יום שלישי, 29 באוקטובר 2013

שבועת הפרח

"יום אחד הוא התעורר וראה שהוא מחזיק את הפרח הכי יפה שהוא אי פעם ראה"
מוניקה סקס

יום אחד, כשהלך בשדה, הוא ראה את הפרח הכי יפה שהוא אי פעם ראה. ועתה כבר לא יכול היה להבחין אם ער הוא, אם חולם. עלי כותרתו פרטו מנעד פעמונים ענוג ברוח סתיו. גבעולו ירוק, איתן, נחוש ונטוע. שלו וטבעי כמו שתול על פני מים, כמו נברא בצלם תפארת הטבע, לרומם לב אנוש, להטיח ירוק-קנאה בשיחי הגן, לסמוק לחיי פירות הדר. והוא מותח שדרת עלעליו בגאווה ומודיע באילמותו כי אין מופלא ממנו.

ובבהייתך בו, משהו מילדותך שב ומפעפע בין הרקמות העייפות. ואתה נמלא התרגשות וציפייה ונפעם מהילתו. בחזיונך כמעט מושטת יד קוטפת. ואינך יכול שלא לתהות האם ניחן בקסמו עוד כשהיה ניצן בן יומו עת הגיח מן האדמה. כמו היו הנופים שנחזו בעיניך עד כה הקדמה צנועה, ציפייה ממושכת לבאות. כמו נועד הרגע הזה לברוא בך אמונה מחודשת.

ואז, ברגע הקסום והמבלבל הזה, אתה נשבע פעם נוספת לעצמך. בעיקשות דוממת. לעולם לא להתפשר. לעולם לא.

יום שישי, 25 באוקטובר 2013

תוך כדי

ללמוד תוך כדי העבודה זה כמו לנשום תוך כדי צלילה זה כמו לרוץ תוך כדי חולשה זה כמו לבנות תוך כדי קריסה זה כמו לחייך תוך כדי כאב, כמו לזרוח תוך כדי אפלה, כמו לרקוד תוך כדי קפאון, לזעוק תוך כדי דממה, לטייל תוך כדי שגרה, להעז תוך כדי מבוכה, לרצות תוך כדי אדישות, לתהות תוך כדי ודאות, לטבוע תוך כדי יציבות, להתאהב תוך כדי תנועה, לנוע תוך כדי אהבה, ותוך כדי לחיות.

אפשר לעשות את זה תוך כדי. רבים הצליחו. איש מהם אינו מאושר באמת.

יום רביעי, 23 באוקטובר 2013

מתחמם

לאורך כל שנות הקיום, מהלכים אנשים ברחבי תבל ומחפשים. מגלי ארצות, ארכיאולוגים, שודדי מטמונות, פילוסופים, מדינאים, אני ואתה. בלב כולם שאלה אחת, משותפת ומנקרת. כיצד נדע, כיצד נהיה בטוחים כי אנו במקום הנכון. שכבר אפשר להניח את מקל הנדודים ולאפסן את המצפן. שניתן לברך על הצלחת המסע, לשבח את ההחלטות שסללו דרכינו, להרשות לעצמינו לנוח מבלי לפזול לצידי דרכים חלופיות. מאין נשאב את שאר הרוח ואת הבטחון הקוסמי שאנו בנתיב שלשמו נבראנו, שיובילנו אל מחוז חפצינו האמיתי. כל כך הרבה דרכים הרגישו לנו מנוכרות ושגויות, אך מי יבטיחנו כי בפוסענו בשביל הייעוד נחוש בהילת תאימותו. מי יבשר לנו שהגענו הבייתה, יברכינו לשלום.

יותר משאנו מחפשים תשובה, אנו מתפללים לכך שהיא מצויה איכנשהוא בין פיתולי הזמן והמסע. זו האמונה בקיומה ששולחת כוחות בגופינו להעירו מדי בוקר, המחממת צינתנו באפלה המקדימה זריחה גדולה.

לו רק יכולנו להלך כילדים משחקים ולשמוע מתי אנו מתחממים ומתקרבים ומתי מתקררים ומתרחקים. לו רק היה לנו חיישן או כלי או רמז שמיימי שהיה מנווט אותנו בתבונה אל היעד. מעיר על פניות שגויות וממליץ על נתיבים מהירים.

טפשים שאנחנו. והרי הוטמע בתוכנו אמצעי הניווט הנצחי, והוא פועם מן הרגע הראשון. ממתין שנבחין במדד ההתרגשות המיועד לברירת המסלולים. שנסיר ידינו ממסך המגע ונמשש בעדינות צפונות דופק.

רק שאלו את עצמכם. האם התרגשתם לאחרונה, האם זהרו עינכם. האם הרגשתם תיפוף פנימי של אימות נתיבכם. אם לא, דעו שאתם הולכים ומתקררים, מתקררים ומתרחקים. טרם יקפא הזמן על נשימותכם, נשמו והרגישו. היכנשהוא סביבכם מסתתר נקיק צר המזמין אתכם להתחמם. הרהיבו עוז ופסעו בו. העזו לנטוש את דרך המלך התבונית וללכת לאן שהרגש מנחה. הפכו את הנתיב הנסתר הזה לשביל, התרגשו בו כאילו היה שלכם בלבד. עשו זאת בשבילכם. בשבילכם.

יום שישי, 18 באוקטובר 2013

ביום בו הרצינות תתחיל לקנא

יש טקסט של שימברוסקה שהותיר אותי מוקסם ומהורהר, והוא עוסק ברצינות. ההומור, היא אומרת, הוא אחיה הצעיר של הרצינות, ובין האחים שורר מתח מתמיד. הרצינות היא האחות הבכורה והמתנשאת ולהומור רגשי נחיתות. בעומק ליבו הוא רוצה להיות כבד ראש כמו הרצינות. לכן, כמעט כל קומיקאי חולם בסתר ליבו לגלם תפקיד טראגי, אבל לא שמענו על שחקן טראגי המבקש להצחיק. שימברוסקה טוענת כי היא רואה את שני האחים כשווי ערך ומצפה בכליון עיניים "לרגע שבו תגמול הרצינות להומור ותתחיל להתקנא בו". להומור, בראייתה, יש גוונים רבים בעוד לרצינות אין סיווגים: אין "רצינות אבסורדית", "רצינות לא-הגונה", "רצינות נוצצת" או "מהממת". ובהתאמה, חסרים הכתבים ההומוריסטיים פינה לרצינות.

אני קורא ונזכר במשהו שאמר פעם מודי בראון. הוא תיאר כיצד כעיתונאי תמיד חשב שמוספי הספורט הם סוג של סאטירה על העמודים הראשיים. הם מציגים את ידיעות הספורט בדרמטיות כאילו היו כותרות פוליטיות או מדיניות, והעמודים מנוסחים ומעוצבים בהתאם. כאילו חולמי כתבי המגרשים שייקחו עצמם יותר ברצינות, לזכות ולו לכמה רגעים באותה תהילה לה זוכים הכתבים "הרציניים", המוערכים. מוכנים להתחזות ולו לרגע ולייצר מעטה של כובד ראש לידיעות השוליות שלהם, להרצין כדי להיות מישהו, להיחשב למשהו.

היא שותקת מולי ואני סקרן. "מה?", אני שואל אותה. היא מסתכלת במבט משלב בין רחמים לנחמה. "אתה לוקח את החיים יותר מדי ברצינות", היא אומרת. ואני עונה לה כמעט מייד שהיא צודקת, ומסמיק קלות כעבריין שזה עתה נתפס. ואולי זה סומק של שביעות רצון, כעבריין שהמתין משך שנים שייתפס בעבירה זו, שהמתין שמישהו יבחין, ויאבחן, וירפא.

לו רק נזכה להגיע אל היום בו תתקנא הרצינות בהומור, בקסם שובבותו הנוגה, בעושרו המילולי ובקהל מעריציו. או אז וודאי תביט בעצמה באמת ותפנים כי גם היא יכולה לקחת עצמה מעט פחות. להסיר מהילת בכירותה, לשחרר מעט את עניבת החנק, לנשום. לשלב במבטיה הנוקבים גם חיוך מרומז, קריצה סתמית. מדי פעם אולי תעז להתחפש או לשיר ולרקוד כשכולם רואים ושומעים. זה לא יפגע בה, ברצינות. רק יהפוך אותה לאנושית יותר, לנגישה יותר. יאפשר לה לדבר על עצמה ואל עצמה, כמו שהיא. בלי שתצטרך להסתתר מאחורי ביטויים "רציניים" ומלבושים לא-לה. בלי להתנצל או לדאוג. רק להעז יותר ולקחת את עצמה בפחות. פחות ברצינות.

יום חמישי, 17 באוקטובר 2013

מועד א

היא עוברת על המחברות הריקות ומסדרת אותן בערימה מוקפדת. וסומכת ידיה על הדפים הריקים כמו נתמכת בהם בעדינות. וכשהיא מתרוממת מכסאה ניכר בה הרעד הקל בגפיים ובזווית הפה. היא מנסה לטשטשו אך הוא בולט ומורגש ומשלח זיק מבוכה בעיניה הנוצצות. מהדסת בין הכסאות ומפזרת את טפסי המבחן במאמץ נחוש שלא למעוד, שלא למשוך מבטים חשדניים.

ומתחת לכסאות, גם הרגליים רועדות מלחץ ומדאגה. משקשקות ומתנועעות בדוחק רב. יש הנוקשים בעטים ויש בשיניהם. וקול הדפיקות המנקרות מתלכד בתקתוק אכזרי של שעון קיר הממאן לרחם. והם כבר שקועים במחשבות מעורבות על מועדים ועל לחצים ועל חרטות. רק היד אינה פוסקת מלכתוב, במירוץ עצבני, נטול פשר. שורות שורות נקברים רסיסי משפטים ששוננו ונאספים למגילות. נשימה תחסיר הזדמנות למשפט נוסף ומוטב לדחותה למועד נוח יותר. זה שאינו מגיע לעולם.

ובחוץ שמש בוהה, חושפת נוף ירוק ומתריס. והיא הדבר היציב היחיד במחזה הרעוד והנוקש הזה. קשה שלא להבחין בנימה המלגלגת בה ניבט אלינו, ביקורתיות גבעותיו. הכך ביקשתם לבלות הבוקר? הכך דמיינתם את הלמידה? הכך תסכימו לחיות?

ובסיום הבחינה ייכתב על המחברות כי זה מועד א. וכולם יודעים כי בבחינה הזו אין מועד ב. ואולי זה מה שניסתה השמש לרמוז מבעד לזגוגית הסגורה.

מה אכפת לעץ

מה עובר בדעתו של עץ כשהוא קורס כך לבדו באמצע היער, נפרד מענפיו. אילו שאלות טורדות את לשד גזעו הפצוע כשהוא נשבר באין עדים. לאן נודד מבט קשישה הלובשת מדי יום מיטב מחלצותיה ואין מבקר בפתח ביתה. והיא ניצבת דוממה בחלון ממתינה לשווא, לשב. לאן מתנקזים הסיפורים המופלאים שנותרו נצורים בשתיקה בפנים חתומות. לאן שטים חלומות הבודדים, הנשלחים בצנעה לחלל בשעות לילה מאוחרות. היכן מולחנים השירים שלעולם לא יצאו חללי לב.

לא אכפת לו לעץ אם מישהו שומע משהו נופל. רק ישמח לדעת שלמישהו אכפת. שמישהו עוד נוטע בו תקוות.

יום רביעי, 16 באוקטובר 2013

המגירה

וודאי יש איכנשהוא, בשולחן כלשהו, במרתף כלשהו, מגירת עץ גדולה ורחבה. והיא נעולה במפתח ברזל שהיה נוצץ בצעירותו (עת היה עוד מפתחון), ועתה כבר חלוד ומחוספס. ובתוך המגירה ערימות בלתי נדלות ובלתי פוסקות, עשירות ומגוונות, של טפסים חתומים. ובתוכם, כל הטפסים עליהם אי פעם חתמתי בכתב ידי: כדי להעיד כי השאלתי דבר מה, או לקחתי, או הצהרתי, או כי שמעתי דבר סוד, או כי התחייבתי לנהוג בדרך כזו או אחרת, או טפסי הפקדה, או טפסי יציאה (או כניסה), או טפסי מסעות או טיולים או נדודים או מעבר, או ביקורות או מבחנים, שאלונים, מדדים, מבדקים, סקרים, מחקרים. ובתוכם גם נתונים אישיים, ורפואיים, ותקופתיים. וכיוון שאנו ממשיכים לחתום עליהם, סביר כי הם וודאי נאגרים להם איכנשהוא, ונערמים להרים של דפים ושאלות, קוביות חלולות מסומנות באיקסים, רכסים של מברקים חתומים שאינם נחתמים לעולם, וממשיכים לפלס שיירתם בתוך מרחב אדיר ואינסופי של מגירת שולחן צנועה למראה. ועליה מדבקה קטנה, שבמרכזה מילה בודדה מודפסת, דהויה ומאובקת: "מיותר".

וזו המגירה היחידה, שנמצאת כולה בתוך עצמה, נועלת עצמה מבפנים לדעת. 


יום ראשון, 13 באוקטובר 2013

מבחוץ

מהלכים במסדרונות של ניאון, מבטינו מטה תרים אחר רמזים ותשובות. ממלאים לוחות זמנים והוראות, ממושמעים ומתוכנתים. מדביקים תלאים על חוטים שנפרמו. רק חוטי ההפעלה הכבולים לגפינו מוחזקים ביד איתנה מאחורי הבמה.

מבט מעלה לא ירפא: עננים מצויירים בקפידה על קרטונים ממוחזרים. מבט פנימה לא ינחם: איברים מתוכנתים ומתוזמרים משתעבדים בכוחות עצמם. מבט לצדדים לא יועיל: רבבות מקיפים אתכם בבדידותכם. גם סגירת עיניים לא תחלץ: אתם יודעים שאתם עדיין שם, לא תסתתרו מדעתכם הדואבת.

אילו רק יכולנו לפרוש כנף ולהביט מבחוץ. להקיף את עצמינו במבט בוחן מלא חמלה וסקרנות מן המעטפת החיצונית. ולדמיין כי אנו מביטים בעצמינו בפעם הראשונה, כאם צעירה ונרגשת האוחזת ולדה ומציגה עצמה בפניו, והיא דומעת ומותשת. סוקרת את תווי פניו, מוודאת נשימתו, וחולמת על עתיד טוב יותר שתשאף להעניק לו.

אילו רק היינו מביטים מן החוץ, כמו לראשונה, בחמלה אוהבת, אולי היה ניצת בנו האומץ לקבל החלטות. להוליד עצמינו מחדש, לממש את התקוות העדינות שנטמעו בנו בליטוף עת נשמנו רוח, עת נחשפנו אור.

יום שבת, 12 באוקטובר 2013

בלי פוליטיקה (כמעט)

אני לא מפרסם פוסטים פוליטיים, גם לא סטטוסים. וזה לא בגלל שאני לא בקיא או מתעניין. להפך, אני טיפוס פוליטי מאוד. עם דעות בהירות וענייניות. זה רק בגלל מקום העבודה שלי, שאינו מתיר זאת. ואני מבין ומכבד. ללא יוצא מן הכלל. למעט שתי חריגות בלתי נשלטות ביממה האחרונה.

מודעה שפרסמה מפלגת השלטון ערב הבחירות המוניציפאליות הבטיחה להשתיק את המואזין ביפו. וכאילו נשתכחו לרגע כל מבוכות הרצת מועמד בובה בעיר הבירה ופינו מקומם לשרצי שנאה אפלים רכובים כפרשים, כשדי גזענות פרועים, על גלי איבה פופוליסטיים. ויש התומכים ומעודדים, ומעטים מבחינים בתהום אליה דוהרת השיירה.

ומעידה שנייה לעברו של ראש תנועת שלום נמרצת שהטיל ספק חשדני באומדני המשטרה על מספרם המדויק של משתתפי לוויית הרב. לא עצרתי עצמי מלתהות כלום מה התועלת בפקפוק מתריס ומתסיס שכזה שמה בינו לבין הקריאות לאחדות ולהבנה שיושמעו הערב בכיכר. נדמה לעיתים כי להט השונות והיריבות הפוליטית מעביר אותנו מדעתנו, מסיט ומסית אותנו מדרך היושר והדעת. ובכלל, מה בין דרכה של תנועה סהרורית זו לבין דרכו של המנוח שבשם הירצחו התמסדה. שחקנים שיכורים מתרוצצים במשחק סכום אפס, מנסים להתחמק מהכדור.

ומה הזיקה הנקשרת בין הסיפורים? האחריות. מידת האחריות הנורמטיבית הראויה והמתבקשת מאנשי הציבור המחוייבים בראייתי לקודים ערכיים הנישאים מעל רדידות מי האפסיים הפוליטיים. שיראו עצמם אנשי חינוך ולא חיכוך. מודל לחיקוי ולא לדיכוי. שידרשו ויקיימו. שיכבדו ויובילו. ושיזכרו כל הזמן שאנחנו מסתכלים, בוחנים ומצפים. לכן כל כך חשוב שנזכור מה מגיע לנו. זה בכלל לא קשור לפוליטיקה. זוהי זכות הבחירה האישית שלנו כיצד אנו רוצים לחיות.

יום חמישי, 10 באוקטובר 2013

כשתגדל

כשתגדל, ויהיה לך ילד,
שיבוא וישאל, מה אהיה כשאגדל?
אל תהסס והשב לגוזל:
פרוש כנפיים איפה שרק תוכל.
אל תעמוד במקום בו לא רצית בכלל.
אינך חייב להיות גנרל. אולי גם לא חייל.
מותר להיות מבולבל.
ובמקום לחפש תשובות, רק שאל.

כשתגדל, ויהיה לך ילד,
שיבוא וישאל,
תן לו לעוף לגוזל.
תאהב. אל תחדל.
ובכלל,
אל תגדל.

יום שישי, 4 באוקטובר 2013

ארבעה באוקטובר

ביומי הראשון בצבא, עוד טרם לבשתי מדים, הוטח בנו: "ראו עצמכם אחראים". ממשיכי דרכם של השוגים הידועים לשמצה. נצר לדור שכשליו מהדהדים בזכרון הלאומי עד עצם היום הזה, שמבוכתם אינה מוצאת מחילה בבתי השכול. שלושים שנים אחרי המלחמה, הונחת עול כבד על כתפיים צעירות. וגם כשהתבגרו הנערים, עוד כבד העול.

ולימים התבהר כי אין ניצב הכשל המודיעיני על כס הנאשמים לבדו. ידיים שהושטו נתקלו בחומת שאננות. הזדמנויות זכו להתעלמות בוטה. תהילת נצחון קרב הומרה ביהירות מדינית, שסכנותיה חמורות ממלחמה. וגם לקחים אלה מהדהדים מן המלחמה ההיא. כמו ניצבים כתף אל כתף המצביא והמדינאי ויודעים בליבם כי נושאים הם אחריות משותפת להבטיח חיים. כי השלום אינו כמיהת נביאים, מלאכה סבוכה היא. מחייבת היא תבונה מדינית במוחות גנרלים, ועוז הסתערות בלבבות מנהיגים.

בשבת הקרובה נתאסף בחולצות לבנות בכיכר, כבר שמונה-עשרה שנים אחרי. וכמו באופן סמלי מתקשרות המחשבות על המלחמה ההיא עם הרצח הזה. יחד מייצרות תהייה על עילות הלחימה. יש שנדרשת היא, במחירים כבדים. אך באותה הנחישות בה פונים אנו להבטיח קיומינו מול אויבינו, כלום נעצור להבטיחה גם בבית?

עם כל הביקורת והמחלוקות, הדור שלי אוהב את המדינה הזו. מחוייב לה, נאמן, מסור. בבגדי אזרח או במדים, בחולצות לבנות או בסנדלים, אנו נחושים להגן על קיומה, על ערכיה, על מורשתה. בדיוק כפי שהוטח בנו אז לפני עשור, אנו רואים עצמינו אחראים. לכך שלא ימותו כאן, ולכך שיחיו כאן בשוויון, ובצדק ובאהבה. ודווקא משום שהאחריות הזו מוטלת על כולנו, היא כבדה במיוחד על כל אחד בנפרד. ולנו לא נותר אלא להתכבד בכבדותה.

יום חמישי, 3 באוקטובר 2013

בחלומות

אגדה אורבנית ידועה מספרת על הורים שאיבדו את ילדם באתר שעשועים ענק בארצות הברית. לאחר שדיווחו למנהלי הפארק, חשו בלחץ ובתכונה רבה בקרב צוות האבטחה. האתר כולו ננעל, פעילותו הופסקה,והמבקרים הוצאו באופן מבוקר אחד אחרי השני מהשער הראשי, שם נצפו על ידי ההורים המודאגים.

"ייתכן שבנכם נחטף על ידי כנופיית סוחרי ילדים שפעילים באזור באחרונה", נמסר להם. בלשים מנוסים הסבירו שהחוטפים כנראה התאמצו לטשטש את מראה הילד: גילחו את ראשו, החליפו בגדים. "תסתכלו למטה, רק על הנעליים". נסתבר שהחוטפים תמיד מפספסים במידת הנעליים ולכן משתדלים לא להסתבך איתם. וכך הפכו הנעליים לפרט המסגיר, המציל, של כל מקרה חטיפה.

אני לא יודע אם הם מצאו את הילד בסוף. בעצם, אני בכלל לא בטוח שהסיפור הזה קרה. ובכלל,  הוא נשמע מטופש. מי שמתכנן לחטוף ילד ימצא נעליים. עם שיטות הזיוף המתקדמות של היום גם תווי פנים וטביעות אצבעות אינן מבטיחות זיהוי מושלם. ובכלל, יש כאלה שמתאמצים כדי לטשטש את עצמם. חלקם אפילו לא מבינים זאת.

אבל יום אחד וודאי ימציאו מכשיר שיודע לקרוא חלומות. והוא ישנה את האופן בו אנו מתייחסים לזהותו של אדם. בצאתם של ההמונים מפארק השעשועים של חיינו נביט רק בחלומות, בסודות המודחקים בעלות השמש. רק אז נזהה את צפונות הלב הבלתי ניתנות לשעתוק. רק אז נתעורר ונגלה שהיינו כחולמים, שיש בנו שאיפות נועזות ייחודיות המתדפקות תחת העור, תחת האור, וחולמות להתממש.

הקוד

כשהיינו ילדים לימדנו עצמינו לכתוב ולצייר ואצרנו ספרים ותערוכות. כמו נולדנו בידיעה נחושה כי לא די לנו בתמונות על הקיר ובכותרים על המדף. רוצים אנו ליצור משהו משלנו, לחתום שמינו על חידוש. וניחשנו כי כך עובדים הדברים.

וכשהתבגרנו לעולם ממוחשב, למדנו שפת תכנות. לבדינו מתוך ספרים ובחוגים. פגשנו מילים חדשות, ותחבירים חדשים של משפט, וכתבנו תוכנות ומשחקים. כמו הצהרנו כי אין אנו מסתפקים עוד במה שקיים, ונחושים אנו להמציא פתרונות חדשים ולהתאים את המערכות לצרכינו. לשעבד את הסביבה לגחמות שהתעוררו. וככל שהתמדנו כך הבנו כיצד המערכות הקיימות עובדות באמת, והתחלנו לזהות דפוסים מוכרים מרצדים על המסך. ואל כללי המחשוב נוספו חוקי המדע והטכנולוגיה. ואת כולם ניתחנו כדי לחלץ חוזקות וחולשות והתעקשנו לייעל ולשפר. הופתענו לגלות בתום כל שיעור עד כמה ארוכה עוד הדרך, וסופה רחוק אם בכלל. אך סברנו כי כך עובדים הדברים.

וכשהתבגרנו למדנו פילוסופיה, ופתע נגלה הקוד האמיתי לנגד עינינו. והחלו העיניים לזהות דפוסים גם מחוץ למסכי המחשב והנייד, והראש בהה בקיים ובחולף. החלו לנדוד המחשבות ברחבי העולם ומחוצה לו, ובתוכינו. ומושגים החלו מתפרקים מעצמם ומתחברים מחדש, משחררים אנרגיה של התרגשות, פולטים סם סקרנות ממכרת. הוקסמנו מקדושת הרעיון ומפלאי הוייכוח. התדיינו עם עצמינו ועם אחרים, והכרנו לעומק את שננעל שם כל העת בכספת פנימית. וחשבנו לתומינו שהקוד השלם בידינו, שפוצחה התעלומה, סוד הדברים.

אך עתה, משהשכלנו והתבגרנו, מבקשים אנו ללמוד לאהוב.

יום רביעי, 2 באוקטובר 2013

מבכה על בניה

"מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי, וְעֵינַיִךְ, מִדִּמְעָה: כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם-ה', וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ-תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם-ה'; וְשָׁבוּ בָנִים, לִגְבוּלָם" (תפילתו של הנביא ירמיהו לרחל, ט"ו-ט"ז)


בקצה הפרוזדור המזדחל בפאתי העיר בית-לחם מגדל שמירה גדול. שתי חומות גדולות ומספר שערים קטנים מגמדות את הפוסעים בו. למטה, שרידי אבנים וסלעים המושלכים שם מדי יום. רובם על ידי ילדים, שמוצאים בכך נחמה לשעמום. בקצה המגדל, זכוכית משוריינת פצועת סימני קליעים. מדי כמה שבועות מחליפים כאן הכל, את החיילים, את האפודים, את הזגוגית. רק מה שהכי נחוץ אינו מתחלף.

לעיתים תכופות מגיעות משלחות אורחים (חיילים, אזרחים) לבקר. והן זרות למקום וזרות להתרחשות וזרות לחיילי משמר הגבול שהופקדו לאבטח את המקום. לעיתים ישלפו מצלמה בהתפעלות. נרגשים מן ההזדמנות לצלם זרות, ועל הדרך להעצים את ממדיה.

ניתן לבקר גם במעבר הסמוך, ולהתרשם מסידורי האבטחה והתנועה. יש שם גם תא פיצוץ. איש לא אמור להיפגע מהמתאבדים. כך תוכנן המקום המתוכנן הזה. למות אפשר בו בפרטיות. רק החיים בפרטיות מסובכים כאן.

רש"י מתאר את רחל יוצאת מקברה, בוכה, ומבקשת על בניה רחמים. אך הרחמים מוטלים על קברך, אימנו. על הקברים שפיזרנו בארץ חרושה, עטופי חומות. וכאילו ביקשנו בכך להותיר זכרך בקרבנו, אך בין מגדלי השמירה וקולות הירי את מתה יותר מתמיד. כל עוד אנו עם רגל אחת בקבר אמא, אין תקוה לאחריתך. אל תבכי את בנייך, שובי לחיים. חבקי אותם. הזכירי להם כמה פיללת לתת חיים, כמה קידשת אותם והתייסרת באובדנם. רק מנעי קולך מבכי, ונטשי את קברך. שובי אל בנייך. הם זקוקים למגע ידייך האמהי, להתגבר על חבלי לידה.