימיוני שמתרחק ככל שמתקרבים אליו, מובל על ידי עשרות ציפיות המשכפלות את עצמן בכל פעם שאנו זוכים בהצלחה. זה מליון זוגות עיניים שקיימות רק בראשינו אבל משגיחות אחר כל מילה וצעד שאנחנו עושים. זה המראה הנכון והניסוח הנכון והציון הנכון והתואר הנכון וההחלטה הנכונה לקיץ הקרוב ולסתיו הבא. זה החברים שתמיד מנהלים חיים בריאים יותר, והמשפחה שתמיד מבינה נכון יותר מה אתה באמת צריך. וזה השעון, יצור אכזרי מעין כמותו, שממקום מושבו על פרק היד מצעיד אותנו מלחץ בוער לתעוקת חזה בועטת. וזה בסדר, אני ישן טוב. אבל קם מוקדם כדי להמשיך במשחק הזה. והכי חשוב - זה היכולת המהוללת להתנסח בבהירות לגבי זה, ולהסכים - כל כך להסכים - עם זה, באופן שמצחצח את המצפון עם פוליש ומאפשר לנו להמשיך בסערת החיים.


הלוואי שהייתי יכול לחתום את זה עם איזה מסר או תרופה משכנעים, אבל באמת שאין לי. השאלה המרחפת מעל הכל היא "בשביל מה". בשביל מה אנחנו חיים, ומה בעצם חשוב לנו - להספיק? לבלות? ליהנות? התשובה לשאלה הזו יכולה לחסוך כל כך הרבה יסורי מצפון וחרטות - למה לא קראנו, למה לא הקשבנו, למה לא מיצינו. בשביל מה, בשביל מה. הבעיה היא שבכלל לא בטוח שיש לזה תשובה. יכול להיות מאוד שזה עניין של השקפה, של משחק פרטי. אני אמשיך לרוץ בידיעה שאין קו סיום ושלעולם לא אגיע אל המנוחה ואל הנחלה, אבל המירוץ עצמו הוא דרך חיי. אוכל לאזן אותו (ואם לא, הגיל יירתם למשימה), אבל לעולם לא להעלים אותו. התאווה הזו - לידע, להשפעה, לעשייה, טמונה בנו. ברובנו. היא מנוע שלא נכבה, והיא משעבדת אותנו בהצלחה. הבערה הזו עיוורת, היא לא תתן כמעט לשום דבר או לאף אחד לשנות אותה. ואולי היא לא צריכה באמת שינוי, אלא ליטוף. מישהו שיזהה אותה, שיכיר בה, ושינווט אותה למקומות רגועים יותר, שפויים יותר. 


קראתי בספר לאחרונה, שאין דבר יותר קשה לאדם מאשר פשוט לנוח. לשבת על כסא נוח בחופשה ולדעת שעכשיו הוא מתרפק ונח, ושזה לא נחשב בזבוז זמן. להפך, זו מתנה לחיים ולבריאות.


הייתי מרחיב על זה יותר, אבל חייב לרוץ לשיעור.

הבנה לקוייה

"סיפרתי לך שאובחנתי?", היא שואלת. אני מסיר עיניי מהמחשב ובוהה בה. "אובחנת למה?", אני משתדל להתעניין. "אובחנתי כלקויית למידה", היא מספרת. אני מסרב בתוקף להתלהב או להתרגש. הרי כולם מאובחנים. לכולם יש תעודה על הקיר המאשרת כי סיימו בהצלחה אבחון מקיף וזכו לקבל תואר המאשר את כי גם הם לוקי למידה, מסוג כלשהו. הסוג שלה אינו שונה. היא קוראת מהר ונבונה כמו שכולנו רוצים להיות, אבל יש לה בעיה עם טקסטים. היא מאבדת בהם ריכוז, לוקחת הפסקות ארוכות. היא משחזרת ומגלה שתמיד הייתה כזו - בלימודים, בצבא. היא לא מבקשת פטורים או רחמים. רק הכרה רשמית, ואולי כמה טכניקות שיעזרו לה להשתפר. 


אני חוזר לעיין במאמר שלי עד שמחליט להחזיר לה בהפרעה משלי. "את יודעת", אני מציין, "אתה מזכירה לי את איינשטיין". היא לא מספיקה להיות מוחמאת ואני מסביר. במאמר שאני קורא עכשיו על מגמות הפוסט-מודרניות מוזכר בהקשר שולי שאיינשטיין היה ידוע בצורת החשיבה הציורית שלו. נסתבר, שאיינשטיין לא היה טיפוס ורבאלי במיוחד. הוא העדיף לשרטט ולא לכתוב, לאייר ולא לבטא במשפטים ארוכים. מה שמעניין בזה, היא העובדה שזה לא נתפס כתכונה שלילית או בעייתית. להפך - זה נשמע די מרשים. איינשטיין ויכולת החשיבה הציורית שלו. הוא לא נתפס כלוקה ביכולתו המילולית או בעל צרכים מיוחדים. להפך, מי מאיתנו לא רוצה להיות דומה לאיינשטיין שהתקשה ורבאלית. פתאום זו כמעט מחמאה.


באופן מפתיע, הרעיון הזה מתקשר גם לנושא המאמר - המעבר המתחולל בעולם מהמכניות של העולם המודרני לגיוון ולעושר הזרמים הפוסט-מודרניים. בימינו, מי שקצת מתקשה בהתמודדות עם טקסטים ארוכים סובל מליקוי למידה. הוא אינו עומד בסטנדרטים האקדמיים והמדעיים שגובשו במאות השנים האחרונות ומהוות מודל לחיקוי עבור כולנו. אלא שהמציאות פשוט מכתיבה אחרת - אין דבר כזה "צורת חשיבה נכונה", וגם לו דרך אחת ויחידה להסביר או לפתור. הטבע ברא אותנו הרבה יותר מגוונים, וכל אחד יכול לבחור את דרכו שלו להתבלט ולהתמודד. גם אם התקדמנו מאוד באבחון ובטיפול, ליקויי למידה עדיין נשמע כמו דבר מה פסול, חולשה מובנית. כשבפועל - ההפך הוא הנכון. במקום להתגאות בגיוון שלנו אנחנו מנסים לצמצמו, ובמקום לעודד סינרגיה של אנשים שחושבים אחרת, אנחנו מנסים למסמר את כולם לתלם - שממילא כבר צר מלהכיל את ההמונים.


שלא יובן לא נכון - אני בעד לאבחן, ולחקור ולבדוק. אלא שלדעתי, אנחנו מאבחנים את הדברים הלא נכונים. מסקרן אותי לדעת מדוע מי שמוכשר מאוד בציור יכול להצטיין גם בנגינה, ומדוע צלם מוכשר מתאפיין פעמים רבות גם בהשקפות עולם ייחודיות. אלפי תכונות אופי, הקשרים וסגולות מסתתרות לנו מתחת לאף, ואנחנו בוחרים להתעלם מהם. הסוד הוא בגיוון, בניסיון לאתר כמה שיותר סוגים וגוונים ודפוסים של חשיבה והתנהגות, ולהפנים שהטבע לא מחפש היררכיה של תכונות כי אם סינרגיה שלהן. שקבוצת מצטיינים שתגיע לגדולות תורכב לרוב ממגוון רחב של אנשים, ולא מאותה דמות המשוכפלת תחת שמות אחרים.


אסור לנו לעולם להתנצל על דרך החשיבה החריגה שלנו. אל לנו לרוץ ולחפש ליקויי למידה. להפך. הגיע הזמן שננסה לחפש על דרך החיוב את התרומה הייחודית שאנחנו יכולים להביא לעולם, את הכשרון החבוי שטמון בעיקר בנו, ושבעזרתו אנחנו יכולים לסייע לכולם לנוע קדימה ולהסתכל על העולם קצת אחרת. לא כל אחד צריך ויכול להיות איינשטיין. אבל אפשר שבכל אחד מאיתנו טמון פוטנציאל להגיע לגדולה ולשיאים אם רק תינתן לו ההזדמנות. בלי להגדיר מגבלות, ובלי לאבחן ליקויים.

מגיע לנו

אתמול, במלאת 15 שנים להירצחו של יצחק רבין, נערכת עצרת נוספת בכיכר בתל אביב.


עמדתי שם, ובעיקר חשבתי - כמה מגיע לנו.


מגיע לנו משורר, פובליציסט ופרופסורית שיוזמנו לדבר בפנינו בפורום רחב כל כך ויתנו בנו תורה וחבטות למול דממה מאזינה. מגיע לנו לארח ולכבד דמויות כאלה, נואמים שכאלה, בכיכר העיר. להאזין מדי פעם גם לדברי טעם, שיש בהם גם סיסמאות אך גם תוכן, אמת וביקורת. אנו זכאים לסוג כזה של חוויה, של התרשמות. 


מגיע לנו להיות אופטימיים, ולהאמין באמת ובתמים ובלב שלם שאפשר וכדאי ורצוי ונחוץ וניתן להביא שלום. איש לא ילמד אותנו מה המחיר הנדרש. איש לא יסביר לנו עד כמה זה קשה. איש לא יזהיר אותנו מפני הסכנות והאיומים שבדרך. איש לא ירצה לנו על מהי ציונות ומהם תנאי החברות במסגרתה. אנו יודעים ומכירים ובקיאים - ובכל זאת אופטימיים. כי זה כל כך יהודי וישראלי להיות אופטימי, ולקוות בנפש כמהה, שבאמת עוד יהיה כאן טוב יום אחד. אם נשכיל, ונאמין, ונרצה באמת.


מגיע לנו לקבל הזדמנות להפגין את תמיכתנו ואמוננו בדמוקרטיה ברגליים. אמש בכיכר נכחו דתיים וחילוניים, ימין ומרכז ושמאל. והם באו יחד, כדי להשתתף בארוע הנדיר הזה. כדי להוכיח שדווקא במקום בו הקיצוניים ניסו לכפות עלינו מציאות אחרת, נוכל להחיות רוח של צדק ושיתוף. לא בכדי חולקו אתמול מדבקות עם ציטוטו המפורסם של וולטר: "אני לא מסכים עם עמדתך אבל אלחם עד טיפת דמי האחרונה כדי להלחם על זכותך להביע אותה". השיטה הזו אינה מושלמת, אבל אם האלטרנטיבה היא פסימיות אלימה נטולת חזון ודרך, נוסיף להריע לדמוקרטיה מעל כל במה.


בסוף השבוע האחרון נערכה עצרת דמוקרטית ענקית בוושינגטון, תחת הכותרת "מחזירים את השפיות". הם בוושינגטון, ואנחנו בתל אביב. האדם השפוי אינו מתקיים בעולם פשוט יותר, קל או מתון יותר. ובלכתו בדרך, הוא לא תמיד יודע לאן מועדות פניו. אולם ציפייתנו מן השפוי כי ידע להגדיר לעצמו לאן הוא רוצה להגיע, ויפעל ככל הניתן באופן רציונאלי כדי להגשים מטרה זו. לכאן בדיוק מופנים הגעגועים שלנו, אל החזון והדרך. אל האמונה שעוד אפשר לחיות כאן בנועם. אל הימים שבהם ציונות הייתה הגאווה שבהקמת המדינה ולא בקנאות להרחיבה, לבצרה ולגדרה. 


מגיע לנו ארוע כמו עצרת רבין, לפחות פעם בשנה. כדי שנזכור שאופטימיות היא לא מצרך נדיר ופסול בימינו. היא דלק חיוני, והיא מקור עוצמה. היא הבסיס שעליו קמים חזונות, שהופכים את הבלתי אפשרי להיסטוריה. והיא הקו המפריד בין הסקפטיות הפסימית של הקיצונים, לבין כל אלה שמאמינים שעוד אפשר ומוכנים לתת הזדמנות גם בפעם האלף. לא מתוך חלומות באספמיה, ולא מתוך התאהבות בקסמי השכנים. דווקא מתוך התאהבות בקסמינו שלנו ורצון להבטיח את יכולתנו להוסיף ולחיות כאן גם עוד מאה שנים. זה באמת מגיע לנו.

איכות הסביבה

בשנות השבעים הגיע שיעור הפשע במנהטן לממדים חסרי תקנה, והפך את המגורים בעיר לסיוט של ממש. מדי כמה דקות בוצע פשע בעיר - פריצה, אונס או רצח - כשראשיה עומדים חסרי אונים מול המגפה המתפשטת. בדיקות המשטרה הצביעו על תעלות הרכבת התחתית כאחד מקני המרבץ המרכזיים של הפושעים הצעירים, ואמנם הפכו מנהרות אלה לזירות רצח מזדמנות כמעט על בסיס יומי. התושבים החלו לאבד אמון בעירייה, וזו איבדה אמון בעצמה.


המאמצים להגיע לפתרון אפקטיבי לאתגר, הובילו לפיתוח "תאוריית החלונות השבורים" (http://en.wikipedia.org/wiki/Broken_windows_theory). על פי תאוריה זו, סביבות שיש בהן רמה גבוהה של חוסר סדר, השחתה וונדליזם, נתפסות בעיני הציבור כמתחמים סוררים, המערערים על עצם קיומה של ההיררכיה המוסדית, החוק והנורמה. סביבות כאלה לא רק שמעודדות פשיעה אלימה, הן גם מזמינות אותה. העבריין המועד מזהה שהוא נמצא במתחם "אחר", כזה שנמצא מתחת לרדאר של רשויות האכיפה, ומבקש לנצל את ההזדמנות לבצע את זממו. הציבור שחולף על פני קירות הגרפיטי והמבנה ההרוס כאילו מאשר בשתיקתו ובאדישותו את מאפייניו המבודדים של המקום, ומסייע בכך להפיכתו לאתר מועד לפורענות. הרשויות בניו-יורק, אגב, השקיעו משאבים אדירים כדי לטפל בבעיה, ובשנים 84-90 פעלו לניקיון מאסיבי של הרכבות והתחנות. מחקרים שבוצעו לאחר מכן הצביעו על תרומת מאמץ זה להפחתת שעורי הפשע בעיר.


אפשר ללמוד ממקרה אודות חשיבותה ומרכזיותה של הסביבה, ועל ההקשרים המיידיים שהיא מייצרת עבור הפועלים בה. אני זוכר שלפני כמה שנים התקיימה הרצאה מיוחדת של רא"ל במיל' דן חלוץ (אז, מפקד חיל האוויר) בפני קצינים מצטיינים באמ"ן. "אם אתם רוצים לעזור לחיילים שלכם לפתח דימיון, בהירות מחשבה ושעור רוח", הוא הצהיר, "תנו להם חלון לים". המילים האלה מהדהדות אצלי בראש הרבה זמן, כי יש בהן אמת לא-בנאלית. תמיד אפשר להשקיע בעוד ציוד מחשוב, שיפור תנאי שכר וימי גיבוש קבוצתיים. אבל תנאי העבודה הבסיסיים ביותר, השולחן, המנורה, הצבע בקיר, מרחב החשיבה והמנוחה - כל אלה חשובים בעיני פי כמה וכמה כדי לאפשר לאנשים לעבוד ביעילות גבוהה יותר. לא בכדי אני תמיד מעיר לאנשים שאני עובד איתם על בלגאן הקם על יוצרו בשולחן שלהם. שולחן מבולגן הוא לרוב ביטוי של מוח מבולגן, אבל חשוב מכך - הוא ערובה לכך שהבלגאן בראש לא ייפתר ויעלם. הסביבה העוינת לא רק מייצרת הקשר, היא גם מחייה ומשמרת אותו. היא מקבעת הלכי ודפוסי חשיבה מוגדרים, ומונעת פיתוח ויצירה של רעיונות חדשים וטובים יותר. אין פלא, שחברות ההיי-טק המצליחות משקיעות כל כך הרבה במרחבים הפתוחים במשרדים ובאופן ארגון הסביבה המשרדית.


המסר כאן הוא פשוט - צריך להיות מודעים לכך. בפעם הבאה שנשקיע מחשבה וזמן באופן שבו אנחנו מסדרים את השולחן או מניחים את הציוד על השולחן שלנו, אל לנו להרגיש שאנחנו מבזבזים את זמנינו. לא צריך להיות מומחה גדול לפנג-שווי, כדי להבין עד כמה דומיננטי ההקשר הסביבתי בחיים שלנו, ועד כמה מרחיקה לכת השפעתו על איכות התוצרים שלנו. מסר נוסף נוגע לתביעות שלנו מצד המנהלים שלנו - אסור לנו להתפשר. חשוב מאוד להציף בפני הבוסים עד כמה חשובה סביבת העבודה ועד כמה השקעה מינימאלית בשיפור תצורתה יכולה להניב תשואות משמעותיות יותר במדד הרווחים. איכות הסביבה משרתת וחשובה עבור כולם, ומסיבות לא הגיוניות נדחקה לשוליים ואינה מקבלת את המשקל שהיא ראויה לו. 

במובן כלשהו

רוב הנהגים שחלפו הבוקר בכביש היציאה מירושלים לא ממש הבינו מה עובר עליי. מתנשם ומזיע, נעתי בריצה קלה לעבר התחנה המרכזית בירושלים, בניסיון קלוש לתפוס את האוטובוס לתל אביב, שיוצא בשעה 0630. "נסיעה לפני הפקקים", כך הובטח - וכצפוי, לא קויים. 

הגעתי דקות ספורות לפני מועד יציאת האוטובוס, מעודד מכך שניצחתי את הסיכויים, אולם אז נתקלתי במחסום בלתי מתוכנן. השומר בכניסה סירב לתת לי להיכנס עד שאסכים לרוקן את כל הכיסים ולחשוף את מלוא תכולת התיק שלי. בהבזק של רגע, שלפתי קלף מהשרוול. יותר נכון חוגר. "אני חייל", התוודתי. לאחר החלפת המסמכים המתאימים, השומר הסתכל לעברי במבט מופתע. "סבבה, כנס", אמר - והוסיף: "ולהבא, דבר אליי במובן הזה". במובן הזה... לא ידעתי שיש אצלי כמה מובנים. לא התאפקתי ובעודי חולף על פניו מלמלתי לעברו: "כרגע אני במובן של לא לאחר".

באוטובוס הרהרתי קצת במובני הקציני ובפשרו. חשבתי הרבה על המובנים שאנחנו נותנים לסממנים שונים בחיים שלנו, שלא בהכרח בצדק. ייתכן שיש הצדקה למשל לכך שחוגר יפתח דלתות (בעיקר של אוטובוסים), אבל לא תמיד המובנים שלנו כל כך הגיוניים. דוגמה מצויינת לכך הוצגה בכתבת השער שפורסמה בידיעות אחרונות השבוע. אמא נרגשת סיפרה באריכות כיצד במהלך חופשה באילת, בנה שביקש לחזור לחדר במלון נחסם על ידי המאבטחים ועוכב למשך זמן רב בחום הלוהט. בסופו של דבר הסיפור נגמר בסדר, והמאבטחים הסכימו להאמין לילד שהוא אכן מתאכסן במלון - לאחר התערבות הוריו. אבל בסוף המאמר האם לא יכולה שלא לתהות, האם דבר כזה יכול היה לקרות גם לילד אחר, כזה שלא אומץ מאתיופיה.

ואמנם, נדמה לי שהמובנים הנסתרים והגלויים שלנו בחיים מכתיבים לא מעט מהאופן בו אנחנו מתגלגלים בעולם. ממש כמו המאמר הקצרצר והנחמד שלשמחתי הזדמן לי לקרוא אמש, "הצעצועים" של רולאן בארת. המאמר מציע לנו לבחון פעם נוספת את הצעצועים שאנחנו נותנים לילדים שלנו ולשאול את עצמינו האם הם באמת תמימים וניטראליים, או שמא גם בהם מסתתר "מובן". האם בעת שאנו נותנים את הכדור לילד ואת הבובה לילדה, או מפזרים את החיילים החמושים על גבי השטיח בסלון, אין אנו בעצם שותלים בילדינו זרעי מובנים שביום מן הימים יצמיחו עשבים שלאו דווקא ישרתו את מטרותינו. 

מפתה מאוד הרעיון שכולנו נסתובב כביוגרפיות פתוחות מהלכות - נוכל אז אולי לבצע שיפוט ערכי מיידי ומדוייק מבלי שנצטרך אפילו לשוחח או לתהות זה על קנקנו של זה. אולי עדיף שנציג רק מובנים, ונחסוך בכל את כל המעטפת המיותרת של ברברת קוסמטית. האמת היא, שברור לכולם שרעיון זה לעולם לא יוכל לעבוד. המובנים חולפים והולכים, ומשתנים חדשות לבקרים. החוגר שפתח את השער היום, יחסום שער אחר מחר (לאירופה למשל?). המובנים האלה, שכל כך מעצבים את חיינו, חמקמקים מדי מכדי שנוכל ללכוד אותם ולו לחודש או אף לשבוע. זה מה שהופך אותם לכל כך מאתגרים ומעצבנים.

ייתכן אפוא שאין מנוס לעת עתה, נאלץ להמשיך להיות יעילים, אדיבים והגונים לכל אחד ולכל מטרה. נצטרך להתאמץ יותר לכבד אדם באשר הוא אדם, ולנסות לעשות רק טוב בתקווה שנקבל רק טוב מזולתנו. זה נשמע פשטני ואוטופי, אבל זו האמת לאמיתה. כנראה שבאמת נולדנו עמוק בפנים שווים. בכל המובנים.

השיבה מהודו

שבוע וחצי אחרי השיבה מהודו, אני מפנה כמה דקות פנויות כדי לשתף בחלק מהחוויות שתיעדתי במהלך המסע הקצר שלי. ובעיקר, הייתי רוצה לשתף בכל מה שנוגע להודים עצמם - ללא ספק אנשים אחרים ומיוחדים במינם. במקום לערוך ולשכתב, אציג כאן כמה פסקאות שכתבתי במהלך הטיול עצמו, בתקווה שישקפו גם את הלך הרוח שלי במהלך הנסיעה.


ניו דלהי, 21 ספטמבר 23:00
אנחנו כל הזמן אוכלים ושותים, מתלכלכים והולכי, נוסעים בריקשה, במונית וברכבת התחתית. כולם רוצים מאיתנו כסף - הילדה האילמת שלא הרפתה עד שקנינו לה ארוחת צהריים, וגם בעל החנות החביב שישב לידנו בבית הקפה ונתן עצות תיירות, שעל הדרך עוברות דרך החנות שלו. האכלנו היום שני ילדים הודים, לאחר שוידאנו כי האם באמת אוכלים את מה שקנינו להם ולא לוקחים את הכסף לכיסם. בנוסף נידבנו בשמחה כמה שטרות לישראלי שביקש סיוע וחילקנו כמה סוכריות. בשעות הערב סיכמנו שתם עידן הפילנתרופיה, אבל ידענו שסיכום זה יהיה זמני בהחלט. 


ברכבת לוורנאסי, 22 ספטמבר 20:24
האישה הזקנה שנשענה עליי כבר המשיכה לדרכה, אבל הצפיפות לא פגה. סביבנו המונים עומדים ונדחקים, עמוסי תיקים ומבטים. הודי שיושב בצפיפות אליי מציץ לדף שאני כותב ומנסה לזהות את השפה. חלק מהמילים נמחקות על ידי טיפות הגשם שקופצות מהחלון. הריח קשה אבל נסבל וגורם לכך שהחוויה נספגת בכל רמח האיברים.


וורנאסי, 23 ספטמבר
גולת הכותרת של היום הוא מסאז' כללי שעשינו על גדות הנהר - בסכום מפוקפק של 300 רופי התיישב עליי 2 הודים שסובבו אותי ומשכו לי בכל מה שניתן למשוך, לצבוט או ללטף. בין עונג צרוף להטרדה מינית. אחרי שבחרתי להפגין אדישות למול כל עקרון היגיינה בסיסי, קיבלתי גם מסאז' פנים מפנק ויצאתי נשכר ורגוע. 


וורנאסי, 25 ספטמבר, 4:57
אתמול בערב ישבנו בחבורה גדולה במלון - ארבעתנו, יעל הישראלית, פילאר וקרלה הספרדיות, בחור גרמני ובחור נוסף מצ'ילה. זה אחרי ששתי הידידות הקנדיות שלנו פרשו לישון. ההודים ממשיכים לנסות להוציא מאיתנו כסף: בחנות, ברחוב, במסעדה. אתמול התלווה אלינו ילדון שביקש "רק לשפר את האנגלית שלו", ובסוף הציע בתקיפות שנבקר בחנות המשי של המשפחה שלנו. ילדים אחרים הסתפקו בלבקש מאיתנו שוקולד. מי שמרחם - משלם. האדישות הופכת כאן למצרך הכרחי.

הרכבת לדארג'ילינג, 27 ספטמבר 8:27
אפשר לתהות מהו ענף הייצור הראשי של הודו - תבלינים, משי, קטורת... המסקנה המרכזית שלי היא שמדובר ברעש. מנועים, צפירות, צעקות - ברחוב, במסעדה - ולצערי גם בתא השינה של הרכבת. איש עיוור נכנס בקול שקשוק מטבעות, אחד הצלילים הנפוצים במדינה. לרוב מלווה הצליל בתנועה חוזרת של היד בין הבטן לפה, מבקשת תרומה לאדם רעב. קשה מאוד להחליט למי לתת ולמי לא. בחום המתיש הזה, עם מאווררים חלשים מדי וקרונות צפופים כל כך, נדמה לפעמים שאנחנו הכי מסכנים כאן. אולי נתחיל גם אנחנו לאסוף תרומות. גם סבון ייתקבל בברכה.

דארג'ילינג, 1 אוקטובר 06:30
בניגוד לתחזית מזג האוויר השתפר אתמול והערפל התפוגג מעט. לכן חזרנו לכיוון שדות התה בתקווה שהראות תאפשר לנו לחזות בהם טוב יותר, וכך אכן היה. שדות אדירים וירוקים של שיחי תה נפרשים בשיפול ההר שעליו נמצאת דארג'ילינג. ילדה הודית בתלבושת אחידה חייכה ואמרה לנו שלום. הצענו לה קצת מהמומו שלנו (מי האמין שהזמנת 8 יחידות תתפרש כהזמנת 32), והיא סירבה בנימוס. במקום זאת, היא ביקשה מאיתנו עט (לא בפעם הראשונה מבקשים מאיתנו עטים, כנראה מצרך נדיר ויקר כאן). אחרי שקיבלה מאיתנו שוקולד ומסטיק, לא התבלבלה וביקשה גם 10 רופי. בכל זאת הודית...

ליד מפעל התה בו ערכנו סיור קצר ישנה בקתה קטנה ובתוכה אישה מבוגרת וחביבה: גב' קוסום. אחרי אירוח קצר בסלון ביתה, חברנו אליה למטבח להכנת תה וכתבנו בספר האורחים הבינ"ל שלה. חוויה יקרה אך משעשעת. גב' קוסום, אגב, יודעת 3 מילים בעברית עליהן היא חוזרת בשיטתיות: שלום, תודה, ו-100 גרם.

גנגטוק, סיקים, 2 אוקטובר 19:29
הבירוקרטיה ההודית בלתי נסבלת ואף מגוכחת לעיתים קרובות. מאחורי כל דלפק ממתינים בממוצע 4-5 הודים שישמחו לספק מפגן משכנע של חוסר יעילות משווע. אחד יסביר בשברירי אנגלית דבר אחד, השני יתאמץ לסתור אותו, השלישי ישקיע במחוות ידיים ונדנודי ראש מטרידים והרביעי יחייך בשלווה. הוא באמת לא יודע אנגלית. הדרך היעילה ביותר לזהות את האחראי היא לשלוף את הארנק. רק המנהל יודע כמה כסף לגבות.

פיילינג, סיקים, 3 אוקטובר 18:03
הויכוח עם נהג המונית שהביא אותנו לכאן משקף סינדרום חוזר. סיכומים שהושגו בהתחלה עשויים להשתנות מספר פעמים (כמות נוסעים שחולקים איתנו את המונית, זמן הגעה) - אך הנהג ידרוש בדיוק את אותו הסכום. כל פעם שאנחנו מגיעים למלון אנחנו ממלאים ספרים עבי כרס עם מספרי דרכונים, ויזות והיתרים ולפעמים גם ימי הולדת וכתובת בארץ. התהליך מתקיים גם עבור שהות קצרה של לילה אחד. נדמה שההודים נחושים לסרבל כל דבר ותחת מראה של סדר וארגון משמרים מערכת של בירוקרטיה מתישה. גם במסעדה הלכאורה-מערבית בה אכלנו צהריים לא נסתתרה "השיטה ההודית": קנקנן התה הגיע אמנם עם מסננת תה, אך הכיל קפה. ברקע נשמעה בחוזקה מוזיקת מעליות של להיטי שנות ה-90, והמנות הגיעו לשולחן באיחור אופנתי של 40 דקות. אבל היה טעים.

על גשר מתכת מעל נהר רטהונג, 4 אוקטובר 12:02
שעתיים צעדה במורד ההר הביאו אותנו לאמצע הדרך בין פיילין לאגם קאצ'פולי (לא משנה כמה אשאל, תמיד אשכח את שמו). התמקמנו על הגשר עם עוגיות שוקולד ובקארדי בריזר ועוד מעט נמשיך במסע. הדרך לכאן דמתה בעיניי למשחק מחשב - צריך להיזהר מאבנים חלקות, מדרונות נטולי מעקה, ובמיוחד - מפרות הקשורות לסלע באמצע השביל הצר ומונעות מעבר גם לאחר תחנונים. אנחנו מקווים להגיע לאגם עוד שעתיים עד שלוש.

אגם קאצ'פולי, 16:24
אחרי 6 וחצי שעות מתישות של טיפוסים וירידות, וכביש מפותל שסירב להגיע ליעדו, אנחנו באגם. יותר נכון - בביצה מעופשת אך קדושה. השביל לאגם מקושט בגלגלי תפילה טיבטים על דק של עץ ומחייב הסרת נעליים. כמתבקש מביצה קדושה. שאליה הלכנו המון. יותר מ-20 ק"מ.

פיילינג, 5 אוקטובר 2010 19:30
אמש היה לנו הכבוד לפגוש בסונאם, האדם הפופולארי ביותר באזור אגם קוצ'יפורי - כהגדרתו. סונאם יודע להגיד את כל המילים החשובות בעברית והרבה לשתף אותנו במחרוזת האבא-אמא-סבבה-שלום-תודה-הבה-נגילה-הבה שלו. באשר לאנגלית, התברר שסונאם חש חיבה בלתי מוסברת למילה POSSIBLE ושילב אותה כמעט בכל משפט. הנודלס במסעדה לא היה פוסיבל, אבל המומו כן פוסיבל. גילינו שגם התולעת החומה הייתה פוסיבל בתוך המומו. סונאם שתה עראק מייצור עצמי וכנראה ניסה לשכנע אותנו שאנשים שיכורים הם אנשים טובים, ולראייה האבא-סבבה שלו שגר גם הוא בכפר שלו. הוא לא ציין שמוטב שלא להיות שיכור כשנותנים הנחיות נסיעה לנהג שהסיע אותנו חזרה למלון בפיילינג. לכשהבין הנהג מה היעד האמיתי שלנו, עצר באמצע דרך חשוכה וסרב להתקדם בטענה שהדרך המפותלת מסוכנת מאוד בחושך הזה. רק אחרי שסירבנו בתוקף לתביעתו לקבל תוספת של 100 רופי התגברנו על החשכה והמשכנו בדרך.

שעות אחרונות בפיילין, 6 אוקטובר 06:30
לעיתים ההירדמות מהירה ופשוטה, ולפעמים נתקלים בלילה מהסוג של הלילה הזה. שינת הצהריים התארכה עד הערב, כנראה בסיוע כוסות הויסקי, ולפיכך מלכתחילה לא היינו עייפים במיוחד. שכבתי לקרוא עד שהפסקות החשמל התכופות הדליקו וכיבו את האור. רעידת הבניין נגרמה להבנתי כתוצאה מרכב כבד שחלף אך למעשה הייתה רעידת אדמה שגרתית שפוקדת את האזור הזה. הכלבים שבחוץ התאספו לחבורה מגובשת שמפקדתה תחת חלון החדר שלנו ולא הפסיקו לנבוח כל הלילה. גם לא כשבשעות הבוקר נשמעו חבטות יבשות בגופם שניתנו כנראה על ידי סהרורי אחר משוכני המלון. ואז, משנכבה הנר שסיפק צוות המלון והבשילה השעה לישון, נשמע בחדר רעש רעד חזק שנשמע כמו רטט סלולארי בתיק עמוס. האור נדלק והבחנתי שלצידי מהלך פרפר אימתני שהיה למעשה מרבה רגליים עצום גוף שהצמיח כנפי טיסה. רק לאחר שסייעתי להביאו לעולם שכולו צוף, הנחתי ראש על הכר וניסיתי פעם נוספת את מזלי. לא תמיד המזל מגיע, ולפעמים הוא בא רק כשמאוחר מדי.

-----------

אם מכל החוויות המתוארות כאן מתקבל הרושם שהודו היא לא מקום נפלא, מרתק ונעים - הטעות כולה שלכם. המזרח הוא באמת מקום מדהים לטעום ולחוות בו, ועצתי היחידה לכולכם היא לנטוש את אירופה הקלאסית בהקדם ולבוא מזרחה. באמת שזה מומלץ 

עניין של זמן

"תגיד שלומי", הוא עוצר אותי שניה לפני שאני נכנס למעלית,"אז איך הולך לך?". אני לוקח שני צעדים אחורה ומנסה לחייך. מסביר שהכל ממש בסדר, ושבאמת שהשנה הקורסים שלקחתי מעניינים ומגוונים במיוחד. הוא נראה לא מרוצה. ניתן לזהות זאת בקלות בגבות היורדות שלו וההתנשמות המתאכזבת. "שמע שלומי, אתה צריך לחיות. תצא, תבלה, תטייל.. תשכח מכל השאר".


אני בוהה בו לרגע ומגיב בתהייה מהולה בחוצפה: "אתה לא חושב שזה קצת מוזר לשמוע את זה ממך?". הוא מתפלא ונסוג ושואל למה. אני מסביר: "בכל זאת, אלוף משנה, תפקיד בכיר ומרכזי למדי בצבא, כל כך הרבה שנים אתה כאן... אתה אומר לי ללכת ולטייל?". "דווקא עליי אתה יכול לסמוך", הוא עונה לי. "וחוץ מזה, עוד כמה חודשים אני הולך מכאן, זהו נמאס לי". "לטייל ולנוח?", אני מתעניין. "אמממ...", הוא משיב בחיוך, "כל אחד נח בדרך שלו".


בהמשך הוא מספר לי על ספר שיצא לו לקרוא לא מזמן, אחרי שאחד מחבריו הקרובים איבד את בנו. זה ספר שכתבו שני חוקרים שראיינו אלפי חולים גוססים על ערש דווי. הם שאלו אותם מה היו עושים אחרת ועל מה הם מתחרטים. נסתבר, שאף לא אחד מהם ציין שינויים שהיה עושה בקריירה המקצועית שלו, בלימודים, בפרנסה או בהשקעות. הם כולם דיברו על השקיעה שהפסידו, על ההרפתקאה שפספסו, ועל הטיול שהחמיצו. לא ממש מפתיע, אבל מדרבן וחשוב (http://www.amazon.com/Life-Lessons-Experts-Mysteries-Living/dp/0684870754)


אני מכיר ילדה בת 27, שלומדת באוניברסיטה העברית. היא הייתה לא מעט בחו"ל - 9 חודשים בדרום אמריקה, 3 פעמים בהודו. גם על אירופה הקלאסית היא לא פסחה. היא למדה לרקוד ולנגן על גיטרה. ובעוד כשנתיים היא תסיים את לימודי הדוקטורט שלה, ותהיה בעלת תואר דוקטור לפני גיל 30. זה לא חלום, זה בהישג יד. לא צריך לוותר על שום דבר בחיים האלה, השילוב הרבה יותר פשוט מכפי שנדמה. דוגמה נוספת - באחד מהימים הראשונים שלי בסמסטר הזה ידעתי שעליי לבצע מליון משימות בירוקרטיות. עם קצת מאמץ, השלמתי את כולן בפחות מ-20 דקות ונותר לי זמן גם לקפה וסנדוויץ'. לפעמים משימות ואתגרים יכולים להתבצע הרבה יותר מהר ממה שאנחנו חושבים. באמת שיש לנו הרבה יותר זמן ממה שנדמה לנו. תמיד.


הרי יום אחד נגיע למעלה למשכני האל (לפחות רובינו, ובפרט אלה הקוראים בלוג זה), ונבוא בתלונות ובקובלנות לאלוהים: איך זה שיצרת לנו עולם אכזרי כל כך? מלא אכזבות, שקרים ופגיעות? איך זה שבראת מדרונות חלקלקים שגרמו לנו ליפול וסלעים שהוטחו על ראשינו? הוא מצידו, סביר שיחייך ברחמים, כהרגלו. "הרי נתתי לעולמכם כל כך הרבה נופים, עמקים ונחלים, שפות ותרבויות, מאכלים ובעלי חיים. זה אתם שבחרתם להסתגר בחדר מחניק ולקרוא מאמרים באנגלית במקום לטייל, לא?". והצדק - כמבראשית - יהיה בדבריו.


אומרים שאדם מתחיל את גסיסתו ברגע לידתו, אז מתחיל השעון לספור לאחור. רבים ניסו ואיש לא הצליח לעצור את השעון הקיומי הזה. אבל למדנו הרי בתיכון שההספק הוא פונקציה של זמן ודרך. הגיע הזמן לחשוב מחדש על הדרך שלנו. הבשילה השעה לדון מחדש האם באמת "אין לנו זמן", או שאולי אנחנו רק מחפשים תירוץ שימנע מאיתנו להעז, להגשים ולחלום. החלומות הכי טובים מתרחשים דווקא כשאנחנו ערים, ולרוב הם אלה הקלים ביותר להגשמה.  


 תחשבו מחדש על הזמן שלכם, ויפה שעה אחת קודם.

שעת רחמים ועת רצון

אחד המוטיבים הבולטים במחזור יום הכיפורים הוא עקרון קטנותו ואפסיותו של האדם למול האל הכל-יכול. האדם ירא השמיים נושא מבטו אל על ומתחנן למידת חסד ורחמים שתגאל אותו מעוונותיו. אנחנו, שוכני הקרקע, מדגישים בתכני התפילות את חולשתנו ואת תלותנו המוחלטת בהכרעות שמיימיות, מבקשים מידה של התחשבות ונדיבות מהקדוש ברוך הוא, הפוסק בין חיים למוות.


אחת המשמעויות הנגזרות מהטקס העוצמתי הזה נוגעת לאופן שבו נתפסת מידת שליטתו של האדם בחייו. שכן אם המציאות והחיים בידי שמיים, מהו כוחו האמיתי של האדם; ואם יקום הבריאה עצום הוא, וחוקיו מרביתם עלומים ומסתוריים, הרי שאין לו לאדם כל יכולת אמיתית ורלוונטית להשפיע על סביבתו ועל קיומו. כשהכל בידי שמיים, אין דבר שנותר בידי האדם והאדמה. כל שנותר הוא להוסיף ולספור קיצנו לאחור, להקים בתים ומשפחות, ולהוסיף להביע חרטה כנה ועמוקה מדי שנה בשנה המלווה בסממני אבלות ויגון.


גם אם אני מגזים בתיאוריי, אין ספק שיש משהו באקט ההשתחוות והכניעה הזה שמפחית מיכולת ההשפעה האנושית. אדרבא, יטענו חלק מהפרשנים והחכמים, מוטב לו לאדם להיזכר ביום הנורא הזה במגבלותיו ובקטנות ממדיו, שכן הדבר רק יועיל להעמידו במקומו לאורך כל השנה. ואולם, אני נוטה לערער הן על הקביעה והן על מסקנתה - האם זהו המקום בו אנו רוצים להעמיד את עצמינו? כמתרפסים כנועים? כעבדים נרצעים וחלשים שלא עמדו בפניי פיתויי הזמן והמקום?


אני מרשה לעצמי להציע אלטרנטיבה - אני סבור שהאדם יכול, ראוי ואף צריך להשפיע. יתרה מזאת, אני חושב שקביעה זו ניצבת בבסיס האמונה היהודית. יצא לי להרהר במהלך ראש השנה במנהג התפוח בדבש, ומה הוא מבקש לסמל. בראייתי, יותר מכל מבקשת טבילת התפוח לבטא את יכולתו של האדם לקבוע בעצמו את מעשיו, את קיומו ואת גורלו. תפוחים יש לרוב, ירוקים ואדומים, מתוקים וחמוצים. כשאנו טובלים את התפוח בדבש כאילו מצהירים אנחנו - יש בכוחנו להשפיע ולהכריע באשר לטעמו של התפוח. גם אם לא נוכל לקבוע את טעמו "הטבעי", אנו מסוגלים באמצעות רצון ומעשה, לעטוף אותו בעיסה מתוקה ולהוציא מכל עז מתוק כדבש. כל שעלינו לעשות הוא לרצות ולהאמין - ולממש את הרצון הזה. אנחנו יכולים וצריכים להשפיע. על עצמינו, על סביבתנו ואולי אף על המדינה ועל העולם.


ביום הכיפורים אני מסרב למצוא עצמי מסתגר ומתקפד. להפך. אני רוצה לחשוב על מושגיו המרכזיים של החג - התשובה, הוידוי, המחילה - במובנים הרחבים ביותר שלהם. גם אם יום אחד יתגלה שכל העולם כולו גשר צר מאוד, ותפקידנו היה בסך הכל לחצות אל הצד השני, אני רוצה להבטיח לעצמי שאת החצייה הזו עשיתי כשאני שלם ובטוח בעצמי, כשאני אופטימי ונחרץ, וכשאני חש שפעלתי מתוך ייעוד ותקווה אמיתיים. אני רוצה לחצות כשיש אופק נפלא מול עיניי, והישגים מספקים מאחוריי. שתהיה החצייה הזו נעימה ומיוחדת, משמעותית ונשגבת. בראש ובראשונה כי כך הגדרתי לעצמי, כך ביקשתי וכך מימשתי - במנותק מכוונות הבורא תהיינה אשר תהיינה.


את הוידויים והמחילות של יום הכיפורים עשיתי בעיקר ביני לבין עצמי - השוויתי בין רגעי החריצות והעצלות שלי השנה, הכנות והשקר. שאלתי את עצמי מי אני היום ואיפה אני רוצה להיות. לאן אני רוצה להגיע ומתי ועם מי ואיך. עם כאלה שאלות חשובות, שנובעות מעצם האמונה ביכולת לצעוד בדרך ולהשפיע עליה, אני מקווה ומאמין שאגיע לתשובה כנה ומלאה.

תגיד, אתה צם?

ערב יום הכיפורים שבה ועולה השאלה הקבועה: "תגיד, אתה צם?". ייתכן שיש שיגדירו שאלה זו בצדק, כאחת מהשאלות הישראליות ביותר. כולנו סקרנים ומעט נבוכים סביב המנהג הטעון הזה, שהילתו רוויית קדשה ומסתורין, ומבקשים לוודא שאנחנו בצד הנכון והבטוח, שבין אם נצום ובין אם לאו - לא נהיה היחידים בתור הארוך בשערי שמיים. ואמנם, לרוב נשאלת השאלה בנימה מסוייגת, מבויישת קמעא, מלווה בהשפלת מבט וקול. השאלה אינה מונפת תמיד בכנות שואל, ולרוב אינה נענית בכנות המשיב. אולי עצם השאלה כמוה כטקס, אחד מטקסי יום הכיפורים עצמו. כשאני שואל את חברי האם הוא צם השנה, כאילו הזכרתי לשנינו שיהודים אנחנו בארץ הקודש, וכי שאלה כזו ראוי וטוב שתישאל - במנותק ממנהגי המועד.


אחרי מספר שנים בהם בחרתי לצום, בחודשים האחרונים יש באמתחתי תשובה מוכנה וחדה לקושייה. מיד לאחר הפניה, אני מפנה מבטי לעיניי השואל ומפציר בו: "לא. אני לא עושה משהו שאני לא מאמין בו". אני חושב שזו תשובה חזקה מאוד, ולכן איני מהסס לפני העברתה. בעיקר, משום שאני לא רואה מאום פסול, ולו שביב של חטא או חילוניות מופקרת. בחירתי שלא לצום אינה נובעת מאתאיזם (שכן אינני אתאיסט) ולא ממחאה נגד הדת (שכן אינני מוחה) ואף לא מתוך נוחות או קלות דעת (שבלאו הכי מעולם לא היו נחלתי, הודות למוצאי הפולני העמוק). אלא שדווקא משום שאינני בז לערכי המסורת ואני מכבד ואף מאמין ברבים מעקרונות היהדות, אני מסרב בתוקף לקיים כל מצווה שאינני מבין ושלם איתה באופן מובהק. מדוע אנשים צמים? רבות הדעות בנושא, אולם חלקן לפחות טוענות כי ייסורי הגוף מקרינים גם אל ייסורי הנפש, ובבוא שערי שמיים להיחתם בתוך עשרת ימי תשובה, מוטב לו לאדם לפגין חזות גופנית אחידה של חרטה וייסורים. אם לא יואיל, וודאי לא יזיק כשיבוא הבורא וכרוביו לבחון את משקלי הצדק ולדון בגורלו של אדם לשבט או לחסד.


ואילו אני, אינני מאמין בכך. אינני בקיא בשוכני שמיים, אולם למיטב הבנתי, אמונתי והכרתי הם אינם פועלים באופן המתואר. אין הם בוחנים את מידת הייסורים של כל פרט על גבי הארץ, ואין הם חפצים בקרקורי רעב ובחרחורי צמא. כידוע, יום הכיפורים נועד בעיקר כדי לאפשר מחילה וחרטה על החטאים שבין אדם לחברו, ולא בין האדם לבורא. ביום זה נכון לנו לבחון את האופן בו נהגנו אל זולתנו, ולתכנן מרשמים ותוכניות חדשים לקראת השנה שתבוא. זה זמן מצויין בעיני לבקש סליחה מחברים ומקרובי משפחה. עיתוי מופת לחידוש קשרים, למתן תשומת לב למכרים נשכחים ולכתיבת מילות תמיכה ועידוד באלה הראויים והמקופחים. את כל אלה, המהווים בעיניי מנהגי טוהר וצדק, כדאי ורצוי לבצע כל השנה - אולם אין כל פסול בהקדשת הזמן המתאים לכך בהפוגה המתאפשרת לנו ביום הכיפורים. ואם בקשת הסליחה תובעת אנרגיות מיוחדות, שיקלו במעט על דאבון המצפון, אין כל פסול בעיניי כי יאכל המתנצל וישתה המפצה. לא באקט הסמלי תנוקה הנפש, ולא בייסורי הגוף תטוהר הרוח.


ואת כל ההקדמה הזו אני פורש כאן לפניכם, כדי לבסס את הסברי מדוע בחרתי לקיים את מצוות הצום השנה. את החג אעביר השנה בירושלים, זו השנה השנייה ברציפות. וגם הפעם אעביר את רוב שעות החג בתפילות, בשיחות עומק עם חברים, בהאזנה לתפילות ולימוד אודות פשרן ובמנוחה כללית, נפשית ורוחנית. כל אלה באדיבותה של עיר הקודש, המספקת לי את הצביון היהודי שחסר לי כל כך בעיר מגוריי. לא עוד "חג האופניים", כי אם מועד הנפש. לא עוד פסטיבל ה-DVD, כי אם החזרה לארון הקודש. מועדי ישראל הם הזדמנות מצוינת עבורנו החילוניים, אשר נחשפים באופן חלקי וסלקטיבי משך מרבית עונות השנה לכתבי המקורות, לחבור אל חברינו חובשי הכיפה וללמוד מסורת, דעת והלכה. אם בכוונתנו לגבש תוכניות רבות כל כך לגבי העתיד ביום הכיפורים, מוטב לנו שנחל בהבנת "מאין באנו". הכאב והזעקה של המתפלל החובט בחזהו בבית הכנסת ביום הזה מחברת אותנו אלפי שנים אל העבר וההיסטוריה שלנו. כשאני צם אני לא מבקש לחזור בתשובה, אלא לסבא שלי, ולסבא שלו. אינני בקיא בטיב האמונה שהחזיקו בה, אולם אני סמוך ובטוח כי משהו מתוכה תרם לכך שאני קיים היום, יושב ומהרהר בהלכות המועד בירושלים, עיר הבירה של ישראל.


לא רק לסבא שלי אני מתחבר במועד הזה, אלא גם לחברים שלי. לכולם. לאלה שמאמינים ואלה שאינם, לאלה שחובטים בחוזקה במרכז אולם התפילה ולאלה הממלמלים בשקט ענו בפאתי החדר. אני מנהל דיאלוג עם כל הקהל הרב הזה, ואני חלק ממנו. אנחנו לא תושבים ארעיים בחבל ארץ זה, כי אם שותפים לחזון, לדרך ולייעוד. לאחדים מאיתנו מילים אלה נשמעות תלושות, הזויות. אבל רב כוחן למול תחושת הייאוש והריקנות המלווה רבים מאיתנו בעת האחרונה. תחושת היחד הזו היא לא רק תרופה, כי אם גם תשובה. לכל המאמינים, ויותר מזה לכל אלה שכבר אינם.


אז מה השינוי שחל? האם הפכתי לאדם מאמין? התשובה היא כמובן: כן ולא. אני מאמין ואופטימי כתמיד, בעיקר בצורך שלנו לנצל כל רגע בחיים ללמוד, לשוחח, להבין, לגשר, לחוות ולהתפשר. אשמח לעשות זאת בכל מקום: בבית הכנסת, בצבא, בתל אביב ובניו-דלהי. אבל לא תמה אמונתי כי סליחות של ממש נעשות בלחיצת יד ובחיבוק בין חברים. להיטהר זה תהליך של אדם בין כתלי תודעתו, ולסלוח זה לדעת להסתכל על הכוס המלאה, ולא על הבטן הריקה.


בעוד כמה שעות אלבש לבן ואצא להיפגש עם חבריי לקראת החג. שיהיה צום קל וגמר חתימה טובה.

הכרה במדינה ייעודית

רגע לפני שאנחנו דנים במשמעויות הפוליטיות, החברתיות והאזרחיות של הכרה או אי הכרה פלסטינית במדינה יהודית, מומלץ לעצור לרגע ולהבין מה עומד מאחורי התביעה הזו. התשובה המאכזבת היא כנראה, שום דבר. בפועל, אם תנקו את מגילות הטיעונים הארוכות והמפולפלות של דוברי הממשלה, תגלו שיש למעשה שתי אפשרויות מובילות:

האחת, מדובר בתביעה חשובה וצודקת מאין כמותה. הכרה פלסטינית ביהודיות המדינה חיונית לשלילית הטענה הפלסטינית המסורתית קום המדינה טבול בחטא, ואת השאיפה להחלת צביון של מדינת כלל אזרחיה על הישות הציונית הזמנית. באמירה זו טמון גם ויתור פלסטיני מובנה על זכות השיבה ואשרור של נכונותם להביא לסיום הסכסוך. אלא שאם זהו העניין, אזי מדוע להציב את התנאי כבר בשלב זה? האם אנו סבורים ברצינות שהפלסטינים יסכימו לויתור בקנה מידה כזה כתנאי מקדים לשיחות? כשישראל למשל, עוד מסרבת להתחייב לצביון המדינה הפלסטינית, להקיפה, לזכויותיה וכו'. בכל מקרה, אם התביעה רצינית הרי שמדובר בכזו שאין היגיון וליגטימציה להציבה כתנאי מקדים לשיחות.

אפשרות נוספת, וסבירה יותר לדעתי, היא שהתביעה אינה מבטאת אינטרס ישראלי אסטרטגי וראשון במעלה, וכי למעשה מדובר בטריק פוליטי. כזה שנועד להציב מקלות בגלגלי התהליך, ואפשר כי להיסחר בימים הקרובים בתמורה לויתור פלסטיני על המשך ההקפאה. ואמנם סביר בעיני כי דקות לאחר שהפלסטינים יסכימו לסגת מתביעתם להמשך ההקפאה, תעלם גם תביעת ההכרה מהתביעות הישראליות ותוך שבועות איש לא יזכור שאי פעם הוצבה. אני מבסס טענה זו, בין היתר, על ניסיון העבר - נתניהו קרא פעמים רבות את הסכם אוסלו בשנת 1996 עד שמצא את נקודות התורפה ומינף אותן לבלום את ההתקדמות (טען שאזור הבקעה כולו מהווה "אזור בטחון"); ושנה לאחר מכן תבע את ביטול הסעיפים הקוראים להשמדת ישראל מהאמנה הפלסטינית - מהלך שבוצע שלוש פעמים כולל בנוכחותו של נשיא ארה"ב דאז קלינטון, וגם אז לא ריצה את נתניהו. שלא להזכיר את עקרון ההדדיות, את התביעה החד משמעית להקדים את הפסקת ההסתה במערכת החינוך הפלסטינים קודם שתידון סוגיית הגבולות ועוד הרשימה ארוכה. נדמה אפוא שנתניהו הוא "אשף המקלות" - תמיד ימצא את החוליה החלשה או את הסדק שדרכו יוכל לבלום, לקטוע ולעכב. אני סבור, שכך גם עכשיו עם נושא יהדות המדינה.

הוכחה נוספת לטענה היא שמעולם לא עמד נושא ההכרה ביהדות המדינה כתנאי בשום משא ומתן שנוהל מול הפלסטינים: לא בשיחות לונדון בשנות השמונים, לא באוסלו, לא בוואי, לא בקמפ דיוויד, לא במפת הדרכים. אף ממשלה מעולם לא הציבה זאת כתנאי - כולל לא ממשלת נתניהו הראשונה. מכאן עולה התהיה: מה בדיוק השתנה? האם בשנים האחרונות חל איום אסטרטגי של ממש על צביון המדינה שמחייב את הצבת התנאי הזה? ואם כן - האם אנחנו זקוקים ללגיטימציה ליהדות המדינה דווקא מהמנהיג הפלסטיני שאנחנו טורחים להדגיש מעל כל במה את חוסר הרלוונטיות שלו?

נניח אפוא שאכן מדובר במהלך פוליטי, לגיטימי יהיה אז לשאול מדוע יש בכך פסול? הרי גם הצד השני משתמש בטכניקות פוליטיות מתוחכמות (שלא לדבר על המתווכחים האמריקנים והערבים), ומדוע שנהיה שונים? לדעתי התשובה גלומה ברגישות הסוגיה. הרי בשבועות האחרונים דנה מדינה שלמה בחשיבות הגרעין היהודי של המדינה, ובצורך החד משמעי של כולנו לזכות בהכרה פלסטינית, ערבית, ועולמית בשייכותנו לדת משה וישראל. אי אפשר שלא לתהות - לשם מה אנו זקוקים לכך? האם אמנם הכרה שכזו תחסל את גלי האנטישמיות האירופאים? האם יצליחו לבלום את זרמי הדה-לגיטימציה הפושטים בעולם המערבי? לדעתי לא. מדובר בדיון עקר ומיותר, שראשיתו בטריק פוליטי וסופו מי ישורון.

מצד הפלסטינים, ספק אם יסכימו לתביעה. גם טובי המשפטנים לא יוכלו לנבא בשלב זה מה יהיו השלכותיה על מעמד הפליטים וזכות השיבה, על זכויותיהם של אזרחי ישראל ועל המשך תביעותיהם במו"מ שספק אם יבשיל. כך או כך, הם עשויים להידחק בסופו של דבר לוותר על התביעה להקפאת הבנייה ולהיכנס לסבב שיחות על פינוי שטחים שיצמיחו עליהם גורדי שחקים באותה השעה. הפלסטינים ינסו לאיים ויאמרו: "אל תבנו עלינו", אבל ישראל תבנה גם תבנה, ומטוס ראש הממשלה יוסיף לנדוד בין ירושלים, שארם ווושינגטון עד שינחת לבסוף על קרקע המציאות והכל ישוב לקדמותו.

בשנת 2010, מדינת ישראל צריכה וראויה להיכנס לדיון מעמיק ונוקב בשאלת היהדות שלה, הישראליות שלה, והזהות שלה. מי ייתן שדיון זה יותנע ממקומות נכונים ורציניים, ולא כספיחים עודפים של עוד טריק פוליטי שנועד לבלום גלגלי אבן שמלכתחילה לא נועדו להתקדם.