פעפוע אינסופי

פעפוע (בלועזית: דיפוּזיה) הוא פיזור של חומר במורד מפל ריכוזים, על פי רוב מריכוז גבוה שלו לריכוז נמוך שלו, על מנת ליצור שוויון ריכוזים, וזאת על פני הנפח העומד לרשות החומר. הפעפוע הוא תנועה עצמית של חלקיקים, תהליך הנגרם בשל תנועתם המתמדת והאקראית של חלקיקי החומר, שנובעת מהאנרגיה הקינטית שיש להם. תוצאת הפעפוע היא ערבוב הדרגתי של החומר.

כשמתבגרים, מפסיקים לפחד. וכשמתבגרים עוד קצת, וחושבים על כך שוב, חוזר הפחד. יש אינסוף בחוץ. של חוויות וסכנות, נופים, ארצות. יקום רווי גלקסיות, שבילי תעופה בלתי מאויישים. גלי תדר חוצי אטומים, תרבויות משונות, אוקיינוס. רמות שונות של אטמוספירה, של קיום. האימה נובעת לא רק משברירי מחוסר הוודאות, אלא מהסכנה להישאב לתוך הכאוס, אל נבכי התהום נטולת התחתית. להתרסק למליון חתיכות נטולות קשר, לאבד את נקודת ההתחלה, להתנתק מהעוגנים שמעולם לא היו שם.

האינסוף הזה ערמומי, ובקיא בחוקי הטבע. הוא מריח את הריקנות שבפנים, את השממון הרגשי והתודעתי שלנו ומאיים להטביע אותנו במפל הריכוזים שלנו. יחתור לחדור אלינו בהדרגתיות, דרך מערכת הנשימה ויתר החושים, בדרך בטוחה, עד יספוג אותנו לתוכו ויותיר אותנו קליפה לנביבות ההמונים, עטיפה קוסמטית מבוהלת, בועת סבון.

זה הזמן למלא את העגלה, אני חושב. בתבונה ורגישות. להפריח את השממה, להציף החלל. להדוף את מפל הריכוזים, לחסום את הפעפוע. להזכיר ליקום האינסופי, שגם בתוכינו אינסוף. שבין רצועות הבשר מנשבת רוח מעל פני המים. שברצותה, ורק ברצותה, ייסוג החושך והתוהו. יהי אור.

האיש שלא היה חייב להיות שם

"כמה נעים מגע הבד הצמרירי העוטף את הכפפה"

בין שלל העצות שמעניק הפרופ' דרור בספר ההדרכה שלו למנהיגים ישראלים, בולטת המלצה מפתיעה במיוחד. מנהיג אמיתי, כך הוא קובע, חייב להבטיח לעצמו מקצוע חלופי. הוא יכול להיות עורך דין, רואה חשבון או נגר, ובלבד שלא יהיה משלח ידו "פוליטיקאי". חייב הוא שתינתן בידו האפשרות להחליט ביום מן הימים כי מאס בעבודתו, לבחור לקטוע את שליחותו, ולשוב אל תחומים אחרים. שיהיו באמתחתו אפשרויות פרנסה חלופיות, אלטרנטיבות לימי סגריר. רק כך, קובע הפרופסור, לא יהיה תלוי וכבול בכסאו. יוכל הוא לדמיין עתיד אחר, לא יחשוש מאובדן מעמדו. יזכור כל העת כי גם זמנית היא הרפתקאת השלטון, גם אם ארעיים מנעמיו, לא יקרה דבר. השמש תזרח מחר גם מחוץ לכתלי המשכן, תאיר נתיבים חדשים.

"והכנסת היד אליה חלקה ובוטחת, מלטפת וחמימה"

והקביעות האלה הכתובות בספר מזכירות לי ספר אחר שנכתב לפני אלפי שנים. ובתוכו מגדיר אפלטון מיהו הראוי מבני האדם להתייצב מורם מעם בכס השליט. ובדבריו שב וחוזר על אמירות דומות ומפתיעות - הראוי להנהיג הוא זה שכלל אינו מעוניין בכך. חובה עליו שיהיה אוהב חוכמה ודעת, בינה וצדק. רצוי כי אם תונח הבחירה בידיו יעדיף לשבת וללמוד, לעסוק בהגיגי חוכמה ולא בחוקים ובהטלת מרות. רק מינויו של אדם כזה לעמוד בראש המחנה, תבטיח מנוחה ונחלה לנתיניו. הוא שיתרחק ממעשי שחיתות ועוון כמאש. הוא שישמור על ענוות צדיקים וערכי מופת. בתוכו יחוש כל העת אורח, מי שהוטלה עליו משימה כבדה, ועימה חובת הוכחה נכבדת על כתפיו. לעולם לא יחוש "בבית" בארמונותיו, לעולם לא יסתחרר בשכרון עוצמה להסתער אלי קרב או לגבות מחירים לא הוגנים מפקודיו. לא יבקש כי יסגדו לו, כי אם ישמור בליבו חרדת קודש תמידית, שתקפיא נשימתו טרם כל החלטה, ותחייבו לעמוד על המשמר כל העת. כדי להגן על עמו מיריביו, ומיצריו.

"כמה מתאימה הכפפה ליד. כאילו נתפרה במיוחד עבורה"

כמה עמוקות עצות החכמים בפשטותן. כמה מדוייקות. הן היטיבו להבין את עומק הפרדוקס הקיומי - לעולם לא יוכל נושא משרה להצטיין בה כשיהפכו משימותיו לשגרה, כתישחק חדוות הראשוניות, כשיקהה מורא האחריות, כשתפחת אימת הטעות. כמה פתלתלות דרכי עולם.. שבתוכן מגלה האדם כי בהתאמתו המושלמת לכסא, נפסל הוא. בתחושת בטחונו הגובר מוכתם הוא. בנינוחות תפקודו נכשל הוא. רק המתח התמידי של האדם שאינו חייב להיות שם, שיש במצפנו ובמצפונו גם כיוונים אחרים, הוא ששומר על שפיות הדרך. הוא שיחסן מפני אובדן חושים. וכך, כשיחוש האדם כה בטוח בביתו, אפשר כי זו העת לצאת שוב לנדודים. לאזור אומץ ולפתוח את הדלת. להתקדם במעלה השביל, לתהות בעקבות כוכבים, לצוד אתגרים חדשים. זה הבטחון שצריך לדחוק אותו החוצה, חמימות השגרה. הנוחות המחלישה את כמיהת הנדודים, את סקרנות הנעורים, את הרפתקנות הנועזים. דווקא בתוך ערפילי האדישות עליו להרים ראשו וללכת. לדעת שיש לו לאן. להאמין שיימצא בית נוסף. לצאת אל הלא-נודע, לאן שיוליך אותו מקל הנדודים, לאן שתנדוד הרוח.

"זו תחושת הנעימות המרופדת הזו, שיש בה כדי לעורר געגועי האצבעות אל הקור המקפיא"

כסות החיים

יש סיפור מפורסם של בורחס, על אנשים שמחליטים לצייר מפה. והם רוצים שהמפה תהיה הכי מדוייקת שאפשר, והכי מרשימה. והם שוקדים יום וליל ומייצרים בסופו של דבר מפה בקנה מידה של 1:1, והם מניחים אותה על העיר. ועכשיו היא מכסה את כל הבניינים וכל השבילים, וקוויה העדינים פרושים עכשיו מעל העצים והאנשים. ויש שאומרים שמדובר במשל, אלגוריה. שלא היו כאלה אנשים באמת.

ואם משל, בוודאי יש בקצהו גם מוסר השכל, והא אמנם פשוט למדי. אנו בחיים בעולם הפועל לפי כללי הקנבליזם של הדימוי. סימולקרות השתלטו על חיינו, דיפנו את קירות המטריקס. זהו לא שביל בו אנו הולכים, זו איננה דרך. רק חיקוי דהוי, קו עפרון שנמתח בידי אלמונים, ואנו פוסעים בו מהופנטים. בוהים בשכרון כוחה של הקליפה הזוהרת המחפה על ריקנות התוכן. זה לא בטחון, זו חומה של בטון. זו לא תבונה רק מילים פורחות באוויר. לא אהבה, רק חמימות חולפת.

ואילו אני, שהאמנתי בכך עד כה, מתחיל להפנים שיש גם מסר אחר. מתחיל להבין, שתחת שמיכת המפה, שעמלו עליה הציירים המוכשרים והמדוייקים ביותר, קבורה עדיין העיר. ואולי היא חשוכה ומוסתרת, אך עודנה פועמת. ובכל רגע נתון, עם שחר יומה ובכלות לילותיה, תהיה זוהרת יותר מן הכיסוי המלאכותי. נפלאות אמיתותה בוהקים בדוק זוהר של אמת, שלעומתו מחווירים מיטב הניסוחים הפתלתלים של החיקוי.

ממש כמו החיים שלי, הקוראים את הבלוג הזה מעת לעת. מחייכים ויודעים. הם היו עושים זאת טוב יותר.

זה רק שולחן

גב ישר, הליכה זקופה. שדרו מבטים כרגיל, עסקים שגרתיים. לכו בקצב נינוח, נשימות קצובות. כנסו בזריזות למשרד, ריק או מאויש זה לא משנה, ועמדו לשניות אחדות במקום. הושיטו רגל אחת, רצוי את החזקה מביניהן, והניחו אותה ביציבות על הכסא. העבירו לצידה גם את הרגל השנייה. מבלי שהות נוספת, קפצו עם שתיהן על השולחן. השתדלו לא ללכלך, אך אל תקפידו יותר מדי. עכשיו טלו את הקצב לרגליכם. זוזו, בעטו, רקדו, קפצו, דלגו. כל עוד השולחן לא מתמוטט אתם בסדר. ואם יתמוטט, אתם בסדר חדש. הביטו אל החלון מהזווית המשודרגת. התפתו לרגעים ספורים האם לזנק אל המנורה. בסיום, קפצו חזרה אל הקרקע היציבה. חלפו באדישות על פני מבטים תוהים. חזרו לעבודה כאילו דבר לא קרה. אם תתבקשו, נקו בזריזות את שאריות החול שהותרתם על העץ. אל תצרו קשר עין. נקו וצאו.

זה רק כסא, זה רק שולחן. זה רק חלון, זו רק מנורה. אלו הם רק קירות, אפשר לחצוב בהם. במאמץ חלש מכפי שאתם חושבים. זה רק אמצע היום, אלו רק אמצע החיים. זה רק מקום עבודה, יבוא אחר. זו רק ההתחלה, ויש הרבה המשכים. אלו הם רק אנשים, אלו הם רק פנים. זה רק ריקוד, זו רק קפיצה. זה רק עכשיו, זה רק זמני. 

מה השווי של כל אלה, אם זה אתם מולם? מי הם שיכפו עליכם את קבעונם. זכרו. בסופו של יום, זה רק אתם. תוודאו שזה באמת אתם. תשבעו שזה עדיין אתם. תהיו.

אתרי מורשת

"עכשיו התקרבו בזהירות למעקה. לאט, לא לחצות! מחליק פה. הביטו מעבר לצוק, שם למטה. רואים? שהגבוהים ילכו לאחור. בכל מקרה, הר הפח המכופף שאתם רואים שם בעמק, השילדות השרופות, הן שרידים של מכוניות שאיבדו שליטה והתעופפו להן אל האופק. הן נחתו והצטברו שם במשך שנים, ועדיין מצטברות. ההר הזה גדל מיום ליום, ופעם בשבוע מגיעים מהעירייה לשפץ את המעקה. למה זה קורה אתם שואלים? סיבה די מטופשת.. האנשים בימינו פשוט מסתמכים מדי על הנווט האלקטרוני שלהם, במכשיר הנייד או במכונית. הם מחכים שמישהו יכתיב להם את הדרך, יגיד להם לאן לפנות, ישרטט מסלול ויקבע את קצב התנועה. ואז, כשהם הופכים מכורים להנחיות הפשוטות של מישהו אחר, לרוב בקול נעים ומתחשב, הם בכלל לא שמים לב לתמרורים ולמעקה. רובם לא מבחינים בטעות עד שכבר מאוחר מדי. בכלל לא מסתכלים קדימה יותר, רק שקועים בהנחיות המוכתבות. ובינתיים ההר הזה צומח. אנדרטה של אובדן דרך, אנשים שאיבדו עצמם (בלי) לדעת. טוב".

"טוב, בואו נתקדם".

"כולם הביאו פנסים? מעולה, אז היכנסו בזהירות לתוך המערה. לאט-לאט, מחליק כאן. אל תיבהלו, אבל מה שרואות עיניכם זה שלדים אמיתיים. והם גם לא כל כך עתיקים, חלקם חדשים למדי. הם שייכים לאנשים שמגיעים לכאן, מדי כמה ימים, כדי להתבודד, לנוח, למצוא שקט ושלווה כדי לקבל החלטות. בגלל זה אנחנו קוראים למקום הזה מערת המתלבטים. יש הטוענים כי רובצת עליה קללה - כי אף אחד מהאנשים שהגיעו לכאן מעולם לא חזר. לפעמים הם אפילו מגיעים בזוגות, בקבוצות, ולא שבים. טוענים שבלילות שומעים אותם מתייסרים, מתווכחים עם עצמם, מעלים טיעונים. הקולות נמשכים לפעמים שבועות עד שנפסקים. בבדיקות שערכנו עולה שהם לא מתים מרעב או מצמא, אלא מתסכול, שעמום ושברון לב. לא הצליחו לסלוח לעצמם על הבזבוז". 

"אוקי, אחריי בבקשה, נמשיך".

"לאן ממשיכים מכאן?"

"אנחנו חייבים לעבור בבית הקברות של האנשים שאין להם תחליף, אני חושב ששם גם קבור הכלב. משם נלך לראות את חורשת העצים נטולי השורשים ואחר כך אם נספיק ארצה שנציץ מרחוק על מבוך המראות. אבל רק מרחוק, כי כבר קרה לי שאנשים נכנסו, התמכרו וסירבו לצאת והפסיקו להתעניין אחד בשני".

"אדוני המדריך, אפשר לשאול שאלה?"

"בוודאי, זוהי מטרת הסיור"

"תהיתי לעצמי, אם תוכל להגיד, מה האתר האהוב עליך?"

"זו שאלה קלה, קלה מאוד. אני לא אוהב אף אחד מהם. בעצם, אפשר להגיד שאני די שונא את כולם. הם נוראיים, מכעיסים, מטרידים. הם מבטאים כולם את החולשה האנושית, הבדידות הקיומית, ריקנות הגשמי. אלו הם אתרים נוראיים, מצמררים, חסרי פשר ומסוכנים".

"וואו, עד כדי כך? אז למה לעזאזל לקחת אותנו לסיור הזה?"

"זה לא ברור? רציתי לשמור אתכם בתנועה. תזוזה בלתי פוסקת. הביטו בטבע, האזינו לו, למדו. מים עומדים מזמנים מחלות, מלאי זיהומים. רק הרוח שאינה עוצרת מביאה שינוי, מניעה עננים, מגדירה עונות. רק אל תעצרו לי פה, בשדה המוקשים הזה. רק תמשיכו ללכת. בואו, אקח אתכם לראות עוד אתרים, עוד מקומות. לפני שתשקע השמש, לפני שיעשה קר. בואו אחריי. בואו נתקדם. לאט-לאט. מחליק כאן". 

תקשיבו לה

שעת בוקר מוקדמת, רדיו. עוד מאוכזבת מהדמוקרטיה מתראיינת.

"לא, אני לא חושבת שאלך להצביע. חבל על הזמן והמאמץ. לא אגיע לקלפי. ולא רק אני - אף אחד מבני משפחתי לא יצביע. וזו לא החלטה חדשה! כבר עשרים שנים שאנחנו לא הולכים להצביע. זה לא מעניין אותנו, לא אכפת. אנחנו הרי לא מאמינים להם, לאלה שיושבים שם למעלה ומחליטים בשבילנו. הם כולם מושחתים, וכולם רמאים וכולם שקרנים. הם לוקחים מאיתנו כסף ומקבלים בשבילנו החלטות. הם פחדנים וגנבים. אין שום סיבה לבזבז על זה את הזמן. וכן, מופעלים עלינו לחצים. הבן אומר להצביע לאלה, ניסה לשכנע את כל המשפחה, והבעל אומר אחרת. והתקשורת גם מנסה לשכנע ולשטוף את המוח. אבל אנחנו לא מקשיבים להם בכלל, אנחנו לא הולכים. אנחנו לא משתתפים במשחק הזה".

אני מאזין בקשב רב. היא נחושה, בטוחה. שונאת את הדמוקרטיה. לא מאמינה ל"שיטה".
חושבת שאפשר להשפיע גם בדרכים אחרות.

תקשיבו לה, לגאולה עמיר.
תקשיבו לה טוב. לכל מילה.
תקשיבו לה, ולכו להצביע.

המטריקס

יש קטע בסרט, בו ניאו מצליח לראות את הקוד. והאנשים אינם עוד פנים חתומות אלא שורת הבנות פנימיות, חוקים וכללי התנהגות. פתאום מתפשטת תחושה נעימה של הבנה, התפוגגות החשש ואי-הודאות. האנשים נפתחים ונקראים כספר, ניתנים לחיזוי ולניבוי, פשוטים.

זה את הקוד שעלינו למצוא. לקרוא בזגוגית המבט הכבוי שלפנינו את היום הקשה. לחלץ את הכעס העצמי מתוך הקמטים הזעירים שבין השפה ללחי שמאל. את האכזבה בצורת העמידה, את הכעס הנצור בשתיקה. את חוסר השקט המטלטל מבפנים את הקביעה שהכל בסדר. את הפחד הרוטט באמירות הבטוחות. את פעימת הלב שנתחבאה מאחורי השלום הסתמי. את הלחישה הזועקת והבכי שהתחפש לחיוך. את הקריאה לעזרה שהסוותה כהצעה לתמיכה. את החוסר הגדול שנדחק תחת פני השובע. המילה שדרשה להיאמר ונבלמה בחריקת שיניים. ההרגל שאינו מצליח לגמול עצמו. והמבוכה, המבוכה הגדולה, העטופה בעייפות, המרופדת בצביעות, האפודה בכללי נימוס שאין בהם חיים.

הביטו תמיד לעיניים. חפשו את הקוד, פענחו אותו. הושיטו דרך מבטכם קרן מפייסת לאדם האבוד בתוך גופו. התמסרו, בחברות אנושית שהוטמעה בזמן בריאה. רק כך ינוצח המטריקס. בהתרגשות הילדותית של אדם מבוגר שנזכר שאינו לבד.

ואולי

"Plans are worthless, but planning is everything"

Dwight D. Eisenhower

 ואולי יום אחד תחצו את הכביש בדיוק כשאדם זר יתקרב אליכם, ואולי אדם זה עתיד היה לשנות את חייכם. אבל אתם התעקשתם להתרחק ולפנות, ואיבדתם את ההזדמנות רק כדי להרוויח אחרת. ואת קסמו לעולם לא תחושו, ואת פניו לא תכירו לעולם. ואולי דווקא התמדתם ללכת ופגשתם באיש, אך הייתה זו שעה מוקדמת מדי ביומכם, בחייכם. ואם רק הייתם פוגשים בו שעה מאוחר יותר, שנה מוקדם יותר, היה עתיד אדם זה להנביט בכם חיים. אבל החיים הם צומת מסוכן, והפניות בו חדות, ולפעמים התנגשות חזיתית יכולה להרוג אתכם, והתחמקות ממנה לשלול מכם חיים.

ואולי אנו מחפשים שלום בטוח, והוא בכלל אינו קיים. כי דבר אינו בטוח במבוך האקראיות המציאותי שלנו, ואנו הרי חיים מהזדמנות להזדמנות, מיד המקרה ליד הגורל, מן היד אל הפה ומהפה שלך לאלוהים, היושב וצוחק עלינו מתכננים את שסגר כבר מזמן. ואפילו הוא, הותיר כמה קצוות פתוחים, ככה על הדרך, שלנו ושלו, כדי להחליט רק בסוף-בסוף, אחרי שנתפתל בעצמינו. ובכלל, אולי מי שהולך על בטוח הולך לחינם. כי הדברים היפים ביותר קורים הרי במקרה, לאלו ששכחו את מעילם בחורף, לאלו שנכנסו באין-כניסה, למרהיבי העוז שלעיתים הפרו את חוקי הזהירות בדרכים ושרדו.

ואולי מיותר הוא תהליך התכנון ומוטב להסתער אל הדרך ולנוע בה. ואני חושב שזו טעות. כי טוב לו לאדם שינבור ויתכנן ויעסוק במי שהוא באמת. מוטב לו להבהיר הבהרות ולסדר מחשבות ולנקות מגירות של נפש. לא לחלוטין, אבל בערך. ולו רק כדי שידע מהו השיר שמלווה אותו בהולכו ברחוב. רק כך יוכל להבחין כשאדם זר המתקרב ממול מצטרף אליו לפזמון. אולי מעתה יוכלו לשיר יחד. לזמזם ביחד את הבית הבא.

רק לעלות

עטוף במעיל ארוך הוא התאמץ לא ליצור קשר עין. בשעה מוקדמת מדי בבוקר נשען על קיר הבניין וכינס את איבריו לעצמו. הרי לא יפתחו כאן בשעות הקרובות, אמרתי לעצמי ובהיתי בו נבוך על המדרגות. האם הוא מזמזם לעצמו את השיר המפורסם על המדרגות האלה? ובכלל, מה גרם לו לצאת בשעה כל כך מוקדמת בבוקר כדי להמתין כאן? כמה כעס או שנאה או יצר נקמה ממלאים את האיש הנבוך הזה, שגררו אותו עד לכאן, לפני שפותחים, לפני שאפשר. האם זו הצהרת כוונות או אולי יאוש, שמתחבאים מאחורי הפנים החתומות האלה, הקופאות בצינה של בוקר. איש בודד מאוד עטוף במעיל, ממתין על מדרגות הרבנות, מחכה למשהו שאולי כבר לא יגיע, שאולי חלף.

והיא, היא בכלל לא השיבה. דווקא הקפדתי על בוקר טוב מנומס, והתעלמתי מהשלכת הסיגריה לרצפה בפתח הבניין, והחזקתי את הדלת באדיבות, אבל היא בחרה להתעלם. לבושה במדי המנקה שלה, פלשה פנימה עם כובע גרב מאובק בלי לאמר מילה. החלה לטפס בזמן שעקפתי אותה בזריזות ומיהרתי לחדרי. בזווית העין עקבתי אחרי צעדיה בקומה שלמטה, ולרגע הבחנתי שהיא עוצרת. נעצרתי גם אני. שלחה יד אל המעקה, והסדירה נשימה. שניות ארוכות. עוצמת עיניים, פוקחת וממשיכה לטפס, לאט. עולה חדשה במדרגות, מייצבת רגליה שלב אחרי שלב. אלמלא המפגש הקצר הזה הבוקר, לא הייתי מבחין בה לעולם. הייתי רץ מקומה לקומה ועובר דרך צלילתה השקופה, מניח לה לעשות בשקט את עבודתנו. לימדו אותנו לרוץ לעבר פתחים, אבל את תשומת ליבי לכדה דווקא העצירה שלה. השניות הארוכות שהזכירו לי מה שמשכיחה הריצה.

אני חושב עליהם כשאני מגיע הבייתה, ממהר לקומה השנייה. שולח רגליים ארוכות, מדלג על הסדר הנכון, מקצר. יש אנשים שמוצאים עצמם לפעמים לכודים באמצע, מתקשים לסחוב עצמם הלאה. לא תמיד יש מי שמבחין, לא תמיד המדרגות אוטומטיות, ולפעמים אפילו המעקה שבור. היה טוב לדעת שיש לצידם מי שמזכיר שמכאן, ממש מכאן, אפשר רק לעלות. שיש עוד פסגות שיכולות לחכות שם. רק צריך סבלנות, שלב אחר שלב. רק צריך ללכוד את זווית העין של טיפוס אחר, שאולי עובר שם במקרה. ממהר, מאחר, אבל אכפת לו. הוא מוכן לעצור, לא משנה כמה זה עולה. אם כבר, אז לעלות יחד.

באיזו חוצפה

באיזו חוצפה קם אדם וחושב שהוא עם, וחותר לשנות ולשפר, ולהציע דרך חדשה. בחושבו כי איש לא אמר בעבר, ואיש לא הגה חזיונות שנצר. בחולמו כי יש עוד בכוחו, כי טרם תם הזמן ועוד יש הזדמנות, בשאיפתו לאגד יחד רעיון ומעשה, אמת ודעת. באמונו במוסר, בהכירו בתלאות המדרון, בזכרונו את שיכול היה להיות גם שמעולם לא נכח ברגע ההוא, מופע הבריאה.

באיזו חוצפה קם עם וחושב שהוא אדם, עם רצונות וחלומות, כעסים ודמיונות. ומבקש לנער האבק מעל כתונת המסע ולפסוע בשבילים חדשים, בשביל עצמו. ומחוייב הוא לדורות הבאים יותר מלקודמים, כדרך הטבע, כפי שמקונן בו לחש בנפשו. ונחוש הוא להרחיק צעדיו עד קצות תבל, מלוא פלאי עולם, רק כדי למצוא שלווה שתותיר לו בית. ושם תחת גג אחד לטעת שורש ולסכוך גינה, ולהתבשם בשיחי צדקת קיומו המוגנת. 

ויש שיאמרו אדם אינו עם, ועם אינו אדם. ואת הנעשה אין להשיב, והדרך ישרה ומסותתת, נחצבה בדם, הצובע אופקיה באדום. ודי לחלומות, ומספיק לשגיונות, הפוגמים בהגיונות, המקהים הפגיונות. כך, במילים נחרצות ובוטות, מקודשות בבטחון, חוזות פני עבר. באיזו חוצפה נשלחות הן, חונקות ובולמות. שאין כדוגמתה. 

החומר ממנו עשויות מדינות

"States are people too", Alexander Wendt, 1994

אנחנו משוכנעים שאנו שפויים, ושכל היתר פחות. מוכנים להשמיע ביקורת, ומעדיפים להשמיע. בוחרים לפעמים להקשיב, אבל רק למה שמעניין. מחלקים את החיים בין חשוב למיותר, נכון וטפשי, מוצדק ופסול. יש כל כך הרבה מה לשנות, בעיקר אצלם. והיכן הכבוד, היכן הכבוד שאנו ראויים לו. ומדוע כבר לא שואלים לשלומינו, ומכריחים אותנו להילחם עבורו?

אנחנו רוצים להתאהב, אבל עסוקים בלהתאכזב. חולמים להתרגש אבל קצת שכחנו איך. מבינים מהר-מהר כי עדיף לאט-לאט, ומתרצים בהמון מילים למה עשינו כל כך מעט. הכל למען הדור הבא, אנחנו נשבעים בפני הדור הקודם, אנו קובעים בנחרצות מהוססת, בכנות צבועה, בזעקה אילמת.

בונים לגובה על יסודות חלשים, משפרים את החזות החיצונית ומזניחים את המהות, מיטיבים לדבר על היחד בעצמינו, לבנות קירות כדי לנפצם, לדבר בזכות שוויון וחירות שבכוונתנו לכפות. עד תום ההכרזה, יפוג תוקפה. בתום ההבטחה היא תופר. האדמה סופגת הכל, והיא כבר חרוכה. נשרפו שתיליה בלהט הרגע, נרמסו תחת כובד האחריות שנשמטה אל הרצפה, שאיש לא לקח.

כמה מתסכל להיזכר ממה מורכבות מדינות. כמה פרימיטיבי להוסיף ולבנות מדינות מאנשים. כמה חמקמק וטראגי הגבול הדק בין חכמת ההמונים לכסילות הפרט הבודד.

במקום ובזמן

במקום בו אנו הולכים חולפים לידינו אחרים, באים, בוהים. חלקם אולי ישנו את חיינו יום אחד, אם נעצור. חלקם אולי אוחזים בסוד שיהפוך אותנו מבפנים. אבל ברחובות שלנו יש קסם מיוחד, דוחף אותנו להמשיך ללכת, פועלים על סרט נע, מניעים על אדים אחרונים של כעס שכבר שכחו על שום מה.

במקום בו אנו שותקים, מדברים אחרים. וכשהם צועקים הם צודקים. וכשהם מתלהמים הם מרשימים. וכשהם מתעייפים, הם מתחלפים. יורדים מהבמה ושבים אל הקהל השותק, שהתבקש לעבור לפני ההצגה לרטט. אלא שכבר שום דבר לא מרטיט במחזה הכושל הזה. הטקסטים שחוקים, אין חדש תחת התאורה, והאולמות אילמים.

במקום בו אנו חולמים אנחנו חיים. ופתאום מתבלבל הקו המפריד בין קיום ודמיון. ואין מופלא מן הבלבול הזה, שרק בודדים יסתחררו בו, ויזכו לדומם מחשבות בשיט התענוגות לאי הוודאות. 

ובזמן שדרכנו במקום, צודקים ונחרצים וחרוצים, חלפו חיים. ואי אפשר לקבל פיצוי במקומם. ואיש לא יחיה במקומנו. לא בזמנינו.