יום חמישי, 26 ביוני 2014

בית בעמק

בימים כאלה, אני מצטער שאין לי בית בעמק, לחזור אליו. מבודד ומוצל כמונו, בין עצי אורן נדיבים, מוקף גדר נמוכה, צבועה ומגושמת כמו צינת החורף. בית כזה שמתעוררים בו לניחוח טל אחרי לילה גשום,  ומעורבבים בו זרעי בישולי מטבח. קמים בו נרגשים וממהרים לעורר שלוליות ברגליים יחפות. אי ירוק בים סואן, מקום לנוח בו באמת, להתנקות ולהתרפא. לנשום כמו שלא זכינו עד כה, לבהות ללא סיבה בסגול השמיים, ולדעת שעמוק בלב, בעמק שבין הרי האפילה, עוד מסתובבים אנשים טובים שזוכרים לאהוב.

לא להאיר את העלטה בחושך, להתמכר לה, להיכנע לציוויה. לתת ליחד לנצח, לטייל בטבע האדם. לא לרצות ללכת, לנטוש מחשבות על מקומות אחרים. כאדם המאבד זכרונו ומגלה מחדש אוצר של מילים - ללמוד מהותו של בית, לצייר נוף ילדות, לסעוד ארוחה משפחתית, לרקוד שלווה, להיות אמיתי, לצחוק מהלב, לשרוק עם הרוח, להיוולד בזריחה, להיסחף בגלי החופש, לשתוק עם הלילה.

בימים כאלה, אני מבין שעיר ילדותי, בה מוצאים הכל, גרמה לי לאובדן. במקום למצוא, הפכה חיי לחיפוש.

יום שישי, 6 ביוני 2014

השתתפות עצמית

אולי יום אחד יציעו חברות הביטוח תכנית חדשה: ביטוח נגד חיים משעממים. אנשים מבוגרים שיצליחו להוכיח בגילם המתקדם כי לא מיצו את החיים, לא ניצלו את הזמן שעמד לרשותם בתבונה, ששבעו מפירורים ולא טרפו את לשד היקום. שצעדו על גדות הנהר ולא קפצו לתוכו. שליקטו עשבים ולא צדו ביצר הישרדות. ששרדו ולא לחמו. שעקבו ולא הובילו. שהיו מנומסים ומעולם לא התפרעו. שלא הרימו מעולם קול וכך איבדו אותו. שהתפשרו ולא התעקשו. שהאמינו ולא הלכו לבדוק. שתמיד נותרו עם שעון על פרק ידם ונמנעו מלפרק את הזמן. שאהבו בהתאם לכללים. שלמדו סודות מספרים. שצבעו ציורים במחשב. שהצטיידו במפות מחשש ללכת לאיבוד. שמלמלו ולא זעקו. שהפגינו חולשה ולא ברחובות. שפחדו מהשמש, ומהצל שיצרה. שהתבססו ולא נדדו. שקראו עיתום ולא צעקו שירה. שהשקו ולא קטפו. שהסתפקו ולא התפקעו. שהתלבשו כפי הנדרש. שהסתפרו כפי שצריך. שדיברו כפי שמקובל. שהסכימו עם השטחי. שלא העזו להיות נבוכים. שלא ידעו שאינם יודעים. שגזזו ציפורניים. שטיפסו ולא זינקו. שחלמו ולא התעוררו. שחלמו ולא התעוררו. ולא התעוררו.

אם יוכיחו כל זאת לחברת הביטוח, יזכו בפרמייה נאה שתאפשר להם לעת זקנה להתחיל לחיות.

עד אז, נאלץ לבטח את עצמינו.

יום רביעי, 4 ביוני 2014

כמו אינסוף (פוסט מספר 500)

את מעירה שבארוחה הייתי מתוח ובלתי מתחשב. ואני שותק. לא מתעלם, פשוט מתקשה להסביר. איך אתאר לך מה עברתי השבוע, או אפילו היום. הרי בנסיבות אחרות הייתי נוהג אחרת לגמרי. אם רק היו הנסיבות האחרות האלה מתממשות. אני רוצה אחר כך להסביר, להתנצל, ומרוב זמן לא מספיק. אני תוהה מי החליף מקומי היום, ולמה.

אחרי כמה ימים שיבחת את הפגישה. ניכר שאתה בתקופה טובה, אמרת. ואני לא התאפקתי והעמדתי אותך על טעותך. הרי בדיוק להפך. שוב פספוס מוחלט של הארוע, קריאה לא מוצלחת של תווי פנים חלולים. שני ארועים מנוגדים וסותרים שהתרחשו סביב אותו שולחן באותה מסעדה. אני תוהה למי אפשר להסביר את זה. ומי בכלל חושב על כך כרגע.

אני מהרהר בכך ומגיע לתובנה מאיימת. אם הנסיבות משפיעות כל כך, אנחנו כמעט לא מביאים את עצמינו למפגש. הטלפון שם, הבגדים והבושם, אבל האישיות שלנו נעדרת. רק זווית נקודתית, בלתי מייצגת, חמקמקה וערמומית מתארחת ומתחזה. אינה מגלה את סוד מהות האדם, גם לא לעצמו.

ואולי זהו הפרדוקס הגדול ביותר שאפשר להעלות על הדעת בחיים האלה. גם מקור הוודאות היציב ביותר שלנו, אינו אלא אחיזת עיניים צינית. אנחנו נעדרים מהופעת היחיד שלנו, נפקדים בספירת מלאי של יחיד. כמו האינסוף אנחנו מתפזרים לכל הכיוונים ונמצאים בכל מקום, ודווקא משום כך איננו מצויים בשום מקום, אבודים לתמיד.

זה מיותר לנסות למצוא את עצמך. אתה לא קיים. אבל הי, זה אומר שמותר לך להמציא. אם אתה מצליח להנות על הדרך זה תופס. אם לא, אתה משחק משחק בלי להבין את הכללים וכל הזמן מפסיד. מתישהוא תבין שלפעמים זה הפוך. לפעמים קודם מתים.

תיקון ליל שבועות

בשיבה טובה נפטר בשעות הערב הלפטופ שלי. בן שש היה בלכתו. כל כך צעיר הלך. מחלוצי המוצרים הממוחשבים בקרב בני משפחתי, ממקימי רשת האינטרנט האלחוטית. היה מעורב בגיבוש וכתיבת כלל העבודות האקדמיות שלי. שותף סוד נאמן לכל השיחות החשאיות שהתקיימו במרחבים נסתרים באישון ליל. מעמודי התווך של דירתי. בשנים האחרונות הסתמנה ירידה קלה בכשירותו, והוא הפך איטי ודהוי יותר. כשהגיעו נכדיו בני הדור החדש האשימו אותו שכבר אינו מעודכן. אך הוא המשיך בפועלו בצלילות יחסית עד יומו האחרון.

ברגעיו האחרונים נראה שליו. שבק חיים מוקף תמיכה כשכל מכריו בצידו (המדפסת, המסך, העכבר). ניכר כי לא מצאו מילים לתאר כאבם.  היו מחוברים אליו מאוד בלכתו. ניתן היה לחוש את החשמל באוויר.

לרגעים חלפה בי המחשבה לנסות ולהלחם על חייו ולשלוח אותו לתיקון. הוא אמנם כבר זקן, אבל יש פיסות הסטוריה בזכרונו שחבל שתצלולנה לתהום הנשייה. אחרי התלבטות קצרה, בחרתי לוותר. לא רק שאין בי צער על כל המסמכים שאבדו, אני אפילו מוצא בכך נחמה. אין סיסמה שלא ניתן לאפס, מידע שלא ניתן לשחזר. אבל ההתרעננות דורשת החלפה, שינוי. ולעיתים מישהו צריך לשלם את המחיר.

בלא חרטה ניתקתי אותו בשעות הצהרים מהמכשירים והעברתי אותו למשכנו הזמני על הספה. פרטי קבורתו טרם פורסמו, אך כבר מונה ממלא מקום. עולם כמנהגו. לא כל דבר אפשר לתקן, וטוב שכך. מקל עלינו להמציא מחדש כדי לשרוד. לנתק כשאין ברירה. להביא משהו חדש ולשנות סדרי עולם. לתת לנוסטלגיה לחלוף ולהחליפה ברעיונות מפתיעים מתוך וויתור מודע, משחרר על הקבצים שהתפזרו. אומרים שהמתנה הכי גדולה שקיבל האדם היא היכולת לשכוח. זכרו זאת בפעם הבאה שאתם שוקלים להרחיב את הזכרון הקשיח. לפעמים מוטב לקבור ולא לתקן.

יהי זכרונו ברוך.