יום שני, 26 בספטמבר 2011

זמני אמירת סליחות

בעודי נוסע על האופניים באחד הרחובות השקטים והיפים של תל אביב, עיני צדה את שלט הדפוס הקטן שהודבק על קיר השיש של בית הכנסת. שלט פשוט, ריבועי, מדוייק - "זמני אמירות סליחות". ואחרי הכותרת המודגשת, עוד הספקתי לראות רשימת מספרים ואותיות בטרם התקדמתי בשביל, להמשך הדרך והיום. המחשבות הראשונות שפשטו בי היו נעימות. ראש השנה מתקרב, והחג הזה הוא כולו טוב. לא עוד טקס שנועד לפטם אותנו כי בעבר נכשלו אוייבינו מלהשמידנו, כי אם ציון מתוק מדבש של ראשית חדשה, סעודה משפחתית לבנה, מנהג תמים. ובצידו, ימים טובים ונוראיים, שמזככים את הנפש ומרוממים את הלב. וכל זה, בתפילה מרגשת, באחדות מלהיבה, בין יסודות של מסורת, תרבות ומשפחה.

אבל אחרי כמה מטרים אני כמעט ומחליק עם האופניים לכביש כשאני מתמלא כעס ואכזבה. מה זאת אומרת זמני אמירת סליחות? האין אמירת סליחות מעשה אינטימי ופרטי - בין אדם לחברו, בין אדם לעצמו? האם אני באמת זקוק לאכוונה חיצונית כדי לדעת מתי עליי לבקש סליחה? האם עליי לקבל רשות ממישהו או ממשהו כדי להתנצל? פתאום הסביבה המלכדת ומחממת הלב הזו נראית לי כמו סד מלחיץ וכופה. אני לא מבין מי קיבל את הסמכות לקבוע לי לוח זמנים כל כך רגיש ופרטי. 

 ובעצם, מחשבה שלישית מתגלגלת לי דרך הכידון, כל זמן הוא עיתוי טוב לאמירת סליחה. אנחנו לא ממש צריכים סימן מיוחד, אלא יכולים לנצל כל רגע: לאמר סליחה לחברים, להתנצל בפני אהובים, להביע צער בפני עצמינו. על כל הדברים הרעים שחשבנו על עצמינו, על כל הרעלים שהכנסנו לפה, על כל הלחצים המיותרים שהזרקנו לנימים, על כל המריבות המיותרות, על הלילות חסרי השינה, ועל ההזדמנויות שהוחמצו. רק על השטויות שעשינו אסור להתנצל. הן הוכחה לזה שלא שכחנו שאנחנו ילדים. ועל זה, אם כבר, צריך להודות.

שמע - אם אמנם חטאנו לפניך, רחם עלינו. קורא הדורות, שומע תפילות, רוכב ערבות, נורא תהילות - תן לנו לקבוע בעצמינו זמני תפילות וסליחות. ושמור בידינו גם זכות מחילות. זה אנחנו שצריכים לחיות בעולם הזה, בתוך עצמינו. כל הזמן. 

יום שישי, 23 בספטמבר 2011

באין סערה

העולם שאנחנו חיים בו, מה כבר לא נאמר עליו. הגיגים למכביר, תובנות עד אין קץ. ולכולן מכנה משותף ומחייב - אנו פועלים במציאות מלודרמטית. עבדים של האקשן הסוחף, הבלתי מרפה, המירוץ אחר האופק המתרחק, ההישג הענוג שנע לפחות מהר כמותנו, ובעצם קצת יותר מהר - מניח לנו להיתקל במכשולי הדרך בעוד עינינו נישאות לקראתו. אנו רצים ומתנפלים ללא הרף על יעדים, ומשכנעים עצמינו שאנו חותרים לטוב המוחלט, לחיים השלמים, לצדק הבלעדי שנדיבותו תאפשר גם לנו לזכות קצת בנחת, ובחלקה קטנה של אושר. הסרטים שאנחנו צופים בהם שיכנעו אותנו שהאקשן חי וקיים, והוא מלווה אותנו בכל שלב בחיים ובדרך, ושהסוף הטוב מגיע רק לאלה ששילמו בעבורו דם, יזע ודמעות. הדרמה מזמן חרגה את גבולות המסך והשתלטה על מערכות היחסים שלנו, יחסי העבודה שלנו ואפילו את המחשבות שלנו כשאנחנו לבד בבית. אף פעם אין מנוחה במותחן הזה.

וכשזהו הלך הרוח במחשבות שלנו, כמה מאכזב לגלות כשמתעוררים בבוקר שהשגרה הרבה יותר שגרתית. היינו רוצים להיות כוכבי קולנוע, אבל לרוב אפילו על החיים שלנו אין לנו שליטה. אנחנו עובדים בשביל הבוס, מתפרנסים בשביל בעל הדירה, מצליחים בשביל ההורים. העיתונים כבר אינם מרגשים (למעט תשבצי ההגיון) והשעות חולפות להן בקצב קבוע, נערמות לימים ולתקופות. אין באמת דרמה במציאות הקטנה שלנו, והשעמום השגרתית הזה גורם לנו להרהר לא אחת ביכולת להשתלב באיזה סרט, ולו ליום אחד: להישרט כדי להיזכר שעוד אפשר.

הייתכן שאנו באמת נעים במהירות מסחררת כזו בין התהומות? רוצים לחיות בדרמה ובעצם מצויים בשגרת שממה? כבמקרים אחרים, גם כאן מתקיימת לה המציאות בקו האמצע. החיים שלנו דרמטיים מאוד, קיצוניים להחריד. אבל לא במובן שהיינו חושבים. לכל אחד ואחד מאיתנו יש הכרעות גורליות לקבל, דילמות מוסריות, סיכונים אמיתיים. אבל אלה, מצויים לרוב בתת-מודע, במחשבות שאנחנו לא מעזים להעלות מעל לפני השטח. אנחנו מעדיפים ללכת אחרי העדר השועט ולא לפתוח את הכספות הכמוסות האלה שבהן מתחוללת הדרמה האמיתית. מאחורי קוד אלקטרוני ובריחים מרובים מסתתרות המחשבות שהצפתן מפחידה אותנו מאוד. בלעדיהן, נדמה לנו לפעמים שהכל שגרתי, אבל הן מרימות את ראשן הנועז מעת לעת, ומכניסות אותן למערבולת מטלטלת. היציאה מהמשברים האלה אף פעם אינה שלמה, אנחנו תמיד חוזרים קצת אחרת. זהו כוח השיוף והליטוש הפלאי של הרוח האנושית. 

מובן שהכספות האלה אינן קיימות רק במישור האישי. גם לחברה, כקולקטיב, ישנם "כיסים כמוסים של התנגדות" שאנחנו לא מעוניינים לפתוח. מדובר באותן נקודות חבויות שבהן מצויות כל ההחלטות הדרמטיות שעל העם לקבל, כל הסוגיות הבלתי פתורות המאיימות לנפץ את הסטטוס-קוו המאמלל לפרקים את כולם. גם כאן, כמו בחיים האמיתיים, אנחנו מעדיפים פשוט להדחיק, ולהמשיך ללכת. זה מקל על הנשימה, ומיטיב את הצעידה בתלם.

ואולם, ככל מערכת חפצת חיים, גם הקולקטיב שלנו חייב להגן על עצמו מפני הסערות שבדרך, ואינו יכול להותיר על כנה את האפשרות כי נוכה שוק על ירך בפעם הבאה שאחד מבריחי הכספות יחליד וישתחרר. בדיוק לשם כך הומצא פתרון פלאים, המשמש ככלי נאמן בידיהם של המובילים - הדרמה המזוייפת. הדרך הפשוטה והטובה ביותר לנטרל את התפרצות המבולקה היא לייצר אחת כזו בעצמך, ולרכב עליה בשליטה מלאה. ממש כמו חיסון ויראלי הנעזר בנגיף מוחלש, כך השליטה על הסערות המבויימות מחסנת את החברה ומגנה עליה מפני מהלומות אקראיות, המגרות את החשש האנושי הקמאי ביותר מפני הלא-נודע. וכך, הופכים המנהיגים בעיקר לבמאי תאטרון, המשקיעים את מירב מרצם בתפאורות ובתסריטים, ומניעים את כולנו מסערה לסערה, דווקא כשמזג האוויר החיצוני שלו ורגוע. לרוב הסערות נגמרות בסוף טוב, או לכל הפחות מניח את הדעת - ומי שיזם אותן יודע להגיד את מילות הסיכום והנחמה המתבקשות. השליטה במזג האוויר הופכת את המנהיג כמעט לאלוהים, ולנו פשוטי העם אין כל תלונות. גם אנחנו מסכימים - בשתיקה ובכניעה - כי מוטב התאטרון המפוברק הזה על פני מזג אוויר משוגע.

וגם אנחנו הרי מאמצים את השיטה הזו לחיים האישיים שלנו. לא פעם אנחנו מוצאים עצמנו בדרמה מיותרת, מריבה ללא סיבה, או במהלך נאומים חוצבי להבות עם מילים מפוצצות על סוגיות פעוטות. גם אנחנו מנפחים את הדרמה כדי לחוש באדרנלין, מייצרים סביבה תאטרלית בקרבתנו כדי למנות עצמינו לבמאים-אלוהיים, ומעל הכל, מחסנים את עצמינו בתרעומות מזוייפות, כדי שלא להיפגע באקראי מרעמים טבעיים. 

באין סערה, אנחנו מייצרים לעצמינו כזו. הופכים עצמינו לשחקנים ראשיים בהצגה שמעולם לא נבראה. כמו ב"מטריקס", זוהי הדרך היעילה ביותר שלנו להגן על הכספות הנצורות. זה נפוץ וקורה לכולנו, וכך כל העולם במה. לכו תדעו, אם זה באמת קיים בכל העולם, אולי אפילו זה יגיע לבמת האו"ם - ומשם, לגבון.  

יום שישי, 16 בספטמבר 2011

נישואים בבעלי חיים

ההורים שלי מציינים היום 31 שנות נישואים. איך שלא מסתכלים על זה, זו תקופת חיים ארוכה ומכובדת. כמו לכל הזוגות, גם הוריי ידעו עליות ומורדות (אם כי לטעמי מתונות בהרבה מהמקובל בימינו), והיום הם כבר בעצם לא יכולים לתאר את חייהם בנפרד. הם מכירים כל הרגל וכל מבט, כל רגישות וכל חסרון. כשאבא שלי שותק, אמא שלי יודעת להסביר למה. וכשהוא מספר סיפור, כולנו כבר יודעים להשלים את סופו. אין עוד צורך בעבודות תחזוק ובנייה אחרי 31 שנה, וכל שנותר הוא להפוך את ההרגל לנעים ולפרקים מפתיע. זהו סוד הנישואים. 

ואולי בכל זאת גיליתי בתקופה האחרונה סוד נוסף. הנישואים, ומכלול הערכים והאמונות המקופלים בתוכם, הם מחלה מדבקת ותורשתית. הם מונחלים מדור לדור, ומועברים דרך חלב האם גם לילדים. הפעם הראשונה שהבחנתי בכך הייתה כשאחד מחבריי הטובים העיד בפניי שהוא חושב שלעולם לא ייתחתן. "תראה", הוא מסביר, "אבא שלי ניסה פעמיים וזה לא הצליח. הפנמתי את הלקח". והלקח אמנם חד ובהיר - מי שנכשלו הוריו בכינון ברית נישואים ארוכת שנים, ספק אם יאמין ביכולתו להצליח בעצמו. יתרה מכך, גם אם יאמין, אפשר שהכשלים והבעיות שנספגו בראותיו במרוצת השנים יכשילו גם את הסיפור הפרטי שלו. עצוב ככל שזה נשמע, בין כל ההשפעות העמוקות של ההורים שלנו, מסתתרת גם תפיסתנו ביחד למוסד המיסוד, האמונה באהבת נצח והיכולת לממשה כתורת משה וישראל. 


ככל שאני יכול להעיד עלי ועל אחותי, נראה כי ההידבקות עבדה כהלכה. מבלי ששוחחנו על כך אי פעם, נראה כי שנינו מאמינים - היא כבר נשואה ואני עדיין לא, אבל שנינו סבורים שאפשר למצוא אהבה שתלווה אותנו לכל החיים, ותאפשר חיים בעולם המורכב הזה בשניים. המקורות לכך לא אלוהיים ולא תרבותיים. הם הגיעו מהסיפור הפשוט והממושך של ההורים שלנו.


אני מהרהר בכך בזמן שאני מקשיב לשיחה המתישה של המשפחה שיושבת מולי - שלוש דורות של נשים: אם חד הורית, בתה הבכורה והחד-הורית, וילדתה הקטנה. כולן מטופחות מאוד. מטופחות מדי. מולן יושב בחור צעיר, גרוש ואב לארבעה ילדים, הנתון עדיין בהליך גירושים מכוער וכואב. "לא האמנתי כמה זה רציני העניין הזה של המזונות עד שלקחו ממני טביעות אצבעות", הוא מסביר להן, והן מנחמות ומבינות. "אני ידעתי שאני הולכת להתגרש עוד לפני שהתחתנתי", מצהירה האמא, וגורמת לכל הפנטזיות שנטעו בי דיסני משחר ילדותי להתפוגג כלא היו. והשיחה הזו נמשכת ונעה בין טונים גבוהים ולחישות, וכל סועדי בית הקפה מאזינים בקשב נכזב. הם הכירו בפאב, וניסו להסתיר אחד מהשני שיש להם ילדים. הם גילו במקרה, ועכשיו הם כבר צוחקים על כך, ומספרים את זה לאמא. "אתם צריכים לציין את היום הזה, היום שבו נפגשתם. תוכלו להזכיר את זה כל שנה", היא מציעה להם. והם נבוכים. קצת מוקדם מדי לדבר על יום נישואין עבור זוג באמצע חיים שהכיר במסיבה לפני ארבעה חודשים. מדי פעם אני מציץ על הילדה הקטנה שלה. היא כבר ישנה על שני כיסאות, שמה ראש על הברכיים של אמא. מה יעלה בגורלה? האם בכלל יש לה סיכוי למשהו אחר? 


אני יוצא מבית הקפה טרוד במחשבות בדרך הבייתה, וחולף על פני חנות הנעליים. השלט המודבק בחלון הראווה מצטייר בעיני כמסר אזהרה: "חיסול זוגות בודדים". אני מביט ונזעק. אסור לבזבז זמן בעולם הזה. ככה לימדו אותי ההורים.

יום חמישי, 15 בספטמבר 2011

גבורות (פוסט מס' 80, שנה לבלוג)

המכתב מנוסח בתמצות, במילים מדודות ומדוייקות. התאריך הוא ספטמבר 1987, לפני יותר מעשרים שנים, כשאני הייתי רק בן שלוש. שלוש וחצי שורות שהודפסו במכונת כתיבה, ומתחת צילום העתק של תעודה כלשהי, ועליה תמונה דהוייה ומוכרת. הטקסט לקוני ומוקפד:

"אחרי בדיקת תעודתו של שלמה פסטרנק ז"ל, הגענו למסקנה שהנ"ל היה פרטיזן ולחם נגד הנאצים במלחמת העולם השנייה... אנחנו ממליצים להעניק למנוח פסטרנק את אות הלוחם בנאצים"

על התעודה חתום סטיפן גראייק, יו"ר הארגון העולמי של הלוחמים היהודים, פרטיזנים ואסירי המחנות. בתמונה נפרדת אני מזהה מדליה זהובה, ולידה תעודה מודפסת כחול לבן עם סמל ישראל. "העיטור מוענק כאות הערכה על פועלך במלחמה נגד הנאצים במלחמת העולם השנייה". סבא שלי מעולם לא זכה לראות - לא את המכתב ולא את התעודה. הוא אולי אפילו לא ידע שהיה פרטיזן, ואולי איש מעולם לא סיפר לו שהיה גיבור. אבל את חייו איבד בגיל צעיר כל כך, בגלל סיבוכים בריאותיים שהחלו כשהיה עוד ביערות. כשעוד היה המנוח בחיים, ועשה מעשים כי כך הכתיב לו מצפונו, וכך הכווינו אותו ערכיו, וכך הדריך אותו ליבו. 

אותו לב שפסק מלפעום כשאבא שלי היה בשירותו הצבאי. ילד שעלה מפולין ושוכן עם שני הוריו בפחון במעברה. ילד שצריך היה לעבוד בימים וללמוד בלילות כדי לסייע בפרנסת משפחתו. שהרבה לחוות ומיעט להתלונן ולמד להסתדר עם מה שיש בתוספת מעט חלומות. ועודנו מסתדר, ועודנו עובד, ועודנו קצת ילד. ובשעות הפנאי, כשהוא כבר חוזר מהעבודה, הוא מתעסק בענייני הניהול השוטפים של הבית, כחבר וועד מזה עשרים שנים לפחות. "בשביל מה?", שאלתי לא פעם בחוסר הבנה. "כי אם אני לא אהיה שם, אף אחד לא ינהל את זה", הוא מסביר בפסקנות משכנעת, ואני אמנם משתכנע. כי זה מה שהנחה אותו ראשו, ולשם נשאוהו רגליו.

ואני, את נעוריי לא העברתי באור השמש, אלא בעיקר תחת נאונים של משרדים. מיום שאני זוכר את עצמי אני פעיל במסגרת כאלה ואחרות, מועצות תלמידים וארגוני התנדבות. הולך ממקום למקום ומחפש עוד פתח להיכנס דרכו ולהשפיע, עוד מקום שבו תרומתי תאיר אור ותניע רוח. וחרף הקשיים והמשברים והלבטים, אני מוצא עצמי יותר ויותר שלם עם דרכי ועם הדחף, שמקורו באמונה הדוחפת לעשייה המבקשת לעשות טוב. ובכך נחמתה.

גדולתו של העם שאני משתייך אליו היא בהצלחתו הבלתי מוסברת לנצח את הזמן. למול כל הסיכויים, הצליחו קבוצה של אנשים להנחיל מורשת ומסורת תרבותית על-זמנית שחלחלה מאב לבן והגיעה מהפזורה לקיבוץ גלויות, ומהמדבר אל המטרופולין. התקופות החולפות ניסו לתעתע, אבל משהו מהגרעין הזה הוסיף לעבור בירושה ובתורשה עד כי מאיים הוא על הנצח לחבור אליו. זה כבר הרבה מעבר לביולוגיה או היסטוריה, זהו נס. והסיפור הפרטי שלי הוא עוד חוט במארג הזה.

את המילים האלה אני משרבט בקצרה ובראשי פרקים על דף מחברת בחודש אוגוסט 2011 , כשאני עומד ברחבת הכותל המערבי. דווקא בסמל כל כך קולקטיבי, ומוקף באלפי אנשים, אני חושב על הסיפור הפרטי הקטן שאני נבחרתי להמשיך. על מטה הגיבורים הזה שאני מבקש להעביר לידיי, להמשיך בו בדרך. להילחם בכל הגוף, אך בשביל הרוח. לתת מעצמי את כל מה שיש ובלבד שתהיה תקווה, ותבונה ואהבה. ולהקריב רק בשביל החיים, ולהילחם רק על מה שחשוב. ולפחד רק שלא אממש, ולהתאכזב רק מעצמי. ולהרגיש חלק מסיפור גדול יותר, שבתוכו אני פרק, אבל מקווה שאחד הטובים. ולזכור לנשום, ולדעת לחיות.

וגם הבלוג הזה הוא דרך לנצח את הזמן. כי כבר שנה בדיוק שאני כותב כאן. מספר ומשתף. וחלק מכם קוראים. ולפעמים, גם נהנים. וגם זו דרך שלי להרגיש שאני עושה קצת טוב. שאני חלק ממשהו. דף במחברת, שנכתב בהתרגשות ואחר כך נאסף אל אבותיו. והם מביטים בו, ומחבקים אותו. על שעשה אותם גאה. על שביצר את שהקימו. על שחי באמת. כפי שהוא. בלי לפחד. וגם זה, תסכימו איתו, סוג של גבורה.

יום שלישי, 13 בספטמבר 2011

בית הקברות למצגות

אף אחד לא מסתובב בנתיבים השוממים האלה, בין המצבות הדוממות של בית הקברות למצגות. שממת עולם, איש אינו בא ואיש לא יוצא משערי גן האנדרטאות הזה. 

על החלקות אין שמות ברורים, על חלקם אין שמות כלל. לא ניתן לזהות היכן קברו כל אחת מהמצגות. אם יגיע במקרה קרוב או חבר, או מישהו שהיה מעורב, וירצה להתאבל על הליכת בטרם עת, סביר שלא יצליח למצואה. כי אבדה לנצח בתהומות הנשייה. כי למרות שהובטח לה כי שמה יישמר כהלכה ויוזכר לדראון עולם, זכרה הופקר והיא הוזנחה. עבדה למספר רגעים, ואבדה לנצחים.
ואין בכלל מי שיספיד את המצגות האלה, שבצעירותן היו זוהרות ומפתיעות, וחידשו והפתיעו, והציגו שורות יוצאות מן הכלל, ועוצבו לעדכן ולשכנע. גיבורות היום היו הן בזמנן, הכריעו גורלות והניעו עולמות, והיום לא נשאר מהן דבר. גם בארכיון המתים שמם כבר מחוק, ואין מי שיחפש.

וגם ביניהן לא יוכלו המצגות לדבר, ושתיקה רועמת נשמרת בין המצבות. וכי על מה ידברו? לא הייתה ביניהן מעולם שפה משותפת. כל אחת ביקשה להמציא מחדש את נפש חברתה, כל אחת דיברה בשפה אחרת, בסגנון אחר. מעולם לא השכילו ליצור ביניהן מכנה משותף, המשכיות וזיקה. כל אחת חיה את חייה הקצרים בעצמה, ללא תיאום או חלוקה. ומשלא בנו שום דבר משותף בחייהן, גם במותן נותרו בודדות, אבודות.

ובחוץ - המולה גדולה. הרעיונות החדשים, המקוריים, היצירתיים. המחשבות והתובנות, האמירות החדות, המסקנות החותכות. כולם מתרוצצים בחדוות נעורים, בשמחת צעירים. נמלטים הם הרחק, לא עוצרים. ומי בכלל יכול להאשימם. אף אחד מהם לא רוצה למצוא עצמו קבור כך סתם במצגת. אל העולם הגדול הם מכוונים, להשכמה מאוחרת ולא לקבורה מוקדמת. 

וכשם שהם סוערים להם במרחקים, הן נותרות אילמות. כבויות, חיוורות, קבורות. ורבות. רבות מדי.

יום שישי, 9 בספטמבר 2011

המפגינים החדשים

"איפה זה, אני חייב להראות לכם".

4 אנשים מבוגרים, 2 זוגות חברים ככל הנראה, יושבים בשישי בערב בבית קפה ברחבת בזל. הם כל כך נהנו מהאוכל ומהשתייה, ובכלל כאן הכי כדאי לשבת כי ברוטשילד סתם עמוס, ובמיוחד עכשיו. והפיצה הייתה טעימה וגם הסלט, ולא יקר, ונעים כאן לשבת ולפטפט. ואנחנו אוהבים גם את היפנית כאן ליד שפעם בכלל הייתה מול הבית שלנו ליד הסופר, אבל אז הוא עזב לכמה שנים ליפן וחזר לכאן. לא כולם אוהבים יפנית אבל בשבילנו זה מעדן.

אמנם ארבעה אנשים, אבל רק שניים מדברים. הוא מספר בגאווה גדולה את כל מה שהספיק השבוע, והאישה ממול מסכימה ותומכת. בני הזוג שלהם שותקים ומקשיבים, מחכים שישאלו אותם משהו. אבל ההמתנה לשווא, והשיחה נמשכת.

"אני רוצה להראות לכם את זה, ולא מוצא", אומר וממשיך להתעסק בפלאפון.

"דרך אגב, חתמת בסוף על המסמך?", היא שואלת. כנראה עובדים יחד. "לא, אני לא חתמתי ואני גם לא אחתום". ולא סתם הוא בדירקטוריון, שנדע. הוא לא חותמת גומי. לא סתם הוא בבנק כבר עשרים שנה. הוא נזכר איך כשהגיע אמרו לו שתוך זמן קצר הוא יוכל להיות מנהל סניף. ומי בכלל חשב ללכת לעבוד בבנק הזה באותה תקופה, זה הרי היה בניגוד לאמונות שלנו. והלכנו ביחד, ותראי מה קרה בסוף. את מכירה את יאיר? מאיפה את מכירה אותו? יאיר היה זה שהביא אותי לבנק. היה איש טוב יאיר. בטח איש טוב, היא אומרת לו. ועכשיו כשאני כבר בדירקטוריון אני כבר לא זוכר מה היה פה קודם. כן, אבל עוד כמה חודשים אני פורש. מה זאת אומרת למה? נגמר החוזה. על החוזה של 2006 הייתי חותם בלי לחשוב פעמיים, אבל על זה אני לא מוכן עד שאני לא מקבל את הפרטים. ואמרתי את זה להם מההתחלה. ושתדעי, שגם אריסון מסכימה איתי. בטח שמסכימה.

נשמע לה שהוא צודק, והיא אומרת לו. שבה ואומרת לו. והם מסכימים עכשיו שניהם.

"אני בטוח ששמרתי את זה כאן, ואני לא מוצא את זה במייל", הוא במסך הקטן של הנייד. "למה כל פעם שמחפשים משהו לא מוצאים?", הוא מהרהר בחוקי הטבע.

"דרך אגב, חידשת את המנוי שם בפילהרמונית?", בטח שחידשה. חידשה מייד. ולסדרה שהיא לקחה הפעם קוראים סדרת מוצ"ש, וזה בגלל שכל הקונצרטים בשבת בערב. ולא, היא לא ידעה שיש עוד סדרה ושמפרידים אותן לסדרות בצבע סגול ובצבע לבן. היא פשוט אוהבת ללכת בשבת, והיא לא תוותר על זה. הוא עדיין מתלבט אבל היא חושבת שכדאי גם לו לחדש. וגם שימהר - כי הכרטיסים נחטפים שם.

הם היו אתמול בסרט ההוא, החדש, זה שכבר זכה בפרסים לפני שהגיע לקולנוע. הביקורות די קטלו אותו, אבל בהחלט סרט סביר ולא מרגישים בכלל-בכלל איך שהזמן זז. אבל הוא פחות טוב מהסרט שהם ראו בשבוע שעבר, ומחר הוא שכח שהוא הולך עם הבנות להופעת טנגו. זאת אומרת, לא שכח שהבנות הולכות, אבל ברח לו מהראש שהוא אמר שילך איתן. זה משתלם המנוי הזה בקולנוע לב, אבל אין כמו תאטרון. בטח שאין, היא מסכימה. רק לא אוהב ללכת להצגות כבדות מדי. ואם כבר חנוך לווין אז שיהיה פשוט ולא מסובך. לא הצגה משוגעת, את זה הוא פחות אוהב. שיהיה פשוט ומצחיק, כדי שלא ירדמו.

"הוא כבר מהצהריים רצה להראות להם ולא מוצא. אולי הוא מחק?"

הילדה מתקשרת. היא בדרך חזרה מהים, וביקשה שיכינו את השירותים. אבל אולי היא רוצה להצטרף אליהם? הם כאן בקפה. היא גם יכולה לבוא לבית של החברה ולהשתמש בשירותים שלה. החברה צוחקת, ואומרת שזו תהיה בעיה. שואלים למה והיא מסבירה שיש להם 4 שירותים בבית ושצריך לבחור. הם מחייכים והם אומרים שזה לוקסוס. וגם המילה לוקסוס היא סוג של לוקסוס. בסוף הילדים מחליטים לא להגיע ולעשות פיפי כבר בשירותים של ארומה. ואף אחד לא יכול להאשים אותם.

"טוב, אני מצטער, אני לא מוצא".

"מה רצית להראות לנו?"

"שלחו לי מייל, עם תמונה מאיזה אתר. נסתבר שצילמו אותנו בהפגנה ביום שבת. הלכתי עם הילדים. הם הכינו שלט: לצאת מהשטחים זה צדק חברתי. תמונה מאוד יפה".

"זה סלוגן מאוד מוצלח", היא אומרת.

"בטח מוצלח", הוא מסכים.