יום שבת, 29 בדצמבר 2012

נאום חזק

התקופה בה אנו חיים, ידידיי, אינה פשוטה כלל. האתגרים מרובים, גוברים. הסכנות עורבות והופכות מורכבות יותר. דרכינו מוסיפה להיות נכונה וצודקת, הדרך היחידה, אולם סביבה מוקשים וקוצים המבקשים להכאיב ולפגוע. כדי להתמיד במסע, ללכת זקופי קומה וחדורי אמונה, אנו זקוקים למנהיג חזק.

איש אינו יודע לנבא את העתיד, והנבואה לשוטים ניתנה. באופק הזדמנויות אך גם איומים, ולא כולם יוכלו לנצח. מעת לעת נשמעות הצעות שונות, רעיונות ויוזמות. אנו מוקפים בתפישות עולם וערכים. מנסים לתעתע בנו בהבטחות ובדעות. מציפים אותנו בהגות ובאידיאולוגיה. במערבולת הקונספטואלית הזו אנו זקוקים למי שידע להסתער בבטחה, להמשיך בקו ישר ובנחישות איתנה. זקוקים אנו יותר מאי פעם למנהיג חזק.

רבים מבקשים להחלישנו. לקרוא תיגר על צדקת הדרך, לכרסם במצפון האמונה, לטעת ספקות ודאגות. למול מאמצים זדוניים ומתוחכמים אלה נקים קיר של ברזל, פלדת עוצמה. נשכים קום ונעיר את השחר. נערום גם אנו קשיים בפני האוייב, ונשכנעו בסוף בטעותו. ואם לא ישוכנע, יובס. ואם לא יובס, יושמד. תיקטע ידו, וייכרת לשונו ויערף ראשו. לא תהיה רגיעה למבקשים להכחידנו. יכירו גם הם ביכולתנו ויחששו מהן. יתמלאו חיל ורעדה מפני החלטתנו לבחור במנהיג חזק.

ולכשנגיע ביום מן הימים אל היעד הנכסף, אולי נעצור ונתבונן. נשקול שיקולים ונדון דיונים, ונכביר במילים ובפתגמים. אך אל ירך לבבנו טרם ההגשמה, ובל תובס הנשמה בטרם תיכבשנה המטרות. לכל דבר יש עת ומקום. אין להקדים המאוחר ולאחר את המוקדם. מוטב כי נכתיב הקצב, נגדיר אופי התקופה בעצמינו. כפי שמצופה מכל מי הניצב בראש המחנה. ובפרט, אם גמור ומוסכם, שהוא מנהיג חזק.

ואתם החלשים, הסכיתו ולמדו. אל תוסיפו לזרוע בלבול ומחשבות. עטו על עצמכם שתיקה אצילית. כרעו ברך בפני הוד העוצמה, פאר השררה המתבקשת. השתרכו לכם בסוף המחנה, כבולים לדרך (ולא - כבולים בשרשראות), והרכינו ראש. זו לא שאלה של ערך, זה לא דיון בדרך. זו הכמיהה נטולת הפשר, הצודקת מתמיד. לבואו, ונע עצו שכבר יקדים ויבוא, של מנהיג חזק. שיוליך את כולנו בשביליו, יגייס את כולנו בשבילו.

יום שישי, 28 בדצמבר 2012

הסכנה הטמונה במכונות קפה אוטומטיות

תמימות למראה, פזורות בצידי השביל. מישהו הבוקר אפילו התפתה, הילך עם כוס חומה ליד המדשאות, בתמימות בלתי נסלחת. הוא ואחרים טרם הבינו, לא נחשפו, לסכנה הטמונה במכונות קפה אוטומטיות. אלה שמציעות מרכולתן בפרהסיה, שוקו שוויצרי או קפה איכותי, ולוכדות קורבנות בעוקץ קפאין מתוחכם, במזימת בחישה.

שהרי אשמות המכונות בכך שיוצרות הן האשלייה כי בידיך מוצר איכותי, שהושקעו ברכיביו ובמרקמו זמן ומחשבה, והוגשו לידיך אחרי תהליך ותכנון ארוכי שנים. ועתה, אין עתה עוד פוסע ברחובות האוניברסיטה או תחנת הרכבת, כי אם בשדרה הראשית של מנהטן או פריז, מחבק בידיך דרישת שלום בטובי המוחות הקולינאריים של אומות העולם. ומה רבה תוגת ההתפקחות עת פוגשת הלשון את הטעם הדל, מצריבת החך הראשונה. התבגרותו של ילד כהרף עין, המבין כי לא כל הזהב נוצץ, כי לא כל המובטח מקויים, כי איכות על נייר אין בה ולא מאום עם הבינוניות הרווחת, טעם האכזבה נטול הסוכר.

וכוזבת היא גם זכות הבחירה המוענקת כביכול ללקוח התמים, המשלשל מטבעותיו לפתח המכונה (וכיום גם יכול להעביר כרטיס ביקור בחריציה), וחושב כי בידיו נתונה ההכרעה מה יחמם את צינת הבוקר, מה ימתיק פרפורי השכמתו. אך הרשימה, הוגדרה כבר מראש. והרכיבים הותקנו מזמן, ללא התייעצות ומשאל. והוא, כמו כולנו, נותר להיתקע בין אפשרויות נתונות, בין ברירות מוחלטות, מציאות מדומה של חירות דמיונית. סבור הוא בשגגה כי בחירתו משפיעה, כי התוצאות ייגזרו מעמדותיו, כי יאכל מה שבישל. ובעצם תודעה זו משתף הוא פעולה עם המשחק הגדול, הכללים הבלתי כתובים, הדיקטטורה השקופה המרפדת את האקווריום החברתי הנינוח שלנו.

אך במוקד כתב האישום אשמה אחרת, חמורה בהרבה, מסוכנת ביותר. מכונות הקפה הורשעו במרמה והפרת אמונים, עת הסתירו מהלוגמים כי בכוס הקפה שהוגשה חסרו רכיבים חשובים. לא דווח כי רוקנו מלאי הסוכר, כי פג תוקפו של החלב. המשקה הוצג כמושלם, גם אם יצא כמיים צבועים. ומעשה הרמייה לעולם לא יתגלה, כי איש לא יבחין, והמבחינים לא ילינו, והמלינים לא יישמעו. כמו תינוק שהוזן בתוספות תזונה בלי להכיר בליקויים, ונבגדה בריאותו דווקא בידי מי שנועד לחזקו. טעם הבגידה אינו נסלח, ההתפכחות מטלטלת, אינה נסבלת. זהו הליטוף המכה, החיבוק החונק. הדקירה המותירה את צלקות הכואבות ביותר, היא זו המתבצעת מבפנים, בבית.

השמיים המעוננים מלאי תהיות הבוקר. איך הגענו לאין שהגענו. איך שכחנו מי אנחנו באמת. וכיצד הפכנו, בניגוד לרצוננו, למכונות קפה אוטומטיות.

יום חמישי, 27 בדצמבר 2012

ראשית כל

ומה נותר לו בסוף לאדם, עת קולף ממאוויו, נפרד משאיפותיו, ניעור מחלומותיו. מה מוסיף להלך עימו כשנפטר ממסכותיו, נוטש אמתלותיו, משחרר רסניו. מה מקיים את חומו כשנוטש חומותיו, פורש נדודיו, מוותר על קליפות בידודו. 

כמו ספינה שרוצפו קורותיה, והוגבה תורנה ונמתח מפרשה - שואל עצמו האדם מהם היסודות ההופכים אותו אדם, שבלעדיהם לא יוותר הוא עצמו, שבהיעדרם יעלם גם הוא לתהום מצולות השכחה. 

יש שטענו כי תחת השכבות לוהט יצר שרידותו, ויש שיאמרו כי כמיהתו לשיפור. יש שיצביעו על תבונה ומשכל, ויש על יצר הכיבוש, של הנעורים, ההרים, השירים.

ואילו אני מוצא מתחת לעור את המחוייבות הבלתי מתפשרת לאחר, לאחרת. לזר, מוכר, חבר, אחר. את הנתינה הבלתי מתפשרת ללא רצון בתמורה. ההתמסרות הנדיבה האמיתית. גם בחדר חשוך ונסתר. ללא תעודה ותהודה. ללא מחילה ותודה. הוויתור השלם על העצמי, המתן האמיתי הנשאב מן הרוח. אהבת האמת, אהבת החינם, הגדולה דיה כדי להכיל את האוהב ונאהביו. 

זהו בסיס הקיום, בסיס הספינה. הוא התנאי לציפה על המים, לשיוט ברוח. למנוע מאיתנו לטבוע דווקא במי אפסיים. להיזכר שיש לב. לשאול, ולהשיב, למה.

יום שבת, 22 בדצמבר 2012

יותר

מי שרץ במהירות המירבית, מדי יום כל הזמן ללא הפוגה, לא יכול לרוץ מהר יותר. לא משנה כמה יתאמץ, כמה ידחוק עצמו לגבולות הזמן והיכולת, לא יוכלו רגליו לשאת עוד. גוזר על עצמו הפסד מתבקש בתחרות המיותרת נגד עצמו. כמו בהליכון. ימצא עצמו מזיע ונותר במקום, על פס מסתובב משתדל ונייח, המסמל את חייו.

מי שרוצה את הכל לא יוכל לרצות יותר. כי מראש הציב יעדיו ברקיע ועתה לא תוכל מלוא הארץ להגשים שאיפותיו. לא יוכל לבנות מדרגות לגן עדן כי זינק למרפסת הקומה האחרונה בבעטת אין-עת, ועתה מגרדות ידיו הריקות את התקרה הבוהקת. לילותיו יעברו סהרוריים בהיעדר חלומות, ימיו יחלפו באיטיות בהיעדר שאיפות-מחר. יתהווה ולא יתעתד, יזנק לאתמול, יתבודד בצמרת.

בנקודה בה נסגר מעגל, משיק היותר לפחות. ההמון למועט, הכל ללא-כלום. בקיר הבטון החצוב בנקודה זו, במבוי הסתום של מרוץ חיינו, יש פתק קטן ודהוי. "מגיע לנו יותר", כתוב באותיות קטנות, "אבל בשביל זה צריך להאט". את הדרך, כך אומרים, אפשר להשלים במהירות. אך להנות מהנוף, כך סתם בלי סיבה, זה עונג נסתר של מטיבי לכת. לא יגיעו לרוב ראשונים, ולקחיהם יופקו לאט-לאט. אבל בסוף היום, כשיתבהרו השמיים, יווכחו כולם. הם השיגו יותר. 

יום שישי, 21 בדצמבר 2012

סיפורים של חורף

(1)
הוא נכנס בכבדות פנימה, פולט אדים ועייפות, ופונה אל דלפק העץ בכניסה. "כן?", היא מפנה לעברו רמזים לצינה שבחוץ. "אפשר נס?", הוא חוזר-בשאלה. "נס?, אין כאן נס", היא מאכזבת. "אין?", שואל - "אין, אין כאן נס", היא פוסקת ומעבירה עיניה ממנו. אך הבוקר, הוא נחוש שלא לוותר. "אז מה כן יש?", שואל. "יש הפוך". "הפוך?", "הפוך. יש הפוך". "מה זה אומר הפוך?", הוא מתחכם. ואני, בתור מאחוריו, משלים לבד את התשובה שלא שמע. הפוך, זה אומר שאל לך לבקש מאחרים נס. נסים זה לא דבר שמקבלים מזרים. המעוניין בהם, מוטב שימצא דרך לעשותם בעצמו. הזקוק להם, בל יתדפק על דלפקי מרום. ימצא כוחות שקטים בנפשו שירהיבו פלאים. ירומם רוחות קרות בלהט פנימי. "אז שיהיה הפוך", אנחנו מחליטים הבוקר. והיא בטעות חושבת שדיבר אליה, ורושמת את ההזמנה.

(2)
הבוקר הוא החליט להביט למעלה. לא הוציא את המכשיר הנייד מהכיס, לא בהה בקרקע, רק הניף אישוניו לשמיים וחיפש בשורה. חשרת העננים כבדה בשעה מוקדמת, וקרן אור אין. גם לא מציצה מבינות העצים, רק כלואה אי שם בערפילי עבים. מרחוק, ניצנים דהויים של קשת. מבשרים הבנות חדשות-ישנות על חוקי הטבע. אפשר להבין למה היא מופיעה רק בחורף, חשב בליבו. הרי בקיץ, קרני אור בכל פינה, מוטלות על הדרך. אך בחורף, דווקא כשמאיימת החשכה להשתלט, טוב להיזכר כי גם האור יכול להישבר לפעמים, להגיע בגוונים שונים, להפתיע ללא הודעה. זו דרכו של החורף לשרוד את עצמו, הניח, עת נחתה רגלו בשלולית של בוץ. זהו המחיר הנגבה מבוהי העננים, הסכים ופנה אל שביל הדשא. לפחות כשפוסעים על הנטוע, לא שוקעים, סימן לעצמו בסיפוק חוק טבע נוסף שנגלה אליו במקרה.

(3)
איש יוצא לאמצע הגשם באמצע הלילה. הוא יכול לחכות שיירגע, והוא מאיץ צעדיו. יש לו מטריה בתיק, והוא מותיר אותה שם. אנשים סביבו אפודי מעילים והוא הולך במכנסיים קצרות. קפוא בחוץ, ובאוזניות חום יולי-אוגוסט אז היה כבד מאוד. ובמקום להסתתר הוא מזנק לטיפות. מתחנן להירטב, להיחשף. במקום לברוח, הוא מסתער אל המבול, מבקש לטבוע. לא מחפש נס, לא ממתין לקשת. רק עוד קצת להירטב לפני שיגיע לתיבה שלו, שם בטח חם ונעים ויבש. אבל הוא לא מחפש נוח הערב. מעדיף לדמיין שהוא חי.

סוף לסיפור

כל עוד אתה ער, ספר. ספר את הסיפור שצברת בחייך, מתחילתו. פרק אחר פרק, כל חיוך ושתיקה. האנשים הם אסופת סיפורים, שזורי חלומות וחיוכים. הבטחות גשמיות שטרם הוגשמו, תקוות ומסעות, דמיון ודמעות. רק קול אחד חוזר - כל עוד אתה ער, ולא משנה כמה בוער או חסר, המשך לספר.

ויש אומה אחת רחוקה, שם ירד הסיפור לחצי התורן. ואין עוד יודעים אם תחילתו יובילו לסופו, ונותרו רק אנשי האמצע החרדים לבאות. יבקשו הם למצוא את העת לאחוז את העט, ולשכתב את קו העלילה. יבחרו הקדמה אחרת לעלילתם, יתקנו טעות סופרים. אז אולי יתעוררו מחדש, יספרו עצמם במילים אחרות.

ואנחנו, מה הסיפור שלנו? האם גם אנחנו הלכנו לאיבוד בין הדפים? אולי הפכנו דמויות נבובות על פרשת דרכים, כשהפרשות פתוחות והפרקים דואבים, ולא נותר בנו עוד כוח לחכות לסוף, כי כבר שכחנו את ההתחלה. והספרים סגורים על המדף, יתומים ומאובקים. נותרנו גם אנו דפים לבנים, אילמי אותיות. ומה יקרה בסופינו?

כל עוד אתה ער, ספר. ברך על שיש בליבך סיפור לשתף, חוויות לחלוק, ניסים של רגעים, נפלאות של תבונה. לא משנה כמה בוער או חסר, המשך לספר. הודה לאל מדי בוקר על שנתן לך סיפור. ומדי ערב הוקר לו תודה על שמדי פעם מותיר הוא לך לשכוח. ובין זה לבין זה מתהלך אתה פרק-פרק, זוכר כי אתה הדמות הראשית בסיפור של חייך. ברצותך יהיה זה סיפור קצר או ארוך. במחי ידיך תערוך מהלכיו. בתעוזת דמיונך תהפוך אותו לשאינו נגמר. אתה, ורק אתה, תגדיר סוף לסיפור.

יום שישי, 14 בדצמבר 2012

מלכודת עכברים

רק עכברים מתרוצצים בתוך גלגל, הם מספרים לנו. לאנשים יש רגשות, משפחות. הם מגולגלים לכל היותר בתוך נייר עיתון. ומטיילים ויוצרים. שותלים, עוקרים, משנים. הם משרטטים מפות ורושמים עליהן קווי חיים. הם צובעים תמונות וממירים אותן למילים, ושוב מתרגמים. הם חורצי לשון ודין, רגישים למזג האוויר ולעצמם. הם חוצבים הרים, ואינם עכברים. רק עכברים מתרוצצים בתוך גלגל.

אבל גם אנשים מתרוצצים לפעמים בתוך גלגל. אפופים תפאורות חוזרות, חוויות מחזוריות. מדלגים בפזיזות בין נקודות ולא מתקדמים. מסתערים אל הקיים, חותרים למושג. כלואים באשליית תנועה הנובעת מזיעת אפם, ואינם מבחינים בקבעון הנוף. אין שתילים חדשים ביניהם, ורק רגליהם נטועות. מסתחררים סביב ציר קבוע, גם כשכבר חלוד וחורק. וכבר אין מבחינים בינם לבין המערכת, כי הפכו לברגים שחוקים. הם מזמזמים לעצמם שירים וחושבים שהם מרגישים. אבל גם אנשים מתרוצצים לפעמים בתוך גלגל.

אפשר לחשוב שזה נועז לרוץ מהר. שלהאיץ זה כוח, שלדחוף זה מרשים. ועצוב לדעת שרק כשכבר מאוחר מתגלה פאר ההאטה. קסמן של הערים הנבנות לאט. נצנוץ קרני השמש הנשברות בנחל זורם בעמק שמעבר לגלגל. שם אין עכברים. הם מפחדים מאוד מהמים. דווקא יודעים לשחות, לשמור את הראש מעל המים. אבל לא רוצים להשקיף על בבואתם. מעדיפים לשכוח, להדחיק, להתגלגל. להתבסס בנוחות בתוך טיעון מעגלי, להיכבל לעצמם. לא יאומן כי יגולגל. אפשר לחשוב שזה נועז לרוץ מהר.

יום שישי, 7 בדצמבר 2012

שיחות מחוץ לבית

"הבט כאן איזו גזוזטרה", היא אומרת לו בהתפעלות, והוא שותק. גם אני מתפתה להעיף מבט אל המרפסת המוארת, לבחון את סודות קסמיה. אולי הוא מעולם לא שמע את המילה העתיקה הזו, כל כך ישנה שבטח אפשר לכתוב אותה עם א'. הם הולכים שלובי ידיים, והוא תומך בה. היא כנראה סבתו, והוא בעיקר נכדה. היא איננה נראית עייפה, ואולי תעצר ליד כל חזית בית. תלמד אותו עוד איזו מילה, תלחש סיפור. הוא קצת עייף אבל נראה שחשוב לו הטיול הזה. ופתאום נראה שגם היא קצת תומכת בו.

(*)

"נו, בטח סבתא, בטח!", הוא צועק לתוך הטלפון בחוסר סבלנות עד שקשה להתעלם. "אני לא מאמין שאת שואלת אותי את זה בכלל", הוא זורק לעברי מבט של מבוכה. "ברור שאני אזמין אותך, את תהיי אורחת הכבוד שלנו, כן", הוא מתחייב. עוד כמה צעדים ותמה סבלנותו: "בכל מקרה, סבתא, אנחנו צריכים להתקשר לעוד כמה אנשים ולספר להם, אז אני אדבר איתך מחר בסדר?", והוא מנתק. ואני ממשיך ללכת ותוהה - האם שאלה מתוך נימוס, או שהוא באמת לא מרבה להתקשר.

(*)

"נו תיכנסי לבית", הוא פוקד בשקט לעבר האפלה, ואני מתאמץ לזהות למי הוא מכוון. "תיכנסי לבית", הוא חוזר על הפקודה, אבל הפעם מדגיש שהוא מתכוון. היא שותקת באפלה, ולא זזה. חצאי המבט שזיהיתי בחושך לא הפגינו נחישות, אלא בעיקר פחד. ואם עליי לא הצליחה לעבוד, ספק אם זה יעבוד עליו. "היא נכנסה בסוף?", את שואלת אותי. "אני לא יודע", אמרתי לך. המשכתי ללכת. "אבל יש לך בכלל ספק?".

(*)

איש הולך בחושך ומביט בעוברים ושבים, ואוזנו כרויה. מדהים אילו סיפורים אפשר לאסוף בהקשבה לשיחות קצרות ברחוב, הוא אומר לעצמו. הן אופפות אותנו תמיד, מחכות שנשים לב. שנטה אוזן לאנשים שנקלעו לרגעים חשופים מחוץ לבית, בחברת זרים. נתעד קולות חולפים על מדרכות. לפחות עד שיהיה בידינו לכתוב משפטים טובים מאלה, אמיתיים. שיחות שנרקמו בין הקירות. הסיפורים היחידים ששווה לתעד.

4 הערות (לא באמת) פוליטיות

(1) מרבה נשים מרבה שמחה
על פי הסקרים האחרונים, יותר מרבע מחברי הכנסת שיכהנו בכנסת הבאה יפעלו במפלגות המובלות על ידי נשים. במנותק מהעמדות הפוליטיות, נדמה לי שנשים מביאות (גם) למערכת הפוליטית תכונות חיוביות ושקולות יותר. יש להן זוויות השקפה אחרות, הן מנהלות מגעים בשיטות אחרות, מציבות סדרי עדיפויות אחרים. השאיפה לשלב יותר נשים במערכת הפוליטית, במיוחד בתפקידי הובלה, היא לא רק אינטרס פמיניסטי הקורא לשוויון, אלא גם ובעיקר אינטרס לאומי ושאיפה לתיקון המערכת הפוליטית מן היסוד.

(2) חופש תנועה
השבוע פורסם בתקשורת כי בחלק מהמפלגות הונהג חופש הצבעה בסוגיות מדיניות. המשמעות היא שבחלק מהמפלגות יכהנו חברי כנסת שאפשר ויחזיקו בעמדה שונה בתכלית מיתר חבריהם, והם יורשו לבטא אותה מבלי שיידרשו לתת על כך את הדעת. זה אולי נשמע סביר במפלגות "חברתיות" (לדעתי גם שם זה בלתי סביר), אבל בהחלט פחות מתקבל על הדעת במפלגות החורתות על דגליהן אג'נדות מדיניות. נדמה לי כי מדובר בשחיקה נוספת של המחוייבות שלנו לאידיאולוגיה, צעד ציני נוסף בדרך לפשיטת דרך רעיונית. הרי גם כיום, נמנעים ראשי ממשלה מלפטר שרים(!) בשל השמעת דעות אחרות, והחוק אף אינו מחייב אותם להעביר מתפקידם שרים שתמכו בהצבעות אי אמון נגד הממשלות שהם מכהנים בהן. והרי כבר התרגלנו לשמוע את הצהרות ראש הממשלה הנוכחי כי "אינו שותף לעמדות שהביע שר החוץ שלו בעניינים מדיניים". כשברקע אנו זוכרים כי קווי היסוד של הממשלות מוצגים אמנם בפני הכנסת אך בהליך נטול כל אופי משפטי מחייב, אין מנוס מהתהייה - האם הסכמנו בשתיקה לוותר על האידיאולוגיה במערכת הפוליטית? האם יש הצדקה רעיונית כלשהי לקיומן של המפלגות? לקיום הממשלה? למנהיגות?

(3) פליטים ופורשים 
התבשרנו השבוע על פרישת חלק מחברי הכנסת (ולעיתים מפלגות שלמות) מהחיים הפוליטיים. במרבית המקרים, מדובר בנציגים שהבינו כי סיכוייהם להיבחר שנית נמוכים מאוד, ועל כן "התנדבו" לפנות את מקומותיהם. אלא שלדעתי במובנים רבים השינוי הוא למעשה תיקון. כשאדם מגלה לפתע כי אינו זוכה לשום תמיכה ציבורית, הוא עשוי להיתקל לראשונה בקרקע המציאות. הוא עשוי להפנים כי העובדה כי מלכתחילה נכנס לכנסת מקורה בליקוי של המערכת הפרלמנטרית שלנו - הוא נדבק כעלוקה לפופולאריות של ראשי מפלגתו, של הצבעה מסורתית, סרח עודף של מערכת פריימריז או וועדה מסדרת. כך שנדמה לי כי כמעט בכל פעם שחבר כנסת מחליט לפרוש, הוא עושה בעיקר טוב לדמוקרטיה, תורם למימוש רצון העם. אבל כן, לא תמיד.

(4) חצי הכוס המלאה
אם אי אפשר להסתמך יותר על מצע המפלגות, כי לא כולם שותפים לו, ואף לא על מנהיגי המפלגות כי לא כולם תומכים בהם, ואי אפשר להסתמך על הצבעות העבר כי המפלגות משנות את פניהן, ואי אפשר להסתמך על ההצהרות שלפני כי הן לא מחייבות את המעשים שאחרי - לא נותר למצביע המבולבל אלא לבחון את הרכב הרשימות. או אז, יצטרך להשיב לעצמו - איזו רשימה מייצגת יותר את עמדותיי, מיהם האנשים הראויים להתמנות לנציגיי. דווקא האילוץ הזה מחזיר עטרה ליושנה, מחזק את אמות המידה הנכונות והראויות בעיניי של הגברת מחוייבות נבחרי הציבור לקבל בוחריהם. המועמדים עצמם - משנתם, הגותם, נסיונם - הופכים לעוגנים המרכזיים הניצבים לנגד עינינו, מעבר לכרזות ולסיסמאות. הם גם יידרשו לתת דין וחשבון אם לא יעמדו בהבטחות בעתיד. רק כך זה יכול באמת לעבוד, דרך הגברת תחושת האחריות של שוכני הפרלמנט. ובאופן פרדוקסאלי, דווקא האנדרלמוסיה הפוליטית ופשיטת הרגל הרעיונית, עשויה לחזק את היסודות הפרוצדוראליים של הבחירה, לחייב אותנו להיות מעורבים ודקדקנים יותר רגע לפני שאנו מגיעים לקלפי.     

יום חמישי, 6 בדצמבר 2012

גועל נשף

אולם אפלולי פועם בקצב כינורות יגעים. תזוזות מדודות, מכאניות, נקישות על רצפת עץ. אנשים עטויי מסכות חולפים, מהנהנים. מי שישאל פעמים רבות לשלומך, הוא שאינו מקשיב לתשובה. רק חולף ומהנהן, מסתיר טפחיים, זומם מאחורי קלעים. העולם הוא במה וכולם משחקים, ומוטב שתמצא עצמך ביניהם ולא למולם, קהל שבוי ומולך שולל, רוקד בנשף אליו לא הוזמנת, האורח שנדקר בגבו באישון ליל, וקול זעקתו נלכד בצרימות הכינור.

שאלו את עצמכם פעם אחר פעם - כיצד הייתם נוהגים בחדר חשוך? כיצד יושפעו הערכים שלכם כשתהיו לבד, במקום לא מוכר, במצב סכנה? קלפו וקלפו את עצמכם עד שתגיעו למי שאתם באמת. רק אחרי שיוצתו המסכות עימדו מול המראה ובחנו עצמכם. מותר לטעות ומותר לרמות, רק היו הדבר האמיתי, האותנטי, הטבעי, היחיד, השלם. אנשים אמיתיים אינם זקוקים לנשף. הם אמיצים דיים כדי לרקוד לבד.

אם יחול כאן מפץ גדול ביום מן הימים, מוטב כי יהיה זה פיצוץ פנימי ובלתי-מבוקר. שיעיף לכל הרוחות את המגנים והשריון, את המסיכות והתחפושות, הפסיקו את המוזיקה המהפנטת. רק לנשום, בלי מחיצות ובלי הנחיות. להשתחרר, להתנער. להצדיק קיומנו עלי אדמה. להיות מסוגלים להישיר מבט אל אחר, ולפתוח חרכי אישונים, למתוח קו ישר אינסופי בין שתי נקודות של אמת.

יום שלישי, 4 בדצמבר 2012

פוסט-בושה

קפטן של קבוצת צמרת מטיח קללות נאצי בשידור חי, מאחל מחלה ממארת לעמיתו. ואני נזכר, שכילד, נכחתי גם אני במקרה בו קללות דומות הוטחו באבי. ויותר מכל, חשתי כעס נצור ובושה. בעיקר כלפי העולם, שלא התהפך באותו הרגע ובלע את כולנו. שלא תבע את נקמתו וביטל את שעשוע חיינו ושלח את כולנו להתחיל מבראשית, להיזכר משום מה הוצבנו בעולם זה. שכן לא ייתכן שאנו עדים לרוע הזה, שהתרחקנו כל כך מן השביל, שהוצף בטפשות שעלתה על גדותיה ופיזרה בוץ של אדישות בעיני העוברים ושבים.

לו רק היה עומד השחקן לבדו בקבוצת יחיד.. אך קבוצתו גדושה בנטולי בושה עד כי הפכה לקבוצתנו. ולידו על הספסל יושבת חברת הכנסת שתיפרד מתפקידה, ומנכ"לי חברות המשמנים ארמנותיהם על חשבון עושק עובדיהם, ושוטרים מושחתים, ושוחרי אלימות, וגזענים ועבריינים. כולם רצים על המגרש, והמשחק נמשך. השורות הראשונות בקהל מעודדים, אבל היתר שותקים. תומכים במבטים נוגים ואדישים. איש אינו יוצא או מתפרץ למגרש. לאף אחד לא נראה המחזה מגוחך, או פסול או מסוכן. אפשר להוציא כרטיס אדום או משהו, אבל זה הרי רק משחק, ולא צריך להיבהל. מה כבר יכול לעשות כדור, או שלושה.

כשהוריד אלוהים את האדם אל העולם, לא נטע בו חוכמה ולא דעת, לא אהבה ולא חמלה. רק בושת מערומים, כלימת מבושים. כנראה הבין כבר אז כמה נזדקק למצפן הערכי הזה בעידן הפוסט שלנו, בו נדמה שקריסת החוקים אינה קוטעת את המשחק. כל עוד לא מתהפך העולם עלינו, מוטב שנתהפך בתוך עצמינו. שנתבייש יותר, נתפרק מבפנים, נכה על חטא, נשתולל ונזעק. לא נוסיף להתעלם כאילמים מעוולות העולם. נציב גבולות של מוסר, חומות של רעות, חוקים של כבוד. ותהיה בושתנו נר לרגלינו. תזכורת פנימית ובועטת שלא פשטנו רגל, שהמשחק הזה עדיין במגרש שלנו.

יום שני, 3 בדצמבר 2012

כחול כמו תפוז

"Le monde est bleu comme une orange"
Paul Eluard

בספר המתכונים במדף העליון מסודרים המרשמים לפי סדר מופתי. המעיין ייחשף פרק אחר פרק לכללים החקוקים בכל דבר ועניין. כיצד יש לחיות, כיצד נכון לנהוג, מה ראוי להגיד, את מי מותר לאהוב. שרטוטים ידידותיים מבהירים את הכתוב, מגבים את ההנחיות הבהירות. כללים רבים, וכולם נהירים. אין שתי דרכים לביצוע כל משימה. רק אחת, והיא שמורה לחכמים ולידענים, והם שזכו להארה יהנו גם מכבוד ההצלחה.

וכשלא נותר עוד מקום הוצב המדף העליון מעל מכונת השכפול. וכך, באופן נוח למדי, יכול כל אדם הנובר בספר המתכונים לחלוף דרך המכונה ולייצר את ממשיכי דרכו. ילכו בנים בדרכי אבדות, ישגו נתינים בעוונות מלכים, ידדו אביונים במסילות חטאי גבירים. והכל לפי המתכון המדוייק שהותאם במכוון לאף אחד.

פול אלואר, משורר צרפתי שנפטר כבר מזמן, הביט על החיים בהומור. אני נזכר במשפט אחד שלו שנחקק בזיכרון. העולם, כך הסביר, הוא כחול כמו תפוז. ובמחי פסוק אחד הבהיר לנו כמה מגוחך הוא עולם הדימויים שלנו. כמה עסוקים אנו לשווא להכניס למסגרות את שראוי להותיר חופשי ומשוחרר. במקום בו שורפים ספרים ישרפו גם אנשים. אך בעולם בו קיימים ספרי מתכונים, אין אנשים בלאו הכי. רק שכפולים ותלמים, בהם הולכים השותלים. מצמיחים אמתלות אינספור לבזבוז חייהם.

אותו משורר צרפתי, שחי כבר מזמן, אמר גם שחלום ללא אהבה הוא חלום שנשכח. וסיפר שדמעות הן כותרות עלה של הלב. והזכיר שהאדם אינו נושא אלא את עתידו. אולי בשביל זה יש משוררים בעולם. ללכוד את כל הדימויים ולכלוא אותם בבתי פזמונים. ולשחרר את החיים שלנו מהם. לתת לנו לחרוז לבד. לבשל מה שאנחנו רוצים, בטעם שלנו. בלי מתכון.