יום שבת, 18 ביולי 2009

להגעיל כלים


"אי אפשר להגעיל כלים בעצמך", כך למדתי. לא משום שמדובר בתהליך קדושה סודי שמעטים יודעים את רזיו, כי אם דווקא בגלל עקרונותיו הפיסיולוגיים הבסיסיים. את הכלים מכניסים לאמבט עם מים רותחים ומהבילים, ונותנים להם לשהות שם מספר דקות. החום הרב מרחיב את המתכת, פותח את "הנקבוביות" שלה ומאפשר לכל השיירים הקטנים ביותר להימלט החוצה. רק אז אפשר להיות בטוחים שהכלי נקי וטהור, ותקף על פי כללי הכשרות. "לכן לא תוכל להגעיל כלים בעצמך.. זה לא בגלל שאתה חילוני, פשוט אין לך ג'קוזי מספיק חמה לכלים בבית..."
נזכרתי בתיאור הכל כך פשטני וטכני הזה, בנסיעתי הביתה בסוף השבוע. אלא שלא על כלים והכשרתם חשבתי, כי אם על חברים וחברות. נהוג להגיד שיש גיל בו מגיע אדם להתעצבות סופית ומאוזנת של אופיו, של תכונותיו וערכיו. בגיל זה לא יוכל עוד ללמוד ולהתפתח, למעט שינויים קלים של הסתגלות והתאמה. אינספור פעמים שמענו את המשפט "עזוב אותו, לא תוכל כבר לשנות אותו", ונאלצנו להשפיל ראש ולהנהן בהשלמה. אנו מתקבעים מוקדם מדי, ונאלצים לחיות בתוך התבניות שיצרנו לעצמינו בגיל שבו לא כל התמונה הייתה לפנינו. זהו חלק מחוסר ההיגיון וההוגנות של החיים.
ובכל זאת, מצאתי עצמי חושב על הקשר שיש לי עם חבריי הקרובים ביותר ותהיתי מדוע הם ולא אחרים נחשבים בעיני כחברים "טובים". אחרי שבחנתי כמה אפשרויות הגעתי למסקנה חד משמעית – רק מחבריי הקרובים ביותר אני מעז ללמוד. רבים נותנים לי עצות, לא מעט מעוניינים לבקר ולשנות אותי – אולם רק מהחברים הקרובים אני מעז לקחת דוגמה אישית, רק את עצותיהם אני מכניס לתוך הלב, למעמקי הנפש, ומהם בלבד אני שואב עצות והמלצות שמצליחות לחלחל את המעטפת החיצונית שלי. אני יודע שהם אוהבים אותי ולכן אני נפתח, אני סומך עליהם שהם רוצים בטובתי ולכן אני מכניס לתוכי את האמירות שלהם. לעיתים אני גומל באמירות משלי, ולעיתים מסתפק בהקשבה. נותן לחברות שלי איתם לנפץ לרסיסים את אמירות השווא על התקבעותנו הדטרמיניסטית בגיל הנעורים.
ומכאן הגעתי לכלים, לתהליך הכשרות השייך לעולם תרבותי ורוחני שכל כך זר לי. ובכל זאת. הכלים כבר לא ישתנו, המזלג והצלחת לא יעבור מטמורפוזה לסכין וכוס. אבל משהו בחום העז שעוטף אותם מתחת למים מצליח לפתוח אותם. הם משתחררים, מאבדים קצת שליטה, נפתחים ונותנים לסביבה החיצונית להיכנס, לנקות, לטהר. שום עין בלתי מזוינת לא הייתה מבחינה לעולם בלכלוכים הקטנים שנדבקו למחיצות המיקרוסקופיות של הכלים, אך להט המים מצא את דרכו לשם, הזדחל וניקה. הכלים נפתחו, והמים טיהרו. עכשיו נעשו הכלים סוף סוף טהורים.
אנחנו יצורים עצמאיים, מגובשים ודעתניים. אנחנו חושבים לרוב שאנחנו יודעים מי אנחנו ומה אנחנו ומנסים לנווט דרכינו בעולם. אבל לפעמים, אסור לנו לשכוח, שיש עוד מה לשפר ולתקן. חלק מהתיקונים אנחנו יכולים לעשות בכוחות עצמינו, וחלק כל כך פנימיים שאפילו ידינו קצרה מלגעת. זוהי מהות תפקידם של חברינו הטובים ביותר. תפקידם אינו מתמצה בלשעשע אותנו, יש בחיבתם ובאכפתיות שלהם גם כוח ריפוי.הם יכולים להרעיף עלינו את החום הנדרש, את הלהט הצורב בכנות ובאהבה. בכוחו הפיזיולוגי לפתוח אותנו, לסדוק את הקליפה החיצונית. רק אז, תחת השפעתה האדירה של אהבת אמת, אנחנו יכולים ללמוד וללמד. רק אז נוצר השלב הכימי הרגעי של התעצבות והתפתחות. זהו תהליך מופלא שאין לוותר עליו. הוא אמיתי, הוא הכרחי. ועל הדרך, הוא גם כשר.

יום שבת, 20 ביוני 2009

שלוש מחשבות בתל אביב, יוני 2009

נוף לים
באחד הימים הגיע הרמטכ"ל המיועד להיפגש עם קצינים מצטיינים בחטיבה. הוא היה בתקופת ביניים של חפיפה, ורק סיים לאחרונה את תפקידו כמפקד חיל האוויר. לכן ניצל את האירוע כדי לדבר בחופשיות ולפרוס חזונו משוחרר מרסנים ומגבלות. אני, שהייתי מש"ק צעיר, עודכנתי מאוחר יותר בעיקרי דבריו. "כדי שהקצינים שלכם יהיו מצוינים ובעלי מעוף", אמר בנחרצות אופיינית, "דאגו שיהיה להם חלון לים". הדברים התקבלו בגיחוך מסוים מצד הנוכחים בחדר. מיון קפדני של כוח אדם, מערכות מחשוב מתקדמות ויציבות, כלי מחקר מתודולוגיים – כל אלה אמורים וצריכים לקדום לתנאים סביבתיים כמו נוף וריהוט. ואולם, המשפט הזה נחרט לי בראש וצף בי שוב כשאני מתבונן במדשאות הירוקות של האוניברסיטה. לפעמים היצירתיות שלנו צריכה "דחיפה ועידוד" מהטבע, ותדלוק אורגני מהשמש. לפעמים אנחנו לא יכולים להסתפק בתמונות וסרטונים באינטרנט. אין תחליף לדבר האמיתי כדי להניע את ההתרגשות המיוחדת הזו בתוכנו שמייצרת את הרעיונות היפים ביותר. אבל איפה אמצא דירה עם נוף לים בירושלים?

סתימת עורקים
אני נוסע באחד הרחובות המרכזיים של העיר, בדרכי למסעדה כדי לחגוג את יום ההולדת של אמא שלי. יצאתי כבר לפני חצי שעה ואני עדיין לא במחצית הדרך. "עבודות בכביש", מדווחים ברדיו וממליצים כתמיד לנסוע בדרכים חלופיות. העצה אינה רלוונטית לשיירת המכוניות שאני נמנה עליה, העושה דרכה בין שתי נקודות סמכות בקצב של נמלים זוחלות. אני מתחיל להרגיש את העצבים גוברים, והם מלובים על ידי טיפות הזיעה הזולגות מהמצח אל ההגה. האוויר נעשה דחוק מעט, והמכונית מתחיל לסגור עליי. בחיים לא אגיע בזמן, ולמעשה מעולם לא בזבזתי את זמני לריק באופן מקומם יותר. אין אפשרות לפנות ימינה או שמאלה, רק להמשיך להזדחל. חשוב לפקוח עיניים שבעתיים ,כדי לבלום כל מאמץ של חכמולוגים לקצר את דרכם ולו במעט על חשבוני. לנגד עיני מופיע דימוי מתבקש - אני נמצא בלב העיר, וכל העורקים המרכזיים סתומים. ואמנם, התופעה מעוררת כצפוי תעוקת חזקה וקשיי נשימה. מדי פעם במצבי דחק אני משחק עם עצמי את המשחק "האם הייתי מעז עכשיו...". ברגע זה אני תוהה האם הייתי מעז לנטוש את הרכב מתוך עצבים, להשליך את המפתחות ולהתחיל ללכת ברגל - מתעלם מצפירות הנהגים ההמומים. אני נחרד מהתשובה שאני נותן לעצמי: נראה לי שאני מסוגל. למעשה, אם הפקק הזה ימשיך לא לזוז עוד כמה דקות יכול להיות שאעשה את זה. ההשלכות אינן מעסיקות אותי, אני רק רוצה לברוח לכל הרוחות מכן בכל דרך אפשרית. המחשבה הזו מטרידה אותי מאוד. נדמה לי שאני מתקרב לגבולות הסבלנות שלי, וכשאחצה אותם יכול להיות שאתקשה לשלוט על עצמי. יש בי תחושה מפחידה, שיום אחד אני עשוי להגיע למצב הזה. מקווה שאחטוף התקף לב לפני שאעשה משהו מטופש מאוד.

מזג האוויר
טוב, אני מוכן להודות. מזג האוויר כאן בלתי נסבל. הלחות הורגת אותנו. אולי היא המצאה של ירושלמים קנאים. אם אתה הולך קצת, אתה מזיע. אם אתה עומד מתחת לשמש, אתה מזיע. אפילו אם אתה נושם. אבל לפעמים, כשממש חם, אני נשאר עוד קצת מתחת לשמש. ממש עד שהזיעה הופכת להיות בלתי נסבלת. עד שאני מתחיל להרגיש איך איברי הגוף שלי, המחשבות והשאיפות נמסות ביחד לעיסה בלתי ברורה שמוצאת דרכה דרך אספלט הכביש אל חריצי הביוב. בתחושה הזו, כשכבר שום דבר לא חשוב, שאין בך עוד טיפה אסתטיקה או אכפתיות, באדישות הנוזלית הזו, אפשר להסתובב בחופשיות ברחובות העיר. הצעידה קלה יותר כי אפשר להחליק על המדרכה. אנחנו הופכים לשקופים ולא אכפת לנו יותר מי מסתכל עלינו – מבטיהם הרי עוברים דרכינו. אולי רק אז אפשר באמת להתחבר למי שאנחנו ולהסתכל באופן נקי מדאגות על הרחוב. רק אז אפשר באמת להנות מהחופש התל אביב. למרות ובגלל מזג האוויר.  

יום רביעי, 17 ביוני 2009

שלוש מחשבות בשיעור יחב"ל, 17 יוני 2009


1.       שמעתי ברדיו הבוקר שלנאס"א יש בעיות. אחת החלליות ששלחה לפני מספר חודשים מאבדת דלק בהדרגה. קיימת דריכות מסוימת לקראת נחיתתה הצפויה. בנוסף, דווח שנסא"א תשלח בימים הקרובים שתי חלליות מחקר רובוטיות לירח. זאת, כהכנה לקראת "משימה אנושית נוספת ללבנה בעוד כעשור". יש משהו מאוד מעודד בידיעה החדשותית הזו. נראה, שבניגוד למה שחשבנו – הירח עוד לא בידינו. הגענו אליו, אפילו יותר מפעם אחת – אבל המשימה הזו עדיין לא בכיס. העולם עדיין גדול עלינו, יש לנו עוד הרבה מה לגלות. המרחק החוצה ולמעלה לא יותר גדול מהמרחק פנימה ולמטה. אנחנו עדיין קטנים, ויכולים עדיין לגלות ולחשוף. פתאום ובניגוד לציפיות, יש בכך משהו מרגיע. העולם אינו מאיים עלינו, הוא ממתין לנו.
2.       אני מביט מעבר לכתפו של הסטודנט היושב בשורה מתחתיי. עוד אחד שמשחק טטריס. אני בוהה במסך שלו מהופנט. בהדרגה אני שם לב שאני מנסה להרגיש כאילו אני מפעיל את המשחק, באמצעות העיניים. לאט לאט אני מתחיל לראות האם השחקן שמולי פועל באותו אופן כמוני – אם אני מצליח להרגיש שאני הוא זה שמשחק, אנחנו חושבים באופן דומה. אם יש "צרימות" אני מתחיל לנסות ולנתח מהן השגיאות שלו – מה הוא לא רואה, מהן החולשות שלו. הוא פזיז מדי, הוא לא מסתכל על התמונה כולה. אין דרך מהירה יותר לאבחן את זה חוץ מלנסות להעמיד את עצמי במקומו. ועוד מחשבה על הטטריס: אני נזכר איך פעם שיחקתי בזה הרבה. יש שלב אחרי שאתה משחק כבר עשרים דקות שזה מתחיל לשעמם, המשחק אינו נעשה מגוון יותר והפעולות הופכות למכאניות. לפעמים, כך אני זוכר, עשיתי לעצמי חיים קשים בכוונה – הייתי (במודע או לא במודע) שם קוביה במקום הלא מתאים כדי להוסיף קצת אתגר למשחק שלי. לפעמים להפסיד עדיף על פני להיות משועמם.
3.       קראתי בעיתון היום ידיעה מדאיגה: משרד הבריאות מזהיר מפני משחות שיניים קולגייט מזוייפות. מי שחושד נדרש לדווח על כך, כיוון שהגיעו אנשים לבתי החולים עם בעיות בחניכיים. כשצחצחתי שיניים היום הצצתי בקופסה. אין סיכוי בעולם שהייתי מזהה אם מדובר במשחה מזוייפת – אני לא יודע איך נראית קופסה מקורית. פתאום הבנתי כמה קל לזייף דברים בעולם הזה. ואז הסתכלתי עכשיו על המורה שלי להיסטוריה דיפלומטית ונזכרתי בשיחה שלנו אתמול בערב. הבנתי שיש דברים בעולם הזה שלמרות הכל אי אפשר לזייף. הראשון בהם הוא ברק בעיניים.