יום שלישי, 29 בספטמבר 2015

מפיות

בבתי הקפה בהם אני יושב לאחרונה כולם טרודים בתהליכי כתיבת ספר חדש. כלומר, לא ממש טרודים כי זה רק פרוייקט מסקרן אחד מני רבים שהם מעורבים בו. וגם לא ממש תהליך, הספר יושלם ממש בקרוב. דפיו נאספים בין אספרסו למקיאטו ברחבי העיר. וגם לא ממש ספר. כי זה משהו אחר ממה שנהוג היה לכנות אותו בשפה המוכרת לנו ספר. זו יצירה מסוג חדש שתטלטל את יסודות סלט הטופו שהוזמן. אבל גם לא חדש. כי בכל שולחן נשמעת שיחה כזו.

ויש שבמקביל לכתיבת הספר מקדמים גם פרוייקט תקשורתי-חברתי-חינוכי-עסקי. הקונספט כבר מתגבש ויש התעניינות. צריך חצי מליון או קצת פחות ואז נראה איך מתקדמים. ואם אתה שומע על מישהו רלוונטי אז תעדכן. כי מניח שייצא לפועל באביב הקרוב. לא מאוחר יותר כי אחר כך הוא טס לניו יורק. לא, לא עסקים. עם ההורים.

בבתי הקפה בהם אני יושב לאחרונה המפיות מאוד דקות. ואם מנסים לשרבט עליהן משהו הן מיד נקרעות. ככה הן מגינות על עצמן מהבושה. ואם מפית נקרעת זה רק בגלל שהיא היחידה בבית הקפה שעושה משהו. היא היחידה שיש לה באמת שימוש. עד ליום שבו תתחיל לכתוב ספר על מפיות. כלומר, לא בדיוק ספר.

יום שלישי, 22 בספטמבר 2015

לא לפחד מהפחד

הם העמידו אותם בשורה בכיכר העיר וסידרו אותם. חיילים קשוחים וחמושים העמידו אזרחים זמן ממושך בקור לפני שהכניסו אותם פנימה. אבל לא לגיא ההריגה או לתא הגזים. לקולנוע. לתערוכת התמונות. בחודשים שאחרי המלחמה נקטו מדינות המערב מאמצים קשוחים, כמעט אלימים, כדי לוודא שהעם הגרמני נחשף לזוועות. מי שעצם עיניים ננזף. מי שצחק במבוכה באמצע הסרט נאלץ לראות אותו שוב. הסדרנים לובשי המדים הגיעו לעשות סדר, וזה לא ייעשה אם לא ינופץ מסך ההכחשה והאדישות של ממלאי הפקודות.

כי חמישה עשר האנשים שישבו בוילה בוואנזה היו מלומדים, אפילו מאוד. ומנגד, הגרמנים שמיהרו לשרוף את דגלי הצלב הנאצי שלהם לא הפנימו ערכים חדשים כל כך מהר. הם פשוט חששו מהרוסים. בסוף, אין מה לחשוש מהשימוש בפחד, תעמולה וחינוך. הם אנושיים כמו אהבה ותמיכה. הם יעילים כמו שכנוע ותקווה. רק צריך לוודא שהם בידיים הנכונות, שמשתמשים בהם בתבונה, שהם עטופים צדק וכבוד.

לא כאבתי את חוסר הנוחות של הגרמנים שנכפה עליהם לראות הר גופות או סרט מזוויע. שיפחדו קצת. זה לטובתם.

יום שני, 21 בספטמבר 2015

מתחיל ונגמר בדקה

זה בטח מתחיל בדקה. לכאורה דקה לא מוגדרת, לא מודעת, אבל בעצם דקה מאוד מסויימת. הדקה הראשונה בחייך בה לא היה לך אכפת. פתאום התפנתה לך דקה שלמה בחיים, באופן בלתי מתוכנן. אתה הקדמת או מישהו איחר, ומצאת את עצמך מעל הזמן. ובמקום לעשות עם זה משהו, בחרת לבהות.

ואני בכוונה אומר בחרת כי זה כל כך במקרה שזה חייב להיות מתוכנן. ואני בכוונה אומר לבהות כי זו המילה הכי קרובה בעברית למצב הריקני והסתמי והמנותק הזה שבו מניף אדם דגל לבן בפני קיומו ושוקע בתוך ריק. לא מדובר במסע מסעיר בחלל הפנימי. גם לא חשבון נפש או הרהורי בריזה ברוח הזמן. שקיעה מיידית למצולות הכלום כאבן שאינה חפצה בהופכין.

והרי ברור, שאין בכך שום פסול. ראוי לו לאדם להישכח מפני עצמו מפעם לפעם. הבעיה היא כמובן בהשלכות. במה שיתרחש בפעם הבאה.

כי אם דקה חולפת בך במהירות כזו ומרחפת ללא מאמץ מעל מדרונות יסורי מצפון, מהן כבר חמש דקות. חומש קליל של בועה בוהה נטולת מכאובים, דהייה נטולת דאגות. והאם הזינוק בין תענוגות החמש וחדוות העשר נורא כל כך?

ומאז המצאת התמימות לא נחזתה היתממות ענוגה יותר מזו של שעה תמימה, המפלסת דרכה לבטח בפרצות הנעימות שהותירו אחיותיה הדקיקות. ומפה לשם, התור ארוך בשערי הבהייה. יום רודף יום רודף שבוע. כל נתח זמן זכאי לדין רודף בפתח שממת עולם.

וכך, אתה שעצרת רק לרגע, תמצא עצמך מתמוסס לרסיסי אשמה וחרטה. והזמן שהיה רעך הצמוד, לא יעמוד לצידך עת שיבה. ומה שהתחיל בדקה נטולת מהות, באותה הדקה יסתיים. אמנם, רק דקה. אבל מוטב תחסוך אותה לעצמך. לך, צא ולמד, שתה ואכול, עד כפי יכולתך. שמור גזרתך שמחה. לא דקה.

יום ראשון, 20 בספטמבר 2015

מותר לצלם

במוזיאון הכי נחשב בעיר נאסר לצלם. ההיכל כולו מוחשך מאוד, והחדרים מתפתלים בין יצירות מופת שהוסעו ממרחקים כדי להאיר עיניי מבקרים באפלה. אורחת אומללה שלא הייתה בקיאה בכללים נחסמה באלימות מתפרצת על ידי שומרת זריזה שזינקה ללא היסוס כדי למנוע את האסון. אסור לתעד, רק להתפעל. אסור לשמור. רק לזכור. או לקנות העתק בחנות. זו הייתה כוונת המשורר, או הצייר, כשנבנו המוזאונים הראשונים.

מיד ביציאה, מטר לימין, שרידי חומה. והיא מוארת ומתויירת ומוכרת. אולי אחד המקומות המצולמים ביותר בעולם. וכאן אין מי שחוסם או בולם או מונע את הצילום. להפך. רק לתעד כמה שיותר וכמה שאפשר.

מהו פאר עשייתו של האדם, המדונה שבפנים או החומה שבחוץ? מה השפיע יותר? מה מסמל באופן מדוייק יותר את טבע האדם? מה ראוי להילמד ולהיבחן? מה מייצג נאמנה יותר את השלכות מעשה ידיהם של בני האנוש? ומדוע, מדוע שלא נצלם את הכל, מהבוקר עד שקיעה, ללא הרף? איזו אמת תקהה באבחת הבזק מצלמה?

בתוך המוזיאון ובחומה שבחוץ אמת אחת משותפת. בני האדם צריכים להקים פחות מקדשים ולקחת עצמם פחות ברצינות. זו אמת שמותר לצלם, בכל מקום.

יום ראשון, 13 בספטמבר 2015

ברכה לשנים הבאות

מוזיאון דאלי בעיירה פיגוראס בספרד הוא אחד המוזיאונים המתויירים ביותר בספרד, ובאירופה בכלל. דווקא משום כך מפתיע לגלות כי הקומה השלישית במוזיאון מוקדשת רובה ככולה - לציונות. הציורים התלויים על הקירות מספרים את סיפורה, מזוועות השואה ועד להקמת בית לאומי בארץ ישראל וראשית ימיה של המדינה העברית. גם הציניקנים הגדולים יתקשו שלא להתרגש נוכח מפגן התמיכה האדיר של האמן המפורסם במפעל הציוני, ולהידבק בהתרגשות וההתפעמות שאחזה גם בו, ועברה דרך המכחול.

מה אם כן לאמן מפורסם שכזה, שפלירטט עם קו השפיות והשגרה לאורך כל חייו, עם המפעל הציוני? התשובה טמונה באידיאולוגיה שהנחתה את יצירותיו מראשיתן. הקו המנחה של דאלי סבב סביב מתיחת גבולות הדימיון והגשמת חלומות. הוא ניסה להרחיב את גבולות המחשבה, ולהוכיח שניתן לברוא יש מאין בעזרת כוח אמונה ודימיון. המפעל הציוני היה בעבורו יישום פוליטי מעשי של החזון האומנותי שלו - הלכה למעשה. בן גוריון עשה במישור הפוליטי את מה שדאלי האמין שהוא עושה על הקנבס. בנחישות, באומץ, בניגוד למקובל ולמוכר. וכך צמחה שותפות רעיונית בלתי רגילה בין האמן הצעקני הזה לבין המדינאים הציונים.

אבל דאלי לא היה היחיד. סוד כוחו ותמיכתו של המפעל הציוני נבע במובנים רבים מכך שנתפש בקרב מדינאי העולם וגם ציבורים רבים כמקור להשראה. היהודים קמו מן העפר כמו הפיניקס, והשכילו תוך זמן קצר לבנות מדינה לתפארת. גם כשהתנגדו למדיניות הישראלית, העריצו בעולם את הציונות. לא כולם, אבל רבים. אלו היו רכיבי המפתח שליכדו את ההילה סביב המדינה החדשה, ואת ראשית ימיה.

במנותק לחלוטין מהמישור הפוליטי, הציונות איננה עוד מקור להשראה בעבור מרבית העולם. מדינת ישראל היא אינה מקור לגאווה בעבור הרבה יהודים. הציונות היא מושג שמתקשים להגדירו, גם במדינת ישראל. הסיפור הציוני אינו נתפש היום כדוגמה חיובית בעבור לאומים אחרים השוחרים לבית לאומי. משהו אבד בדרך. בוודאי לא גורם יחיד הוביל לקלקול הזה, אבל אין להתעלם ממנו.

והיקום הרי לימד אותנו, שכוכב מאיר בשמיים משך שנים ארוכות, עד שדועך אורו. ושדועך אורו סימן שהכוכב סיים את דרכו, את חייו. ואז הוא הופך לוואקום, לחור שחור. ובכך, דומים הכוכבים לרעיונות.

לא צריכים להיות תמימים כדי להחזיר חלק מהאור הזה. לא חייבים לוותר, או להיכנע או להתחנף. אבל חשוב להבין: האור הזה, ההילה הזו, היא לא ערך מוסף, תוצר לוואי. היא המהות. כוח האמונה הפנימי לא יעמוד לבדו בהיעדר תחושת הפלא נוכח קסם תקומתו של העם היהודי במולדתו.

לשנה הבאה, לשנים הבאות, נאחל שפעם נוספת יצליח העם היהודי למצוא בתוכו את שאריות האבקה ההיא, שהפיחה בנו ניצוץ נוגה לעין וללב, ושחסרונה גורם לנו להביט שפופים אל העבר במקום בהתרגשות אל העתיד. זו צריכה להיות התקווה הלאומית החזקה ביותר שלנו. זהו מקור הבטחון האמיתי, גבוה יותר מכל חומה וחזק יותר מכל נשק.



פינבול

המשחק המלהיב והמכושף ביותר של ילדותינו, התבסס על עקרון פשוט. אל תפיל את הכדור. הוא התחיל בהתרגשות רבה, במתן תנופה, בשיגור הכדור מעלה, והמשיך בהדיפת נטייתו הטבעית של כוח הכבידה להפילו ולאבדו לעד. מטרת המשחק היא להכות בו בחוזקה, למנוע את הצניחה ולהשאירו על הלוח.

והלוח, עליו פזורים קפיצים ופטישים והודפים, שמונעים מהכדור לגלוש לצדדים ומשיבים אותו אל המרכז. ובעבור כל היתקלות שכזו זכה המשחק בנקודות ופרסים ובונוסים. עד שנפל הכדור. ולרוב, היה זה אחרי שניות קצובות, גם למצטיינים.

ולפעמים, כשאני הולך שקוע במחשבות ברחוב, אני עדיין רואה אותם בצידי הדרך. את "הבאמפרים" האלה. הודפים ומחזירים אותי למרכז, מונעים התפזרות. מעניקים נקודות ובונוסים למי שנגע לרגע בשוליים ונהדף מיד חזרה למרכז. צלילים מלהיבים מסייעים להטמעת המסר המרכזי: שחק ככל שתוכל כל עוד אתה על הלוח ויש לך את התנופה והכסף להמשיך.

אם הייתי חוזר לילדות הייתי משנה את החוקים. לא מספיק להוריד את הבאמפרים. צריך לקבל ניקוד וצלילים מדרבנים דווקא כשהכדור פורץ את המסגרת. במשחק או ברחוב. צריך לאפשר לכדור לעוף גם בתנופות חלשות או חלקיות. ואת כל המנגינות המלהיבות לשמור לרגע בו הכדור מתרסק.

יום שבת, 12 בספטמבר 2015

המקצוע העתיק בעולם

פורסט גאמפ אמר פעם שהחיים הם כמו קופסת שוקולד: אתה אף פעם לא יודע מה תקבל. אבל פורסט גאמפ טעה. ברוב המקרים אנחנו יכולים לדעת. זה פשוט לא משנה.

אני מסתכל על מצגת שהכין עיתון אמריקאי גדול על תופעת הפליטים. אינספור כתבות ומאמרי דעה כבר פורסמו, ובכל זאת המצגת חודרת. סידור התמונות והצבעים, ליד המילים הנכונות בקצב המדוייק, עושה את העבודה.

אני נזכר במצגת הזו בחנות ספרים, כשאני מבחין שוב בספר על המין האנושי שנכתב על ידי סופר ישראלי והפך רב מכר בכל העולם. אין בו אף מילה מחדשת ולא בוצע במסגרתו מחקר פורץ דרך. זהו ספר שמצטיין בלספר נכון את הדברים, בצורה שמעוררת אצל הקוראים בלוטות נעימות של למידה, הבנה והזדהות. בדיוק כמו המצגת בעיתון, זה הסיפור וההקשר והמעטפת שהופכים את העניין למוצלח.

כמו הפוסט הזה, אין כאן שום דבר חדש. זה באמת המקצוע העתיק בעולם, לספר סיפורים. בדרך להמצאה חדשה, להתגברות על מכשול בדרך, וגם בסוף כדי להפוך רעיון לתופעה. כך נוסדה הנצרות, כך מוצב אפל, כך מנצחים פוליטיקאים בבחירות. כך גם אנחנו משכנעים את עצמינו שיש סיבה לקום בבוקר. בלי הסיפור שהמצאנו, ספק אם היינו יוצאים לאור.

החיים הם לא קופסת שוקולד. אבל לפעמים הם העטיפה של הקופסה. אתה לא צריך לדעת מה תקבל. רק להאמין שאתה יודע.

יום שישי, 11 בספטמבר 2015

שמח בחלקו

המון דתות ותפישות ורעיונות ופילוסופיות וזרמים ואידיאולוגיות המציא האדם. יסודות שונים ומגוונים ואחרים והפוכים ומתנגשים. אך יש מן המשותף, באורח פלא. כמעט כל משנה רוחנית בכל מקום בעולם קוראת לו לאדם להיות שמח בחלקו.

וכמה שפשוטה הבקשה הארורה כך כואבת היא. שכן הפיתויים וההזדמנויות סביב קורצים ומגרים ומזמינים והאדם מביט בכמה מעט בילקוטו וכמה רב וכבד ילקוט הזולת ומבכה את מר גורלו. ונאנקת נשמתו בחמת הקנאה היוקדת השורפת הצורבת העוקצת הלופתת המגרדת הרועדת הנושפת הרושפת הלוחשת הנושכת שאינה מניחה את הנפש והדעת לצלול למקלטי סיפוק. האדם מתבקש להתרצות והעולם אינו מתיר לו ומפציר בו: דרוש עוד! המשך בציד! צא ולמד וכבוש והשג! כי לשמחים בחלקם שמור הספסל האחורי ברכבת הדוהרת, ובשמחתם לא יבחינו כי יושלכו בקרוב וירדו מהפסים.

וכאילו לא די בכך, משמעות נוספת חדורה במצווה המסחררת הזו. השמח בחלקו נבדל ומובחן מהשמח במלואו. הוא מתעורר מדי בוקר אל עולם שלם הלועג לנכותו, לכך שהתבגר ונהיה לקטוע אושר (ואולי נולד כזה?). והעולם טרם השלים נגישותו לנכים מסוג זה ואינו מקל עליהם את הדרך. לפרקים יאפשר להם להתגלגל מטה אך העלייה היא מלאכה סבוכה לקטועי האושר שקראו בספרים וראו בסרטים שיש אושר ועושר והצלחה ושיאים ופסגות ושלמות ומצאו עצמם מחמיצים. לעיתים אינם יודעים בדיוק מה הם מחמיצים, אבל תחושת החמיצות ניכרת היטב בפיהם היבש הצמא לנוזל חיים מסתורי ובלתי מושג. ככל שחיפשו הוא בלתי מושג.

הוא בלתי מושג. ומה מושג? "שמח בחלקו". מצווה ראויה של צניעות ומפתח לאושר. ואולי, מתיחה אכזרית של חכמינו. בחיוך זרעו בכי לדורות. מקלות בגלגלי נכים, לעג לרש. ואולי, ניסיון ערמומי להמתיק את יגונם שלהם, באשר היו חלוקים עם השלם, אך לעולם לא שלמין עם חלקיותם.

מצביא ואדריכל

כל סנט שניתן בידיי קבצן בפאתי הכיכר המרכזית. כל טיפ שנשאר למלצרית בעבור סנגריה בכוסות קטנות. כל כרטיס כניסה ששולם במוזיאון. כל מחיר שניתן בעבור דגל בדוכן. דמי הכניסה של הכנסיה, כוס הקפה, כרטיס הרכבת. כל סנט שנותר בעיר הזו יצא מידיו הברוכות של אדריכל, שיצירתיותו ויצירותיו פתחו את שערי העיר.

את הכיכרות ברומא ואת השירים בירושלים מפארים מצביאים וקרבות. וכאן, אדריכל. שמקצות תבל מגיעים להתבשם בדמיונותיו. ועוד שנים ארוכות תוכל העיר לבנות על גדול בנאיה.

ולנו, קצת מוזר לחשוב על תהילת אלה שבחרו לבנות. שהרי יודעים לספור את אלפי החיים שהציל המצביא, במלחמותיו. ומתקשים למנות את רבבות החיים שהציל אדריכל, בחלומותיו.

יום חמישי, 10 בספטמבר 2015

אל תשאל

"מה היה כאן פעם לפני שנולדת כשהיינו ילדים מה היה כאן אל תשאל", עוברת המחרוזת השגורה במוחה. לא היה פשוט בכלל, בטח בהשוואה להיום. כי עכשיו הטכנולוגיה הופכת הכל לפשוט וקל ונוח אבל אנחנו עשינו הכל לבד וכתבנו ביד והלכנו לספריות והשתמשנו במפות וביקשנו עזרה. היה הרבה יותר מסובך וקשה ואיטי בהשוואה להיום. "בקיצור, אל תשאל".

אבל מהו בעצם המסר המרכזי שהטכנולוגיה החדשה הזו משדרת לנו? "אל תשאל". במקום להתייעץ עם אחר לגבי הכיוון הנכון, בנסיעה או בחיים, תפנה אלינו. בנייד, במחשב. אל תבזבז זמן על בדיקות במקומות אחרים. אל תתלבט יותר מדי. אל תתאמץ למצוא פתרון יצירתי או דרך חדשה. הכל ממופה ומשורטט. אין מה להסתכל ימינה ושמאלה, מוטב שתחזיר את המבט למכשיר ותשאר כאן. הרי כאן התשובות שלא ידעת שחיפשת. "בקיצור, אל תשאל".

ואם נשאיר את המבט למטה, ולא נתייעץ ולא נבדוק.. לאן כל זה מוביל אותנו בעתיד? "בקיצור, אל תשאל".

יום רביעי, 9 בספטמבר 2015

תום זמן

לפני כמה ימים הפתעתי את האחיינית והגעתי לאסוף אותה מהגן. היא שמחה כמובן, וזינקה עם חיבוק. אחר כך בישרתי לה את הבשורות הטובות: לא הולכים הבייתה. הולכים להשתולל במגרש משחקים.

הילדה הקטנה הזו הושיטה שתי ידיים קטנות ללחיים שלה ונאנחה. "אוף כמה עבודה יש לי היום", קיטרה. איזו עבודה? שאלתי. "קודם גן ועכשיו משחקים".

אני חושב על זה בזמן שהקדשתי לי לטובת חשיבה בטיול הזה. תוהה אם ילדים באמת מחקים את המשפחה שלהם.

תם הזמן.

היא יכולה הייתה להיות

היא יכולה הייתה להיות כל כך יפה. הצבעים העזים של הבניינים היו מתמזגים בשמיים הכחולים מאוד. העצים היו מפלרטטים עם בתי האבן. הרחובות הארוכים היו מעטרים את ליבה ופותחים אותה אל החוף, לנשימה עמוקה. אבל רסיסי הפצצות מהמלחמה ההיא עוד ניכרים ופוצעים ומכאיבים בקירות שנותרו סדוקים.

היא יכולה הייתה להיות כל כך רגועה. עם זרימת האלכוהול הנכונה שמזוגה על אוכל משובח בפינות קטנות ומזמינות של מנוחה. וצלילים מתונים של פריטות החוברים לקצב מדוייק של קיום. אבל הכיכר כבר חסומה לבניית הבמה ולבוא הקהל ולתחילת ההפגנה שתקרא לעצמאות. מרוב שהם עצמאיים לא די להם.

אנשים לא מסוגלים לנוח באמת. הם לא חשים את השקט בלי הדי רעש. לא בריאים בלי פצעים פתוחים. לא רגועים בלי לרטון מתחת לאור, מתחת לעור. ובמקום לחיות עם מה שיש הם כולאים עצמם בחוסר שביעות רצון משווע ומשננים את עוולות העבר כדי לוודא שאינם נרגעים.

ברצלונה... היא יכולה הייתה להיות ישראלית.

יום שלישי, 8 בספטמבר 2015

מחוץ למסגרת

המוזיאון ביקש להקים תערוכה רעננה. ריאליסטית ככל הניתן, ועם זאת אומנותית. זה נשמע בנאלי עד שיינתן לכך שם ללא הגדרה מדוייקת.

וכך הגיעו אנשים מכל העולם להתבונן חמושי אזניות ביצירות האומן המהולל. ופסחו כבדרך אגב על האורחות והאורחים האחרים שחלקם היו מרתקים יותר מן היצירות. שקועים בהסברי משיכות המכחול נתעוורו מן היופי המגוון שסבב מחוץ למסגרות.

ובשלטים קטנים הזכיר המוזיאון שכאן אסור לצלם. על מזכרות של צייר מרושש צריך לשלם בחנות.

אז האורחים, מבלי להתבלבל, החלו מצלמים עצמם בחצר הפתוחה. פעם ליד העמוד ופעם ליד הברזייה. ומבלי משים חשפו כי אין כל הבדל בין הצילום מבפנים והצילום שבחוץ. מטרתם הרי לתעד רשמית את נוכחותם במקום החשוב הזה שרק נוכחותם מעניקה את חשיבותו. התקופה הכחולה של הצייר נשקפת היטב גם בצילום הסמוך לברזייה.

ואנו, עודנו מסתובבים בתערוכה הרשמית, זכינו להיווכח בנמרצות צלמי החצר דרך קירות הזכוכית. וזכינו, חינם אין כסף, בתערוכה נוספת.

יום ראשון, 6 בספטמבר 2015

נקמה

מנקמת הדם יבעבע הדחף הבלתי נשלט לקום ולעשות ולבעוט, ולזעוק זעקת שבר גדולה ולהסתער שלוף חרב למול פני הסכנה.

ומנקמת הלוחם תפעם התעוזה המשולהבת וקור הרוח ושיקול הדעת הממוקדים מרגע היווסדם במטרה בהירה ומדוייקת, שהקיום כולו נגזר ממהותה.

ומנקמת הדין יגלוש חוש הצדק והתבונה המרפדים את להט הקרב בפרחי אמת, מעוטרים קוצי יוד.

ומנקמת הרוח ידום השקט, המסמן את קץ המילים.

וכך יתרמו כל אלוהי הנקמות, כל אחד את חלקו, למען הנקמה הגדולה מכולן. זו של האדם המביט בשלוליות הדם הפזורות סביב זירת האגרוף של הלב והדעת. ולפתע מוצא עצמו בתור אל פתח הזירה, וחש בבוז ובזלזול ובהשפלה המונחים בחלקו הדל בהיותו בשר ודם, עד יהפוך עפר ואפר. והוא המסרב להיות מובל כצאן, מצמיח בו את יצר הנקמה הארור מכולם. ובכוח מכחולו, או עטו, או דבריו, או שיריו, בורא עולם אחר. ומוכיח את הקיים כי בנקמתו ינצח, יכה את ששבה אותו בצינוק ההבלים הזה, ינקום מותם של אלה שלא זכו לחיות.

יום שבת, 5 בספטמבר 2015

המרכז לחילונים

אני חוזר שוב לדברי ההסבר המחוייכים במרכז התיירים: "אנחנו לא נוהגים לסמן את השבילים שלנו".

ובכל זאת, בניגוד לחשש הראשוני, לרגע לא היה חשש אמיתי לאובדן דרך. רוחות היגיון פילסו שבילים בהר. צעדי ההמונים הותירו שקעים מנחים בסלעים. הצמחייה פילסה עבורינו דרך. הטבע הפראי והאנושי חברו יחד כדי לאותת על הכדאי, לא על הנכון.

"אצלינו בארץ נהוג לסמן", נאמר. "יש ממש מפעל של סימון". אבל כאן, הצבעים היחידים שהתוו את ההליכה היו הטבעיים. ולא חסרו בי סימני הדרך המוחלטים. התמכרתי לתחושה, ואולי הייתה זו רק אשלייה, שאנו מנווטים את עצמינו על פי צו לב ודעת.

ויום אחד יפתחו כאן מרכז חילונים. ובנימה מחוייכת נסביר: "אנחנו לא נוהגים לסמן את השבילים שלנו". אבל הסימנים קיימים סביבנו כל הזמן, ומסייעים בכל החלטה, ודעה וצעד. הם פשוט לא מסומנים בצבעים עזים בשמיים. כל אחד מיטיב לזהותם בעצמו, בפיתולי דרכו. סוג של אמונה עצמית, למטיילים הנועזים.

יום רביעי, 2 בספטמבר 2015

זבשלנו

השבוע צפיתי פעם נוספת בראיון ישן עם אריק איינשטיין. הוא נראה מבודח וכן וענה ברצינות לשאלה שנשאל אלפי פעמים. הוא הפסיק להופיע כי הוא לא בנוי לזה. המתח, הלחץ, לא בשבילו. בשביל לעמוד על הבמה הוא צריך לגמור בקבוק, ונמאס לו מזה. אף אחד לא הזהיר אותו שזה יהיה ככה. הוא אוהב לשיר, לא להופיע. יש כאלה שחיים מזה. אבל הוא, זה פשוט לא בשבילו.

והיום פרשו כמה חברי כנסת שהודו שזה לא בשבילם. כלומר, אמרו להם שכן אבל הם הבינו שלא. הם נזכרו שהם מחפשים דברים אחרים. מאוחר מדי.

פעם מזמן, לפני אלפי שנים, היה פילוסוף יווני שאמר שלכל אחד ייעוד משלו ומקצועות שהוא מתאים להם ודרך שנסללה עבורו. ויש שקראו לו פשיסט כי הוא הגדיר מעמדות וגבולות. אבל הוא בסך הכל ניסה להגיד משהו פשוט:

זה על חשבונכם. כשכוכב תקשורת נדחק לרשימה פוליטית משיקולים פופוליסטיים. שזמרת מקבלת הזדמנות בגלל איך שהיא נראית. כשמראיינים מישהו פרובקטיבי וטיפש משיקולי אחוזי צפייה. זה על חשבונכם, וזו הבעיה שלכם.

הקהל קרא לאריק להופיע. אריק לא בא. הוא לא יכול. הקהל חייב להבין. לא כולם מתאימים. אנחנו חייבים להשלים עם זה. בהבנה ובצניעות. כי כשהלא-מתאימים האלה מתקדמים זה לא רק הבעיה שלהם... זו בעיקר הבעיה שלנו. והמחיר יקר.

יום שלישי, 1 בספטמבר 2015

רגשות של עפר

מימיו לא ראה חדר אפור כל כך. המעבדה הזו הייתה כמו מקדש מפואר ומשוכלל למדעי האפרוריות. את מקומו של האל החליף שם המחשב הראשי. אליו עלו לרגל, אליו סגדו.

אתה רוצה להגיד לי שכל הציוד המשוכלל הזה שבטח עולה הון עתק נועד לחקור רק...

עפר. בדיוק. זה מה שאנחנו עושים.

את מי זה מעניין?

את אף אחד. זה בדיוק העניין. לכן זה כל כך מרתק. יש לנו תגליות פורצות דרך שידהימו את העולם.

והעולם?

בינתיים לא מתעניין. אבל רק בינתיים.

מתי זה ישתנה?

כשהם ישמעו על התגלית האחרונה שלנו.

תן לי לנחש...

כן. היא קשורה לעפר.

מה כבר אפשר לגלות על עפר שטרם התגלה?

אתה רואה את כל הציוד הזה? הוא המתקדם בעולם. הוא מאפשר לנו להתבונן בחלקיקים ברמת דיוק שאין בשום מקום.

ואתם השתמשתם בזה כדי לבדוק...

עפר.

ומה גיליתם?

בהתחלה לא בדיוק הבנו. הצלחנו להגדיל את החלקיקים לרמה הכי גדולה שיש וזיהינו שם משהו שטרם פוענח בעבר. משהו בהרכב הכימי נראה לנו מוזר אבל לא הצלחנו לזהות מה זה.

אז מה עשיתם?

הבאנו לכאן מומחים מכל העולם. הכימאים הכי מפורסמים, פיזיקאים, אפילו חוקרי חלל. כולם היו כאן ימים ארוכים, בהו במיקרוסקופ, פתחו ספרים ומחקרים. קיימו שיחות וועידה. אבל אף אחד מהם לא הבין מה זה החומר הזה.

מדהים. ומה קרה אז?

יום אחד, אחרי חודשים נטולי התקדמות, סטודנט צעיר שעבד כאן עד שעה מאוחרת חשב על רעיון די מטורף.

מה הוא עשה?

הוא הציע לנו להביא לכאן פסיכולוג.

מה?

כן. גם אני הגבתי ככה בהתחלה. שלחתי אותו לחופשה בבית.

והוא?

התעקש. יצר קשר עם כמה פסיכולוגים בעצמו. הביא אותם לכאן. נתן להם להציץ.

וזה תרם במשהו? לא בזבוז זמן?

להפך. הם פתרו את התעלומה!

אתה רציני?

הכי רציני בעולם. הם זיהו את החומר. זה עדיין לא פורסם, אבל זה יזעזע את העולם.

וואו. מה הם גילו?

אז אחרי שהם ביצעו כאן מחקרים ארוכים ולקחו כמה דגימות הם הבינו שהחומר הוא לא אחר מאשר... פשרות.

פשרות?

פשרות.

איבדת אותי לגמרי.

התברר לנו אחרי שבועות של ניסויים שיש משהו שלא הבנו על גוף האדם עדיין. לכל אחד מאיתנו יש פנטזיות וחלומות שאנחנו נוצרים וסופגים. נסתבר שבניגוד למה שחשבו עד עכשיו לפנטזיות האלה יש קיום ממשי. גרגירים מזעריים שאף אחד לא יכול לראות. הם עוברים בריאות וזורמים בגוף דרך מערכת הנשימה. חלק מפלאי הבריאה אני מניח.

אבל איך כל זה קשור לעפר?

אחרי כמה חודשים הבנו שהגרגרים האלה לא נצחיים. הם שורדים רק כל עוד הפנטזיות חיות. כשהן נעלמות, הם מצטמקים ומאפירים והופכים לפשרות. ואז הגוף לא זקוק להן יותר בשביל להתקיים והוא מפיל אותם לקרקע. וככה למעשה נוצרה הקרקע שלנו. גרגירי פשרות שנערמו במשך שנות ההיסטוריה ובנו לנו את הנוף.

אז אתה טוען למעשה שכל יום אנחנו דורכים על הפשרות של האנושות? שהעולם כולו מורכב מהן?

בדיוק כך. אמרתי לך שזה מטורף.

ממש מטורף.

מטורף ומסוכן.

מסוכן?

כן. הגענו למסקנה שהפשרות לא אוהבות להיות פשרות. הן כועסות ששללו מהן את הזכות להיות חלומות.

אז זה מה שאתה חוקר עכשיו? רגשות של עפר?

לא. התפרצויות של הרי געש.