הממלכה הנרדמת

משורר רוסי מפורסם כתב פעם כמה שורות על מלך עייף, עייף מאוד. בשארית כוחותיו הרים את ידו הגרומה ומתח אצבעותיו אל האוויר. בנפנוף אדיש ועיניים רדומות בהה בהמוני לוחמיו ושילח אותם אל הקרב. בפנים חתומות ומותשות דרך אותם אל סוף דרכם, פקד עליהם להפקיד חייהם בכפותיו החלשות ולהותירו לבד, הטילם למשכבם ושב הוא למשכבו, למנוחה. הוא למיטתו והם למיתתם.

ואני לא יכולתי למחוק החיוך מפניי. גם אנו אנשים עייפים, עייפים מאוד. בידיים מותשות אנו נאחזים בשגרה ומבקשים לכופף את הזמן. כוס אחר כוס אנו נאגרים באנרגיה חלופית וממאנים להרפות ולנוח. משימות מורכבות נשזרות בימים עמוסים לעייפה, מצטברות בידיהם של תשושי נפשות. סרפדי אישונים בוהים זה בזה ומחפשים מזור לחדלות העייפת, מחשבים יקיצתם לאחור, ברפיון של לאות מאוחרת.

נתינים רדומים נשמעים בצייתנות עצומה ובעיניים עצומות למשמע הנחיות רוזנים מנומנמים. וכשישמעו תופי המלחמה, וירעמו התותחים, וירעשו הפגזים,  וישרקו הכדורים ויוטלו ההפצצות יקראו השליטים ללוחמים ויורו שככל הניתן יעשה העניין בשקט. המלך צריך לישון, ולמות אפשר הרי גם בדממה. וממילא כולם עייפים כל כך, אז אין צורך בכל המהומה.

מוטב אולי שתלך הממלכה הנרדמת כולה למנוחה, ותתנער מכבדותה, ותרבץ בשנת ישרים. וההחלטות הגדולות תתקבלנה רק במבט מפוקח. ושיקול הדעת יופעל רק בצלילות. והצווים יחולקו בעירנות. וקורבנות הקרבות ידממו בדמדומי חלומות, בעודם חושבים בטעות שהם ערים. כשהם שוכחים עד כמה הם עייפים. שעוד תישמר התקווה שבוקר אחד יפקחו עיניהם ויתעוררו. 

דו"ח תנועה

"...העבריין, בעודו נוסע במכוניתו, נתפס במהירות ממוצעת כשבדמו כמות מופרזת של קפאין, פי שלושה מהמותר..."

מדוע לשתות כל כך הרבה קפאין? אם אין בכוחנו לפקוח עיניים מוטב לסגור אותם. אם חייבים אנו לשתות משהו, מוטב שיקהה את חושינו ולא יחדד, שיתן לדמיון להבקיע את השממון, וימהל את צבעי השגרה במכחול גס. שישקו אותנו אומץ וטוהר, שיערבבו בנו רוח וכוח. בלי קצף ובלי סוכר. 

ומדוע לנו לנסוע במהירות ממוצעת? נדמה כי זו הבחירה הגרועה ביותר שיכול האדם לעשות. מוטב לו אולי לנסוע מהר ולהגיע לאינספור יעדים הממתינים לו במהלך הדרך. יגיע אליהם ראשון כשהם עודם בתוליים, ינשום את האוויר במערומיו, יחוש בלחות קרקע שטרם ספגה נטע זר. ואולי ברצותו יאט דרכו וינוע בפסיעות איטיות, שרק בהן אפשר באמת להבחין בצללים על המים או פנים נשכחות מאתמול. רק חלשים נוסעים במהירות ממוצעת. ובאותה מהירות הופכים הם ממוצעים בעצמם.

ומדוע לו לאחוז בהגה? כדאי בכלל שימעיט בנסיעות וירבה בהליכות. מהאלה שמתחילות מסע חשוב ורחוק אבל מסתיימות בבית. ואם כבר יסע, שיהיה זה להרים או לים. ומוטב שבקיץ. ורצוי שלזמן ממושך. וראוי שלא לבד. ונכון לעכשיו.

ואם יחליט אמנם שזוהי דרכו, יאוחל לו שתאוץ לו הדרך ושלא יעצור באדום. יורו לו כל התמרורים לנוע קדימה, ימסו פסי ההאטה אל שולי הכביש, ויירחקו פסי ההפרדה שחצצו בין נתיבי הדרכים. ינתנו לו כל סימני הדרך ויקראו לו להמשיך. כל עוד לא יפתח מפה וייתן למצפנו להוליכו בבטחה, לאן שתוביל הרוח, גם בחלונות סגורים.

ואתם? כיצד אתם נוהגים? ולאן? 

אם תרצו זה לא

יש האומרים שמטופש לחלום חלומות מציאותיים. "בשבילך מה לך לפנטז על הדירה ההיא ברחוב ההוא", או "לשם מה אתה מדמיין את עצמך במדינה ההיא". הרי השאיפות האלה בהישג יד, וגווני המציאות בהן בולטים וברי-השגה. אין כל סיבה לחתור ליעד מושג, או להציב יעדים שניתן לזהות בבירור עם משקפת מוצבים על קו האופק. מעשה כזה מעיד על מגבלות הדמיון, סגירות המחשבה וקוצר הראייה של הנפש. מרהיבי העוז שולחים חכת ציפיותיהם אל המרחק, מעבר לגבולות התפישה וההבנה, בתקווה לשלוף ממרחבי הנצח יעדים נפיליים, בלתי מושגים. רק הן הראויים להיחלם, כך אומרים. 

יש האומרים כי מיותר לחלום חלומות דמיוניים. "אם תוסיף לקוות שדבר מה בלתי הגיוני יתממש, הרי שלנצח תתבוסס באכזבתך ולעולם לא תדע מנוח". מי שמרחיק את מחוז חפצו אל מעבר לרכס המימוש, סופו שיתהלך בוודיות אין-קץ ללא מצפן עד שתגיע נמרצותו לקיצה. מוטב סימון נקודות ברורות על מפה מאשר המצאת גלגלים שאינם מסתובבים בשום מקום. אל לנו להיות אסטרונאוטים הנעים בחלל ללא ייעוד, במיוחד כשאנו עשויים להיות אנשי עמל חרוצים המגשימים חזונם בעבודת כפיים. אוי להם לחולמים בהקיץ שאינם מתעוררים לעולם. ואולי מוטב שיוסיפו לחלום פן יווכחו בבטלנותם כשתאיר עליהם החמה.

אבל אני מתעלם מהמעירים העירניים. כי בעיניי, החלומות ממלאים תפקיד אחר. נכונותנו הנועזת לחלום כמוה כמסר לעולם שאינינו מסתפקים בתכולותיו. כמותם כאמירה לעצמינו שלעולם לא נשלים עם מגבלות הקיים ושלנצח נוסיף להרחיב את גבולות הרוח והדמיון, וננהל קרב איתנים מול המציאות הנכפית כדי להטיל עליה מרותינו. החלומות הם ביטוי התקווה והאמונה כי נצליח לעשות את השינוי המיוחל ולקבע את תפקידנו כבמאים בהצגת התאטרון הזו. הם דגל הריבונות שאנו נוטעים בקרקע המציאות המתבקעת. הרי רק בזכותם הפכנו את צירופי המקרים לפרוזה, הלחנו את עונות השנה לקונצרט, והמחזנו את השפעתם הכימית של ההורמונים לדרמות מהסרטים. אלו לא החלומות שמשנים אלא עצם קיומם, האמירה שבהימצאותם, המסר שבהתגלמותם. זה הקסם שמתרחש דווקא כשאנו מתעוררים ומגלים שיש בכוחנו לנצח את קבועי הזמן והמקום, ואפילו את כוח המשיכה. הם לא עושים אותנו שמחים יותר, או מסופקים יותר, או מרוצים יותר. אבל אולי זה בעצם הסיבה שהם קיימים. כדי לשמר אצלינו את גחלת חוסר שביעות הרצון שיכולה להזיז הרים. כדי למלא אצלינו חללים פנימיים שתמיד יהיו גדולים ומרשימים יותר מאלה שבחוץ.

התנהג כרומאי

לוקיוס קווינקטיוס קינקינטוס הוא אחד מהמצביאים הרומאים המפורסמים ביותר בהיסטוריה. את קרבותיו ניהל במאה החמישית לפני הספירה, והוא זכה לנצחונות כבירים. אבל בתהילת עולמו זכה דווקא כשתמו הקרבות ושבו הלוחמים לביתם. קינקינטוס היה הראשון להניח את חרבו ולשוב לחרוש את שדותיו, חידש את מלאכת הזריעה שנקטעה באיבה עם פרוץ המלחמה. אחרי שטמן את גופות חבריו, שב בדממה לנחלתו ונטע עצים. את זרי הדפנה שביקשו מעריציו להניח על ראשו דחה בנימוס. הוא סירב בתוקף להתמנות בגין דרגותיו לקיסר האימפריה. עם שוך הקרבות, הוא שב הבייתה. 

בסרטים הזרים הורגלנו לראות את רבבות הלוחמים שועטים עלי קרב, מסתערים אל רגע האמת של גבורתם. אבל תהילתם האמיתית של הלוחמים אינה אוהדת את שדה הקרב והלמות תופי המלחמה. היא נחבאת ברגעים קטנים ושקטים, בהם שב האדם אל שורשיו, ולא אל אפרו. כשהוא נאסף אל עצמו, ולא אל אבותיו.

רוב העולם מורכב מאוקיינוסים רחבי ידיים, שחשבנו פעם בטעות שנצטברו מדמעות מלחים על ספינות טרופות. אך ככל שעובר הזמן מתבהר כי מדובר במאגרים אדירים של חלומות, מרחבים נטולי אופק של אנשים שאין להנציחם. על סיפונם של הגלים האלה שטים אנשים שמגשימים חזונם מדי יום, בעמל כפיים, שמילותיהן אחרונות מתמלמלות מדי יום בטרם מניחים הם את ראשם על הכר. 

את השיר שכתבו ילחינו בעצמם, לבדם, בדרכם. הם הבינו את המחיר ועכשיו מוכנים הם לקום ולשקם. נחושים הם לנטוע ולבנות. את האמפריה הקטנה שלהם, ושלנו. את חרבם הם מאפסנים תחת המיטה, והיא תמתין שם לעת הצורך. ובינתיים, יסתערו הם רק על מלאכתם ואהבתם. ילחמו על הגשמת חייהם, יאבקו ברוחות רעות. יקריבו את מרצם בשביל לדעת יום אחד שכל זה היה שווה ומוצדק. יזכו לבנות בית, לנטוע עץ, להשלים מסעם.

ביום שיוותרו רק מילים

ביום שיוותרו רק מילים,
קרות וחלולות,
סתמיות כפריחה תחת כפור,
ננטשות כעלי שלכת,
גלמודות כאיש שלג,
דבר לא ילבלב בחורף הזה.

כמו ילד שמחכה כל חייו בתחנה,
נרתע מלעלות על קרונות משפטים,
המרכיבים רכבת ללא יעד.
אז עודנו ממתין, ועודנו ילד,
אסור בפחדיו,
המאיימים כי זו תחנה אחרונה.

ומה כבר יעשה עם המילים החמקמקות?
קטנות כגדולות - נוקבות ושותקות, 
לעולם לא יצליח לאחדן לשלם,
אך הן יפרקו אותו,
לרכיבים טבעיים ושאינם,
ולא יתנו בו סימנים והבטחות
על הפשרה באביב.

ומתוך שאין בהן משמעות,
גם לעצמו כבר אינן נאמרות.
כי ביום שיוותרו רק מילים,
מוטב בלעדיהן.

אזניים גדולות

בחנות אלקטרוניקה גדולה ומפורסמת בניו יורק אפשר בקלות ללכת לאיבוד. המון מוצרים, בגרסאות ופירמות שונות, וכולם נוצצים ומפתים. על אחד המדפים נתקלו עיניי באזניות, מרופדות ושחורות. לא נראות מיוחדות, לא נוצצות. ייחודן בפתק צנוע לבן שהוצמד אליהן בזהירות ועליו כיתוב מפתיע - 1,500 דולר. הייתכן כי זהו המחיר? מי יסכים לשלם סכום כה גבוה עבור אביזר יומיומי שכזה, שלרוב מוענק בחינם עם כל ווקמן מודרני. הסקרנות לא הותירה אלא לחבר את הפלא האלקטרוני לשקע וללחוץ על כפתור ההדגמה. פתאום, ברגע הזה, 1,500 דולר לא נראו כסכום גבוה מדי. משהו באיזון המושלם שבין דפנות האפרכסת, הוואקום המבודד שבתוכו התנהלה הסימפוניה המדוייקת, הצלילים שריחפו באלנגטיות מסביב לראשי, משהו בכל אלה הפכו את המוזיקה למוצדקת מאין כמותה, את הצלילים לפלאיים, את החוויה לייחודית. המחשבה הראשונה שחלפה בראשי בתום שקיעת הפליאה הייתה עצובה. הייתכן שמעולם לא שמעתי מוזיקה קודם לכן?


באולם בינוני בשולי ברודווי מועלית מדי ערב הצגה המתארת את הטיפול הפסיכולוגי האחרון שניהל ככל הנראה זיגמונד פרויד בחייו. התקופה היא שנות השלושים המאוחרות, והחדשות מגרמניה בוקעות מדי כמה דקות ממקלט הרדיו המונח על אדן החלון. את קטעי המוזיקה פרויד מכבה. הם נחשבים לבזבוז זמן מבחינתו. רק לקראת סוף ההצגה משהו משתנה אצל האנלטיקן הקשיש הזה. הוא מקשיב ליצירה עד תום בדממה. לא רק שהשתכנע שההאזנה הכנועה ללחן היא לא בזבוז זמן - ניכר כי הצלילים הגדירו לו תפיסת זמן חדשה. התווים החליפו את הדקות.


בדירה קטנה בתל אביב אני ניגש פעם ביום לכמה דקות ומנגן. בעיניים פקוחות או סגורות אני מתרגל שיר מוכר או מאלתר בנגינה את הלך הרוח שאני נמצא בו. בין הקלידים אני מוצא הרבה מנוחה לנפש. אני מלחין את מה שאני לא יכול להגיד. 

דווקא משנה

יום אחד, לא משנה כרגע איזה מהם, הלכתי במהירות באחד הרחובות הסואנים של העיר, לא משנה איזה. מדי פעם הצצתי בשעון הבוהק שלי כדי שזיכרון האיחור ימריץ את צעדיי. אני הולך בנתיב קבוע, כבר זמן ממושך, כדי לחסוך זמני התלבטות. ממוקד מטרה, בין אם ברגל או על האופניים, כדי להגיע כמה שיותר מהר בדרך הקצרה ביותר אל מחוז חפצי, מקום עבודתי, לא משנה למה. איפשהוא באמצע הדרך הבחנתי מרחוק במישהו שתפקידו הוא לאסוף את הזבל מהמדרכה, לא משנה איזה צבע עור. אחת השקיות עפה לו מהיד, והוא הניח את כליו כדי לאסוף אותה. האצתי צעדים, סטיתי מהמסלול, והרמתי לו את השקית. עצרתי, והושטתי לו אותה עם הנהון סמכותי. הוא הודה במלמול ביישני מהול בפליאה צנועה כזו, והמשיך בעבודתו. ואני המשכתי ללכת, עם המבט הזה שלו, לא משנה לאן.

אחד האנשים שאני די מעריך, לא משנה למה, היה מאוד עייף השבוע, מסיבות השמורות עימו. אז בסיומו של אחד הימים, מבלי להרחיב או  להסביר, זרק לי איזה משפט יפה שהייתה בו מחמאה נצורה ותזקיק דלק להמשך. ואני הגבתי במסר קצר של תודה, לא משנה איך. וזה בדיוק מה שהייתי צריך בתום אותה יממה, שהייתה מייגעת מדי.

לפעמים, לא משנה בדיוק מתי, עוברת בי מחשבה זעירה, בהירה ואופטימית, כנורה מרצדת על קיר חשוך. ואני מדמה אותה למסר עתידי, המכיל לפעמים רגשות, פרצופים וחוויות. כאיתות שעבר במכונת זמן אל זמן הווה, רק כדי לבשר לי כמה טוב עוד יכול להיות במרוצת הימים. ואני קוטע את המירוץ המתמשך לשניות חולפות ונוצר את הרגע, רק כדי לנשום אוויר. מלוא החופן. עד שמתמלאות הריאות. ובעצם, לא משנה כמה.

אלה הרגעים הקטנים האלה, ורק הם, שבסוף באמת משנים.

אדוני הסדרן

אני הולך באפלה מוחלטת, בשקט נחוש, מנסה למצוא את דלת היציאה. כפוף ואיטי אני מנסה לא לדרוך על אף אחד בדרך החוצה. זו לא פעם ראשונה שאני יוצא מהצגה באמצע, בשנים האחרונות צברתי אומץ והתחלתי לעשות זאת יותר. הבחירה בין המשך הצפייה הסובלת לבין המפגש עם האוויר הצח הפכה פשוטה יותר, וסייעה לי להשתחרר מכבליי המשפחתיים, שבעבורם הצעד הוא בגידה באושיות הקיום. המשכתי להתגנב לעבר האיש הזקן בחליפה האפורה. "סדרן" הופיע על התג שבדש אפודו, מסגיר לכל את תכלית קיומו וסמכויותיו. 


"אדוני הסדרן, ברשותך אני רוצה לצאת". 


"לצאת??", הוא לוחש בפליאה של זקנים. "אבל למה?" 


"אני רוצה לצאת", אני מסביר ורוטן, "אל תקשה", אני מפציר בו. "זה משעמם אותי כאן, ולפעמים מכאיב, לא מספיק מצחיק, לא מספיק מלהיב. לא בשבילי". 

"מה זה אומרת לא בשבילך?"


"לא בשבילי התאטרון הזה!", אני מתעקש. "אף פעם לא אהבתי הצגות, לא מתחבר כאן למסיכות ולתפאורות, לבימוי ולטקסטים הנדושים האלה. אני מרגיש כאן זר, לא שייך, לא מתחבר. תן לי בבקשה לצאת". 


"אבל הושקע כאן המון זמן ומחשבה", הוא מסביר ומנסה לפתות אותי להישאר.


"זה בכלל לא משנה לי. ואני בכלל לא מוצא כאן את ההשקעה - הרי המוזיקה די חוזרת על עצמה, והסוף ידוע מראש ממש מהדקות הראשונות..."


"אז מדוע כולם נשארים לדעתך?"


"אני לא יודע, וגם לא ממש אכפת לי. חוץ מזה, אלה שיושבים לידי מעצבנים מאוד. הם מרעישים ומציקים, גורמים לי להצטער שבאתי בכלל"


הוא מביט בעיניים שותקות. אני לא מצליח לזהות האם הוא מופתע או פגוע, וקפאונו אינו מספק רמזים.


"טוב, אני מצטער אדוני, אני לא יכול לתת לך לצאת".


"מה?", אני מתפרץ לעברו בזעם, "מי אתה חושב שאתה? אני זכאי לצאת בדיוק באותו אופן בו נכנסתי!", אני תובע במפגיע.


"אז זהו, שכאן בדיוק טמונה הבעיה", הוא פוסק, ואני תוהה לאן זה ימשיך. "אני לא יכול לתת לך לצאת, משום שמעולם לא נכנסת באמת. כבר המון זמן אתה עומד ובוהה כאן בדלת, מתלבט ומתחבט בינך לבין עצמך, וטרם קיבלת את ההכרעה להיכנס פנימה. אתה בעצם - עדיין בחוץ". 


האם יכול להיות שהסדרן הזה צודק? מעולם לא העזתי להיכנס? הייתכן שאני בצד הלא נכון של הדלת? 


משחק הוא עניין מסובך, אכזרי. קשה לנצח. במיוחד כשאתה מגלה שאתה אפילו לא משתתף.

סרט רומנטי

יש המבזבזים את שעות אחר הצהריים היקרות מפז כדי להיכנס לאולמות חשוכים ולצפות בסרט רומנטי. ללא היסוס הם רוכשים כרטיסים מודפסים (ויש המקפידים להזמינם מראש), וממהרים לתפוס מקומותיהם. ובתוכם יש החושבים שהפרסומות המקדימות הן בזבוז של זמן ויש המתעקשים כי הם החלק הטוב בחוויה. ובתוכם יש המעדיפים להצטייד מראש בארגז פיצוחים ויש המעדיפים שלא. ויש היודעים מראש כיצד יסתיים, ויש המתאכזבים בהתחלה, ויש המופתעים בסיום, ויש היוצאים ראשונים ויש הממתינים לאחרונת הכתוביות. יש הצוחקים בקול רם ויש המאופקים. אחדים משבחים, ואחדים מצטערים שלא הלכו לסרט פעולה. יש המרוכזים בסרט ויש המרוכזים באולם, בוחנים את תגובת האחרים, חרדים לתגובותיהם שלהם. חלקם מתפעלים מכישוריו הרומנטיים של הנאהב, וחלקם מיופיה של הנאהבת. לפרקים חשים הם נשאבים לחוויה חד פעמית, ולפרקים מאוכזבים וחשים כי כבר צפו בסרט הזה. ולפעמים העלילה חובקת עולם, ולפעמים מתרחשת כולה בחנות ספרים, בין מדפים מאובקים שבצידם נתקלים מבטים נודדים בבדידות מוכרת. ואם הסוף טוב, מתאכזבים מהבנאליות. ואם הסוף רע, יוצאים עם טעם מר, ומקווים שכך זה בסרטים, ורק בהם, שלפעמים נוטשים את גיבוריהם בלב תשוקתם הבלתי ממומשת. ולאוהבים כלל לא מפריע שכולנו צופים, ומגיבים, ומעירים. כי אהבתם הרי גדולה מהחיים, ומוצדק שנצפה בה כולנו. אולי נרוויח גם אנו שיעור קטן לחיים, שיעור מאלף מהסרטים, על כיצד יכולים להיראות חיינו אם רק נביימם ונערוך אותם בצורה הוליוודית, שוברת קופות.

ואני, אני בכלל לא אוהב קומדיות רומנטיות. אלא אם כן משבח קהל הצופים והמבקרים בתמימות דעים את כישרונו ומזלו של השחקן הראשי, רגע קט לפני שהם מגלים שאני יושב לצידם, שותק ומאושר.

גיבור

הכובש את יצרו, הנושך שפתיו בחוזקה עד זוב דם וחוסם את חולשותיו מלפעפע דרך סדקי העור, החונק ייסוריו בתוך קליפתו, החושק כלימתו, החוצץ בין העולם הקטן שבחוץ לבין היקום הנורא שבפנים. העירני בתשישותו, המאיר באפלתו. המבדיל בין חושך לזוהר, ובין קודש לחול, ובין מי שרצה להיות לבין מי שהוא באמת. 

הנותן לזולת, תחילה את מחשבותיו ואז את רעינותיו, את הגיגיו ואת כוחו, את כתפיו וידיו, את רגליו ואת אישוניו, המשקיע עצמו בשקיעה וזורח עם עלות השחר, המתמסר לטוב ומתלכד בו עד הגדירו מחדש, המרומם חלשים ומגשר בין ניצים ומעצים נחשלים ומגשים חלומות. המעניק את קולו ואת כולו. ללא תמורה.

המעז. לגעת ולדעת ולשמוע ולנטוע ולגדוע. ולהיות שלם. ולהיות קצת כמו כולם. ולהיות הרבה אחר. ולאחר רק להלווייה של עצמך, להתגנב אל השורות האחרונות ולא לכעוס על מי שלא הגיע. אולי הוא לא ידע ולא שמע. אולי גם הוא נוכח בהלוויה של עצמו. ואולי, קבור ונטוש מבלי למות.

החוצה את העיר באמצע היום כדי לעמוד על החוף מול הים. ושם, לנשום עמוק, להרים ידיים בכניעה מצמררת אל האוויר, ולבכות. בלי הפסקה ובלי מטרה. להפוך לנהר של דמעות הנשפך אל הים. בכניעה. בשלווה. בגבורה.