יום שני, 30 במאי 2016

אל החדר

ילד, אל תיכנס אל החדר.

מסעות חיפושיך נסתיימו זה מכבר ומצאת את המפתחות והם, כמו הבחירה, בידיך. ועתה קורא לך, מלחש באזניך, חור המנעול ושולח בך פיתויים, הזמנות ערמומיות. ואתה קרב, ומתלבט, וסקרן.

וביקשת זמן רב כל כך להביט ולגלות, להכנס בסוד העניינים. ההזדמנות ממשית עכשיו, נוקשת בכוחות עצמך בדלת. ובכל זאת, אל תיכנס.

הדימיון דוחף אותך קדימה, המחשבות מאגפות מן הצדדים, החלומות מרחפים מעליך, הציפיות מלהיטות את רגליך, הרצונות מעודדות ידיך אל היעד. אבל אתה, אל תתפתה ואל תעז.

ילד, אל תיכנס.

כי כשתבוא בשערי החדר תגלה, וירעוד גופך ויאפילו עיניך ותקרוס נשמתך ויידום קולך ותיפול רוחך אל תהום, אל אובדן ואפסות.

כי כשתבוא בשערי החדר הריק לא תצא.

יום ראשון, 29 במאי 2016

ניחוח נרות

אני אוהב ניחוח נרות. להריח נר בבערתו, כמו לספוג ריחות זמן. נסוג, אוזל. ריח של בזבוז, חידלון, ריח מגבלות החיים, אובדן הדקות, הדקויות, החמצות חמוצות, רגעי רגעים חולפים. מתפזרים במהירות רבה מדי, חללים בחלל החופשי, נעלמים טרם שנחוו. ניחוח עדין של אמיתות מתות, פתילים מתפתלים בתום טרם תומם, משוועים לעוד קצת מבעד לשעווה ניתכת תחת ניצוץ אחרון. ניחוח ריחות כמו להריח את הזמן החולף, לחזות בו ולאחוז, ולהבין, ולהרפות. לראותו בלבד, ולהשלים.

ואוהב גם ניחוחות של גשם, מפציע דרך סופה או נוקש בדממה סגפנית על חלון סגור. ושולח בריאותך זרועות ארוכות של זכרונות כענפים משתלחים ומטפסים, מחפשים בך זרעי תקווה להצמיח מתוכם לבלוב נשכח. מחזוריות נצחית הלוחשת באוזנך: זו רק עונה, שהייתה ותהייה, שחלפה ותחלוף, וגאיות עוד יטפסו לאמירים. כי חיים הם פרק בספר נצחי, נשטפים ושבים כמו גשם ורוח.

וכשמתערבבים בערב ההוא ניחוחות הנר על אדן חלון בריח ריקוד הגשם, ולו לרגע, כשמשתקעים בתוכינו פירורי שעון חול בסערות אינסוף, בדיוק אז, זוהרת בנו ההבנה. כמה מתקשה לנחם שובו של החורף את לכתו הפזיזה של האביב.

יום שלישי, 24 במאי 2016

עיר

כתוב בעיתון שיש עיר בסקנדינביה שהחליטו להזיז. ואין דרך מעודנת לספר זאת: הממשלה הודיעה לתושבים בוקר אחד לארוז חפציהם וללכת. הנימוק משעשע ואינו חשוב. כך הוחלט וכך יהיה. הצייתנות רבת רושם. מיהרו ונטשו בתיהם ונדדו מרחק כמה מאות מטרים משם, כאשר צוו. הקירות הילכו אחריהם, התמקמו בסמטאות חדשות. עצים רעננים נשתלו, משתרשים מאותה אדמה ונוסקים אל אותם השמיים.

ואתה? זוכר איך שיבחת פעם עיר זו או אחרת? והכרזת שאין כמותה בעולם ואחיותיה נחותות ממנה. ושקסמה ייחודי ונופיה מרניני לבב ואנשיה אדיבים וסודותיה נגלים. ושיתפת לכל מי שביקש (וגם לאחדים אחרים) את קורות מסעותיך ותיעודי חזיונותיך, ופיללת עוד בנוכחותך בה כי תשוב אל זרועותיה הסואנות.

האינך מבין עתה את טעותך הנפשעת? את כזביך העצמיים וחרפת אשליותיך? הרי ערים יכולות לזוז במחי החלטה. בתי קפה עשויים להסגר, שדרות להעקר מנתיבן. דרכים לא מוכרות יכולות לצוץ פתע, בתים לשנות מיקומם. הכיצד התרפקת על זכרון עיר וקסמי כרך? ואיך נפלת שבי בצלילים חולפים וניחוחות ארעיים.

נסע להיזכר שוב, חשוב היטב. מדוע ספגו חייך אושר בביקור ההוא? מה היה שם, ומי, ומתי וכיצד? וחשוב מכך, מי אתה היית אז? ומי היום?

ושאל עצמך, ביושר, מדוע העלמת כל זאת והעדפת לספר בשבחי העיר. ממה ברחת וממה פחדת כשהסברת ששם, רחוק, היה לך מעט יותר טוב.

ככסילים מדרגים אנו ערים דוממות ומבלבלים אותן ליצורים חיים. ומן החיים, מתעלמים. מן החיים מתעלמים.

יום שישי, 13 במאי 2016

כל המילים שאינן קיימות במדע

כשחשבו המדענים לראשונה על האינרציה, בוודאי התלהבו מהתגלית המפתיעה. והיטיבו לתאר כיצד נעים החפצים בהתמדה נצחית, ונתונים במסלולים מתמשכים ומקובעים, מקיפים נטולי תנודות ושינויים מסות שמיימיות, מצויים לעד במצב תנועה, בהתקדמות קדימה, בחזרתיות מחושבת. אך לא היטיבו לעמוד על השעמום הטמון באינרציה. גם לא סיפרו על הסכנה המחלחלת אט אט בכל הקפה, מתגברת מסיבוב לסיבוב.

וודאי נרגש המדע לתאר את כוח הכבידה והמשיכה, ומצא בו את היסודות האיתנים המחברים את בני האנוש ואת חפציהם אל מרכז כדור הארץ. וככל שהעמיקו במאפייני הכבידה, גברה יכולתם לתאר את מגבלות הדילוג, חולשות הנסיקה ונחיתות המעוף. אך כמה שהעמיקו, מעולם לא הצליחו לדבר על כוח המשיכה בין בני אדם, על האנשים שהצליחו להתגבר ולרחף, על הכבידה שהנחיתה על גחונן נפשות שכשלו בשאיפת הרוח.

המדענים ידעו לבאר תכונות הוואקום. אך נמנעו מלהסביר כיצד דווקא בתוכו פורח הרשע.

התגאו בחוק שימור החומר, ושתקו בפני כאבה של דמעת אובדן.

ובכל חישוביהם, לא תמצאו רמז לדמיון אקראי, לכשפי פלאים, לזיקים מזוקקים של אהבה.

אלה כל המילים שאינן קיימות במדע. ויש שמשך חיים שלמים לא ייתקלו בהן כלל. 
כי באופן מדעי, מעולם לא הוכח שחיים אנחנו.
כי מרוב שחישבנו קיצנו לאחור, לא יצרנו מספיק התחלות,
שראשיתן תמיד במילים לא כתובות,
בשתיקות מרומזות, מבטים,
רגעים מדוייקים שמדענים לא יודעים למדוד.

יום שלישי, 10 במאי 2016

החיוך שלה

בתי הקברות הצבאיים ממתינים כל השנה ליום אחד. היום היחיד בשנה בו מתמלאים שדות המוות בחיים, בו מתחלפת הדממה בתכונה רבה, בין כתובות האבן השותקות מתפזרים פנים, מילים.

רק דבר אחד נפקד ביום הזה, ואולי במפתיע. כמעט ואין בכי. הדמעות הרי נשפכות מדי יום ביומו, אינן זקוקות למועד מוגדר. חלקן, זולגות שנים ארוכות, וטרם התייבשו. וגם ביום הזה העצב נוכח, אבל אינו תובע בבוטות את מעמדו. הוא מהלך בשקט, ברוגע, מתבונן בנתיניו, בהשפעות קיומו.

האמא, שברגע נורא אחד הפך המקום הארור הזה לביתה השני, איננה בוכה כלל. היא מחייכת, ומחבקת, ומתעניינת. מבקשת לדעת מה שלום כל המשפחה, ממהרת לנשק כל חבר שהגיע, כל חברה. מסתכלת בהתלהבות בתמונות של הילדים, מגלגלת סיפורים ובדיחות וזכרונות עם כל מי שמבקש לשמוע, שהגיע למפגש המשפחתי הזה ביום הקבוע. היא מוקפת פרחים וסיפורים, ונלהבת מכל מפגש, מכל מבט.

היא מסתכלת כבר הרבה זמן על היום הזה בלוח השנה. למעשה, על בוקר. בהתחלה בחרדה, ואחר כך בחשש ולבסוף בהתרגשות. היא רוצה להפגש, להיזכר איתם, לצאת לרגע מהבדידות, להאחז בציפורניים בחריצים קטנים של אוויר בתוך כל זה. 

כשאתה מתהלך שם ורואה את החיוך הנלהב של האמהות האלה, אתה קופא.
חיוך שאינו מסגיר דבר, ועושה דרך אמיצה מהלב ודרך העיניים.
הן מרימות אל הידיים תינוקות של אחרים,
באהבה אצילית ששמורה רק להן.
ואתה,
בין השורות הארוכות,
לא מצליח להתאפק.
פתאום אתה קולט
בחיוך שלה
בדמעות שלך
את המחיר. 

יום שבת, 7 במאי 2016

לא זוכר

ויש לפעמים, שאני לא זוכר. רגעים קסומים, ומנגינות, ונופים חד פעמיים, ושמות של סרטים, רגע אחרי שאני מצהיר שלעולם לא אשכח אותם. אבל כמה שאני מאמץ את הראש, ונובר בנחישות בתיקיות השקופות המסודרות על מדף המחשבות, אף רמז אינו עולה. לפעמים, אני פשוט לא זוכר.

אז בטעות, חשבתי עד עכשיו שיש בזה משהו רע. שזו תקלה גופנית שאני צריך לפתור או קצר מחשבתי שנחוץ לרפא. והטרדתי עצמי בטרדות מסוגים שונים שנעדו לחקור את מהות התופעה, והשלכותיה. ומיהר הראש להעמיס עצמו במשמעויות ארוכות טווח, בתרחישי הידרדרות, במדרונות תלולים אל תהומות הנשייה.

אבל דווקא עכשיו, בין ימים של זכרון ומחלוקות של עבר, מוצאת שכחתי נחמה. כי לשכוח, כך מתבהר לי עכשיו, זו חירות בלתי רגילה. לבחור בעצמך מה לזכור, ואיך ומתי. להגדיר בכוחות עצמך, בתוך חולשות גופך ומחשבתך, מה ראוי להיזכר, ומה נכון להזכיר, ומדוע. כי את השכחה שלי איש אינו מגנה. בהשוואה שאינני מקיים בין עבר להווה איש אינו מטיל ספק. לא פורסמו התנגדויות עזות על חוסר הדיוקים בפרטים שאינני מצליח להעלות. לא פרצו מחאות בעקבות מקרה המבחן שאיני מצליח להבחין בו עוד. 

כמה כובל הוא הזכרון, ובפרט כשחורג הוא מגבולות הפרטי והופך ציבורי, כללי, עממי, המוני. כמו שלשלאות שמחברות אותך ברגליים אל העבר, ובידיים אל ספרי ההיסטוריה ובפה - השרשרת הכבדה ביותר - בפה אל יתר האסירים. ומעתה כל האסירים נדרשים לדקלם את אותו הזכרון, ולשנן את אותם הפרטים, ולדייק פן יענשו. כי הזכרון אינו מעלה - הוא התחייבות, ומי שחורג ממנה סופה שיפגע בדיוק, והדיוק חיוני כדי לשמור על השלמות, שהיא מטרת הכל. מדוע? איש כבר אינו זוכר.

ואני יושב בצד על זה, ולפעמים, רק לפעמים. שוכח. את שהייתי אמור להגיד, את שרציתי להגיד, את שעוד אומר. מתמכר לארעיות הבלתי מתוכננת הזו, התקף הטירוף הבלתי זכיר הזה. מציאות מדומה, ילדות נשכחת.

יום רביעי, 4 במאי 2016

איך מתרגמים never again לעברית?

את הססמאות אנחנו מכירים, אך מה המסר? יש הטוענים שהוא הנחישות שלנו, כמי שכבר חוו, לא לאפשר לזה לקרות שוב לעולם. ולשמש כמגדלור של תזכורת הסטורית, ותמרור אזהרה מוסרי, בפני אלה שיבקשו להביא שוב לרצח רבים כל כך, על לא עוול בכפם. רק משום שהיו בני לאום או דת או מין שאחר חשב לנחותים. נטרפים במלתעות אכזריות בשרירתיות דורסנית.

אך זה ודאי לא יכול להיות המסר. כי עוד רבים נטבחו, ועודם נטבחים. ואנו שותקים, ולא מתערבים, ואפילו לא מגנים. אולי לא יכולים, אולי לא רוצים. ומבלי משים נהפכנו לאותם שוקלי שיקולים צרים שאת דיבתם הוצאנו במשך השנים וכלפיהם שיגרנו חצי ביקורת נוקבים. ועתה, למי נשלח ואת מי נגנה?

לא, זה לא יכול להיות המסר. אז אולי הסיפור הוא אנחנו, והמחוייבות שלנו לעמוד על המשמר פן יבקשו שוב להשמידנו. נסכל מזימות שטניות להכחדת העם היהודי.

אך נתקשה להשתכנע ולשכנע בכך. העם היהודי אמנם לא יושב לבטח, אך הכחדתו אינה על הפרק. עוצמתו ניכרת, יריביו מורתעים. לא ייתכן שהמסר הוא שלא נושמד, כאשר השמדה שכזו כלל איננה באופק.

אז מהו המסר?
אומרים לנו: never again. ומוסיפים סימן קריאה עם העיניים.
ואנחנו שואלים: ובעברית? כיצד לתרגם?
והם לא בדיוק יודעים ולא בדיוק בטוחים ומשתתקים.
אי אפשר לתרגם את זה באמת לעברית.
זה לא מסר.
זו ססמה.

יום שלישי, 3 במאי 2016

החוט המקשר

שתי נשים יושבות על ספסל ברחוב. לא צעירות ולא מבוגרות. אחת מדברת בהתלהבות עם העיניים. שואלת את השנייה: מבינה למה אני מתכוונת? השנייה שותקת שלא. לא רחוק יושבת נרגילה ומחזיקה באיש. גם הם לא הבינו. גם לא שמעו. בשעות האלה של סוף היום מעדיפים לשמוע פחות. מנסים גם לא להירטב, למרות שזרם הצינור קרוב. לא ברור פשר החיוך הנלווה לנקיון הזה, בפתח החנות. אבל הוא כנראה מדבק וזולג לאורך הרחוב, ומשוכפל ללא מגע בין קבצנים לתיירים לילדים, שהם תמיד החייכנים הגדולים ביותר ברגעים הקטנים. דווקא החייל בחופשה אינו מחייך, כשחולף ליד אדם זר חמוש בגיטרה על גבו. כל אחד נושא משהו על גבו, אומרים. גם השותקים, שאת מסריהם העבירו לך במבט החטוף ששגרו לעברך כשחצית דרכם. כאילו הבינו שזה אתה, החוט המקשר של הסיפור הזה.