מבויית

כשהגישו לי את הסנדביץ' פזלתי מייד לעברו, שרוע לצידי על הרצפה. הנחתי שמייד אצטרך לעמוד מול עיניו המתחנפות המבקשות טעימה קטנה שתשביע ולו במעט את סקרנות קיבתו. אחרי שכבר נערכתי לסירוב המאכזב, הופתעתי מההתעלמות. החבוב הקשור הזה לא העיף לעברי שום מבט. טרוד היה במאבק עיקש עם זבובים טורדניים ונמנע מליצור קשר עין.

לא שנעלבתי או משהו, אבל תהיתי לפשר העניין. מחשבה עברה בי שאולי הוא פשוט לא רעב. אולי כבר אכל בבית. אולי הוא יודע שיאכל בקרוב. אולי הורגל לאכול בשעות מוגדרות. אולי חונך לא להציק לסועדים זרים. אולי מוטרד מהקלוריות של הסנדביץ'. אולי לא מחבב את הסוג הזה של הכריכים.

מחשבות מגוכחות. טורפים שכמותו אינם בררנים. ציידים כאלה מתוכנתים למקד מחשבותיהם בהישרדות גרידא. אין כאן שאלות של טעם, רק תשובות מיידיות של סיפוק, לעיסות פזיזות של ההווה.

אני באמת ובתמים סבור שכך הוא נברא. ואולי לא רק הוא. לכן הוטרדתי מהמחשבה שמישהו שיחק עם טעם הבריאה ושיבש בטעות את טעמו של החבוב. ולמרות שלא מסוגל להוכיח את זה, אין לי ספק שמדובר בטעות שהשלכותיה תתבררנה בעתיד, ואולי רמזים צצים וזוכים להתעלמות כבר היום. אולי קהו שיניו, והתערפלה חדותו, ונפגע כושר לחימתו, ונחלשו חושיו. אולי הביות שלו שלל את סיכויו לשרוד מחוץ לכתלי הנוחות.

פתאום הזדקרו האזניים והגוף התמתח. רמזים של זנב התגלו במורד הרחוב. לפחות זה, אני חושב, ושמח שמשהו מכוונת הבורא טרם בויית. תזכורת חשובה, סיכוי לעתיד. זה גם השלב שהבנתי, שהטקסט הזה לא עוסק רק בו.

למה לא מספיק להתנדב אצל ילדים

עשיתי מעשה נמהר וכתבתי הודעה בתפוצה רחבה. מעין התחייבות פומבית: מעתה לא אתעלם יותר כשאדם אחר יפיץ דברי שנאה ברשת החברתית. לא אקים מחאה המונית, לא אפגין או אלחם. רק אפנה אליו, בשקט, בפרטיות, ואנסה לשכנע אותו שטעה. בכלל לא בשביל לחנך אותו - בשביל לחנך אותי. שאין זכות להתלונן אם לא פועלים. ולמול האמירה שלא ניתן להציף תקווה עם טיפה בים, ניסיתי לגייס חברים להצטרף.

קשה להפנים את המחשבה שאני הולך לפנות לאדם זר קודם כל בשביל עצמי. אולי זו אותה אי-הבנה שמונעת מרבים מאיתנו לתמוך בתהליך השלום. כך או אחרת, את שניהם צריך לעשות לעיתים, ואולי מתוך קורטוב קפיצת אמונה ופחות תכנון דקדקני.

ובכל זאת, תגובה אחת חידדה אצלי דבר מה שלא ליבנתי בצורה מספקת. אחרי שהבהיר הכותב שאינו מכיר אותי כלל ועל בסיס הצדקה זו מיהר להאשים אותי שאני פטתי (השגיאה במקור), טענה שאם באמת הייתי רוצה להשפיע, הייתי הולך להתנדב עם ילדים. שהצהרות הפייסבוק האלה מיותרות ומשחיתות זמן לריק ואין בהן שום תועלת חברתית אמיתית פרט לשעשוע רגעי של גולשים משועממים (ואלה, כבר מילותיי). 

לא נעלבתי. ההאשמות רחוקות ממי שאני. אבל ההבנה אצלי התבהרה. רבים מאיתנו מתנדבים. אני עושה זאת ברציפות מגיל 12. זה חשוב וראוי ויפה. אבל לרוב אנחנו הולכים לסייע לחלשים, במקומות בהם התרומה שלנו "ממשית" או "נראית לעין" או "אפשרית" או "חשובה" או "מתגמלת". אבל בכך שכל כך הרבה אנשים טובים שולחים פנים מחייכות אל הנזקקים, הם מבלי משים מפנים את הגב לבעיות שורש עמוקות שאיש מלבדם לא יוכל לפתור. 

כשאתם אומרים שלא ניתן לטפל בבעיה של האלימות הפוליטית הגואה, למי אתם מעבירים את האחריות? כשאתם מתעלמים מהגזענות, ומפנים עורף להסתה, למי בראייתכם עובר הכדור? אתם בטח חושבים: לבתי המשפט, למשטרה, לכנסת, לממשלה. אני מציע תשובה חלופית: לילדים שלכם.

לפני שבועיים הלכתי ברחוב עם חבר וראינו בפינה חשוכה ברחוב שני אנשים שעמדו להרביץ אחד לשני. לרגע חשבתי שמדובר בבדיחה בין חברים, אבל לאחר מכן הבנו שמדובר בשיכור שחיבל ברכבים חונים ושכן אכפתי שניסה לעצור אותו. הלכנו שנינו ונעמדנו ליד השכן. לא דיברנו, לא זזנו. אבל עמדנו לידו. אחר כך ניסינו להבין למה, ולי זה דווקא היה ברור. כי בלתי נסבל להעלות על הדעת להמשיך ללכת במצב כזה. אנחנו, הרוב השפוי, רבים יותר. אבל כשאנחנו ממשיכים ללכת, אנחנו פשוט לא נספרים.

כשאתם הולכים להתנדב עם נזקקים אתם משאירים את פערי האמונה בבית. אתם לא חושבים "הילד הנכה הזה הרי לא ילך בזכותי", ולא מתרצים ואומרים "הוא לא מבין מילה ממה שאני אומר, אז מה זה עוזר לו שאני כאן". אתם הולכים כדי לפרוץ דרך, לעורר חיוך של הבנה, לעשות שינוי - אפילו קטן - שעבורכם ועבור אדם זר יהיה עולם ומלואו. מדוע אנו לא נוקטים באותה אופטימיות חסרה תקנה כשאנחנו חושבים על בעיות העומק - השנאה, ההסתה. מדוע הרוב נותר דומם כשקולו הכי צריך להישמע? מדוע אנחנו כל כך חוששים מטיפה בים, במקום לוודא שהטיפות תצטברנה. 

לפנות לאדם שכתב הערה פוגענית עם שמו הגלוי ולנסות לדבר איתו זה לא פתטי. זו מצווה. דווקא משום שאנחנו נוטים לוותר על זה ברוב המקרים.

לא פופולארי להגיד - אבל זה לא מספיק להתנדב אצל ילדים. אלא אם כן זה הילדים שלנו. וההתנדבות עבורם, מחייבת אותנו להפשיל שרוולים ולהתמודד גם עם מבוגרים.

אחרי עשרים שנה

תגיד חבר, 
אתה אפקטיבי?

כלומר, לא סתם יעיל, שמבצע כל משימותיו במסירות ובמקצועיות כזו, שאינו מפנה ולו דקה להתבוננות על עצמו ועל חייו ועל חיינו. ועומד ביעדים בכזו שגרה, שאין מניחה היא לשנים שחלפו לטרוד את נפשו ולטרוף חלומותיו ולהציק לו בשאלות יתומות מענה. 

אני שואל, אם אתה אפקטיבי.
לא רק מאורגן, כמו ערימה מסודרת ומיושרת שמונחת על השולחן וברגע מנסרת בו שכבות עודפות של ניירת. שתמיד הנייר הראשון העומד בשער מניח את הדעת, ומסתיר תחתיו אין סוף מסמכים נשכחים שייתכן שטומנים הם סודות בין שורותיהם. ומתוך כל הסדר והארגון הזה חומק לו לרגע הרעש, שכה צורם הוא שאין לתרגמו למילים, וכה חרישי הוא שאינו נקלט באזני המבכרים לשתוק.

האם אתה באמת אפקטיבי,
ולא פשוט מדוייק, כמו שעון המצביע כל העת על עכשיו ואינו טורד מחוגיו במה שהיה ובמה שיהיה. ועל כן ינועו זרועותיו תמיד במכאניות עצובה, שקצבה מוקצב, נע במעגלים, עיוור לשטרם התרחש.

האם אתה אפקטיבי או סתם מתוכנן, כמו שביל שייקח אותך בדיוק לנקודה המוסדרת, ויוודא אישית, באבניו ובסימוניו, שתפספס את כל נתיבי המשנה העוקפים שיכולת לפלס בהם את עצמך.

אז אמור לי חבר,
האם אתה אפקטיבי?
כזה שאין מטילים ספק בהצלחתו,
שאינו מותיר שאריות או עקבות,
שמשלים את המשימה באופן נחרץ יותר מהמצופה,
שעוד שנים יהללו נפלאותיו וישבחו הישגיו,
שלעולם לא ישוב המצב לקדמת הגיעו,
שעולם חדש ייברא ברגע בו יסיים,
וכל אדם שיוולד אחרי יחוש כמו היה שם לפני,
כשיתעטף בסיפורים ובשירים ובאגדות.
כזה שאין כמותו ואין לפניו ואין אחריו.
שאין לו אח ורע ואם ואב.

אז אמור לי חבר, 
האם אתה אפקטיבי,
כמו רצח?

לוחמים אמיתיים דווקא בוכים

אומרים לנו לא להאדיר את העבר, שגם פעם היה כאן מסובך. ובעיקר אומרים לנו להתרחק מהנוסטלגיה הפוליטית. גם המנהיגים אז היו מושחתים ומוטים, גם שם טבל החזון באינטרס.

הראש מבין אך הלב מסרב להיכנע.

אולי זה בן גוריון שבראיונותיו הישנים היטיב להסביר: איני מאמין בהכרח בשלום אך לא אזנח המאמצים לקדמו. הוא אולי לא חיבב ערבים, אבל חיבתו ליהודים לא הניחה לו לפסוח על המאמץ ולו בעבור סיכוי קלוש. הוא לא היה שמאלן או ימין, גם לא חף היה מפוליטיקה קטנה. אבל חזון ודרך הייתה בו, והתברך העם בתושייתו.

מעט מנשגבות ליבו מצאתי במכתב שכתב בשנת 1957 להורי צעיר שהשליך רימון אל הכנסת והביא לפציעתו: "אני יודע כי אתם מצטערים יחד עם כל בני ישראל על הפשע המתועב והאווילי שביצע אתמול בנכם. אין זו אשמתכם. אתם חיים במדינת ישראל, ובה שולט צדק ויושר, ואני מקווה שלא יאונה לכם ולשאר בניכם כל רע. והלוואי שתצליחו לחנך שאר הילדים שלכם למעדים טובים ולאהבת ישראל". מספרים שהתעורר במיטת חוליו בבית החולים והכתיב את המילים. כיאה למנהיג שהרשה לעצמו לחלום, ויותר מכך לטשטש מעת לעת את הגבולות הבוהקים מדי בין הריאליה והאידיליה.

ואני שומע גם את מילותיו הכתובות של מנחם בגין שהצהיר: איני יכול עוד. לעיתים, מצליחות שלוש מילים לקפל בתוכן את כל האומץ והיושר והכנות הראויים והנחוצים.

ואני שומע, חזק וברור וכואב, את יצחק רבין. מודה שעשה טעויות בעקבות התפטרותו מהכהונה הראשונה. מעיד על נכותו הרגשית בראיון אנושי ומרגש בשחור לבן. נוטל על עצמו אחריות מלאה לכשלון חילוצו של וקסמן. מדבר על כרסום דמותה הערכית של המדינה דקות לפני שנרצח.

הם לא היו מושלמים, והפוליטיקה לא הייתה זרה להם. הם עשו טעויות, ולקו גם בצביעות, וחטאו באנושיות.

ובכל זאת, בפעם הבאה שמפצירים בכם לא להתאהב בנוסטלגיה, התעקשו בקנאות: באמת היה כאן טוב יותר. הגון, וראוי, ואמיתי, ואנושי יותר. והיום זה כבר לא כך, ואולי כבר לא יהיה. מי שאינו בוכה בגעגועים ביום השנה לרצח רבין אינו מבין כמה הפסדנו. מי שאינו לופת באומץ נחוש בשולי הנוסטלגיה לא מבין שמגיע לנו יותר, לא יחבור למלחמה הכי גדולה וחשובה ונכונה - ומסוכנת - שכל תכליתה להחזיר לעצמינו את שנרצח. אולי הדמעות ינקו את העיניים וירטיבו את הלב ויעוררו זרעים צרובים תחת הקרקע. לוחמים אמיתיים דווקא בוכים, כי אחרת ישכחו בעבור מה.

משל הפולנטה

עם כל העיסוק בארועי הטרור, וציון יום החזרה לעתיד, ושבוע רבין, כמעט ושכחתי ממשל הפולנטה. אבל אי אפשר לשכוח מהמשל הזה, כי בעצם הוא קשור לכל השאר. כל מה שקרה השבוע הוא חלק מזה, כל מה שקרה החודש כבול אליו, מה שיגיע בחודש הבא נובע ממנו.

המשל של אפלטון החל במערה, אבל משל הפולנטה מעודכן. הוא מעדיף מסעדות. הוא מספר על ההוא שהזמין במסעדה נחשבת מנה של פולנטה כי זה נשמע יוקרתי וזר. ואז, הבחור שלידו, אנין טעמים, חוזר באזניו על ההסבר האירוני על אודות מוצא הפולנטה. והרי פעם קמח התירס הזה נפל כמנת חלקם ויומם של עניי הכפר, שלא יכלו להרשות לעצמם יותר. והיום, אין מסעדת יוקרה שאינה מכבדת עצמה בצנצנת פולנטה ראויה, שמקבלת פתע טעמים ודימויים ומרקמים חדשים.

ולמי שפספס, זהו בדיוק המשל. צלחת האספסוף עוד תוגש בהיכלי הארמון ומשקה האלים יוקצה בידי פשוטי העם. גיבורי האתמול לא יוזכרו מחר. תנועת הנוער האידיאולוגית תהפוך לשדה פלירטוט. כותרות העיתון לסאטירה של עצמן. בניינים ייקרסו וייבנו מחדש כמו סדרי עדיפויות. הדרישה לכבישים תהפוך את הטבע הנצחי לזכרון זמני. אפילו הגשם כבר לא מבקר כמו פעם. המצפון הדרים, המזרח התמערב, השקיעה זורחת יותר מתמיד. עולם לא כמנהגו נוהג. כבר נשלל מזמן רשיון הנהיגה העצמאי שלו. הוא רתום כעת כקרון משא אחרי קטרי הון ומסילות שלטון, ופולט עשן סמיך שמטשטש את האופק.

ואתה, הולך ברחוב, ושומע קבצן שר בתמימות שירי מולדת שמאסת בהם בילדותך. אבל היום משהו בהם נוגע בדפנות חדשות בך, וגורם לך להסתכל על חייך במערבולת של פספוס ובלבול וחרטה. מה נהיה מהעולם, מה נעשנ מהמדינה, וממך, מה איתך. כאילו כבר אינך האדם שחשבת שאתה.

ברגעים הראשונים אולי לא תבין מה התרחש. אולי תחשוד שזה משהו שאכלת. אולי זו הפולנטה.

חד כצייד, צמא כנווד

צעירה בשנות העשרים פרצה בבכי מר בעקבות נזיפותיה של דיילת. לקול מחאות הנוסעים האחרים היא הורדה בכוח מהטיסה של חברת תעופה אמריקנית. בדיעבד, התברר כי מדובר בחוסר הבנה. היא אולי תתבע, ואולי יתנצלו. כך או אחרת, הארוע כולו תועד והופץ ברבים. לכולם דעות והערות.

ועכשיו מתעוררות שאלות כמו איך ולמה ומי וכיצד ויש עיסוק בן דקותיים בארוע. כיאה לכתבה המופיעה בצמרת העמוד באתר נחשב בעיתוי פופולארי.

אבל לא מדובר בארוע. ואין כאן חדשות. והדעות אינן מעניינות. והשאלות לא חשובות. ולכל אחד מאיתנו ארעו בשעה האחרונה עניינים ותקריות מעניינים יותר, שלא תועדו. ובכך נחסכו מאיתנו דעות ההמונים.

בכל רגע מכוונת מצלמה אל חלקי סיפורים, ומאחוריה חלקים גדולים וחשובים יותר שאינם מסוקרים. כי המצלמה קטנה מדי, וצהובה מדי. והצופים הפכו בדיוק כמותה. ותאבונם ניזון במקרה הטוב ברסיסי הסיפור ובמקרה השכיח באפיזודה איזוטרית קלת משקל ודעת. כזו שתגרום להם לחשוב שסעדו אך תותירם רעבים למנת האוויר הבאה מבית היוצר של רדידות העת, של אווריריות העט.

אם טובים אנחנו בשאלות והערות וחקירות במדעי הזוטות, חובה עלינו כי נפגין למען הגדלת המצלמות. מהסכין אל משפחת המחבל, ממסיבת העיתונאים אל שיקולי ההחלטות, מאזלת היד אל המאמצים והלמידה, מהייאוש אל ההצעות לפתרון. האינטרס המשותף של המדינאים והתקשורת הוא להאכיל אותנו בכפיות קטנות ושטוחות, ממותקות בסוכר צהבהב. כדי שלא נגדל. אבל אנחנו חייבים לחדד שיניים טורפות ולנעוץ אותן בבשר החי, לחדור עד לשד העצמות ולהגיע בכוח נחוש אל העיקר. זה לגמרי לא פשוט. כדי להגיע לאמת זקוקים לחדות של צייד, צמא של נווד. לפחות אינכם לבד.

אמש כשהילכתי ברחוב

אמש, כשהילכתי ברחוב, עצרתי לכמה רגעים ובהיתי בזגוגית חלון הראווה של חנות הספרים. ואחר כך, כשהמשכתי בדרך, ניסיתי לאתר בדעתי את פשר העצירה. אולי, רציתי לחזות מקרוב בגווני דף חלק שנפתח, מבטיח ומאיים כאחד, והמילים טרם הצטופפו בו. או אולי חיפשתי כריכות מוכרות, שיהיו לי עוגני פלדה באוקיינוס רחב ולא מוכר. ואולי, חיפשתי בחלון את עצמי. להיזכר איך זה נראה מבפנים. ופתע נצטיירה לי ההשתקפות הרגעית הזו כבבואה מדוייקת להפליא, משורטטת ביד סופר. אדם, מהלך ברחוב העיר בשעת לילה מאוחרת, טרוד מחשבות ותהיות ואשמה. רגליו מושכות הלאה, ליבו עוצר. להתבונן בחטף בסיפורים הישנים והחדשים, להתעטף במגן דק של שפיות טרם השיבה לסערה. כן, את עצמי חיפשתי ומצאתי בזגוגית. כספת מחשבות נעולה ברחוב סואן. ואז המשכתי ללכת. נעשה מאוחר.

politically incorrect

אין נגע חמור, מדבק והרסני יותר שידעה ההיסטוריה הרעיונית המודרנית מאשר הפולטיקלי קורקט. הוא מונע מאיתנו לדבר על הבדלים בין המינים ובכך הופך את השיח הפמיניסטי לרדוד. הוא מסרס את הדיון הנחוץ בפערי תרבויות ודתות ומטשטש בכך את השורשים הקיימים המעודדים שנאה ואלימות. הוא פוגע גם ביכולת המוסרית שלנו להגיד: לא תמיד שני הצדדים אשמים. לעיתים צד אחד אחראי יותר, אשם יותר, תוקפני יותר. גם שכך, עדיין מוטב שהפתרון יהיה יותר חכם מצודק, אבל את האמת אסור להסתיר. כשכל המילים מדיפות ניחוח טוהר כיבוס, לא ניתן לבטא את החספוס המר של הקיום. וכך במקום שיהיה השיח פורה ונוקב ומפרה, הוא יבש וקוצני ומתפורר.

מכאן שאנו נדרשים לתהות מהו הקוטב המדוייק שימשוך את המטוטלת אל מרכז השפיות. והתשובה, די ברורה. בוטות, מהסוג המושחז והמדוייק והאמיץ ביותר. לא התלהמות או עוינות, רק כנות ישרה ומזוקקת שתאפשר להתווכח או להסכים, ובכל מקרה תרחיק אותנו משיתוק המוחין של הססמאות הנקיות.

כי אנחנו לא מעזים לדבר על קנאות האסלאם או יהירות היהדות. מנתחים מעשים בשיקולים וסיבות ולא מכירים בכך שלפעמים מישהו זורק אבנים כי הוא אידיוט. מהללים את השוויון בפני האל ומתעלמים מהניצול שלו בידי גדולי הגזענים. מסבירים שיש מקום לכל סוגי המוסיקה, ונותנים בכך חסד מיותר גם לתחתית השטחיות. מחייכים איפה שצריך לצעוק. מלטפים איפה שצריך להרביץ. ובעיקר, מקהים את כל החושים והפינות ומפספסים את המורכבות של החיים. כי אדם יכול להיות בעד שלום וגם בעד מלחמה וגם נאור וגם גזען. הוא בוודאות כל אלה בהיותו אנושי, אז מדוע לחנוק אותו בעטיפות מדכאות של "נכונות".

אם אתם לא כועסים על מישהו, אם לא זעמתם ולא צעקתם ולא זעזעתם ולא הטחתם, לא תרמתם כלום. הרכבת תגיע ליעדים חדשים רק אם תסייעו בניפוץ סלעי מסורת, ותשחטו כמה פרות קדושות שנתקעו באחו. רק אל תתאמצו מדי. לפחות לא כל הזמן.

האוהל

הבוקר, כשמיהרתי לצאת לעיסוקיי מפתח הבית, מצאתי לתדהמתי את הדלת חסומה. כשהתקרבתי הבחנתי שלא מדובר בקיר חדש או מחסום משטרתי. זה היה בד לבן וגדול שנמתח לאורך כל הדלת, מונע ממני להנות מניחוחות היורה הראשון בחוץ (תמיד עדיף לירות ראשון, למדנו).

הזדחלתי תחת הבד הלבן ומצאתי עצמי בתוך אוהל קטן שהוקם ממש בפתח הדירה שלי, בלב חדר המדרגות. במרכז האוהל הוצב שרפרף פלסטיק קטן ועליו ישב אדם שהפנה גבו אליי.

"מי אתה?", שילבתי בין התעניינות לכעס.
"אני מפגין", אמר ולא הסתובב.
"כאן? מכל המקומות? בפתח הבית שלי?"
"זה אוהל המחאה", אמר, " איפה אתה רוצה שאפגין בדיוק?", אמר והסתובב עוטה חיוך סרקסטי. סחרחורת עדינה אחזה בכל שריריי.
"מה? אבל אתה..."
"אתה. כן. כלומר אתה אני, ואני אתה".
" בחיים לא ראיתי דמיון רב כל כך..."
"שום דימיון. תסתכל טוב".
הסתכלתי, נדהמתי, שתקתי. אבל לא האמנתי.
" אוף", הוא אמר. "שוב אני חייב להדגים". הוא התכופף, אחז ברגל הכסא, ונעץ אותה בחוזקה בכף ידו השמאלית. כאב חד פילח לי את כל הזרוע וגרם לי לפעור את העיניים למראה שביעות רצונו. פעמיים נדהמתי, על שלא התעוררתי מהחלום, ועל שלנגד עיניי ניצבתי אני. וואו, אני באמת חייב להסתפר.
" עכשיו ברשותך אמשיך במחאה", אמר וחזר לשבת.
"אבל נגד מה בדיוק אתה מוחה"?, אמרתי וקיוויתי שיחרוג ממנהגי להשיב בצורה מפותלת.
"הכל, הכל", אמר. "נגד אזלת היד הממושכת, והעצלות, והחוצפה, ומה שאתה חושב, ואיך שאתה מדבר, ומה שאתה לובש, ומה שאתה עושה וגם על מה שאינך עושה. ואני לא אפסיק עד שלא תשתנה לחלוטין".

בשנייה אחת חלפו לי בראש אלפי מחשבות, כאילו דרסה אותי רכבת הרעיונות. ומכל השאלות שבעולם בחרתי במטופשת מכולן. " תגיד, מאיפה מצאת את האוהל הזה?".
הוא חייך פעם נוספת וסיפר: "אתמול ראיתי אותך מהרהר בכל הבעיות שלך, וזיהיתי שאתה, כלומר אני, כלומר אנחנו, לא ממש מצליחים להתמודד בקלות עם הכל. אז צברנו דגלים לבנים של כניעה, שהתכוונו לנפנף בהם עד שנצליח. אבל אני? כלומר אתה? להיכנע? להודות בכשלון? לעולם לא! אז גנבתי את כך הבדים הלבנים ותפרתי מהם אוהל. ועכשיו, אני אמנם לא מצליח לפתור את הבעיות, אבל גם לא נתפש ככשלון. להפך, אני צודק. כי אני מוחה ומפגין. זה הפתרון המושלם!".

זיהיתי שהוא מתקשה להסתיר את ההתרגשות נוכח הפתרון המגוחך. התעלמתי מדבריו והמשכתי ללכת, בתקווה שייתקפל כשאחזור. " איזה מזל שאני המשוגע היחיד בעולם הזה", אמרתי. ובדקתי בטלפון מה חדש בחדשות.

בובות נייר

שאלתם עצמכם פעם מדוע נעטפות המתנות שאתם רוכשים או מקבלים בעטיפה ועליה סרט? ויש המקפידים אף לפסל את הסרט כך שייראה גולש ופרוע, או קשור כעניבה. הרי אין צורך אמיתי בסרט הדוק שכזה מעל עטיפה מקופלת ומודבקת. נסתבר אפוא שהסרט הזה בשלל הצבעים הוא תזכורת חביבה למנהג העטיפה המקורי. במאה הקודמת נהגו האנשים לעטוף מתנות, בין אם ספרים או חפצי נוי, בבד נעים עטוף סרט יוקרתי. מראהו של החפץ העטוף נועד לעורר התרגשות ופליאה. ורבים שמרו גם את הבד והסרט בצד השי, משום היו חלק בלתי נפרד מהחווייה והנתינה. שניהם נבחרו בקפידה להלום ביחד את המחווה המדוייקת, להעניק את התחושה הנכונה.

גם הממחטות בכיס נוצרו מאותו הבד היוקרתי, ונתנו אופי של ממש גם לפעולות הפשוטות ביותר. והכסף לא היה עשוי נייר, במידה רבה כדי לתת בידי המרוויח תחושת אחריות מוחשית לניהול משאביו. וכוסות הקפה לא היו עשויות נייר כדי למנוע את היכולת להתרוצץ עמן במירוץ. וכריכות הספרים היו מכובדות יותר, והחוזים היו קשיחים יותר. כלומר, גם מה שהורכב חלקו מנייר עוגן וקושט במעטפות מכבדות ועבות.

הדבר היחיד שמאז היווצרותו היה עשוי נייר פשוט היה העיתון היומי. בא וחולף, מגיח לרגע בכותרות זועקות ומחר יתקן ויתנצל. מבטיח שעשוע רגעי, כאן ועכשיו, שלאחריו יוקדש לעטיפת דגים. הנייר כמו הומצא לטובת העיתון, בר חלוף ומתקמט בעונג.

בעידן השכפול והבלבול, השעתוק והשיתוק, מרבית חיינו עשויים נייר. ובאחרונה, גם את המעט הזה מחליפים נתונים וירטואלים. ועלינו, האחריות הכבדה להקפיד ולבחון. שכן טבעו של הנייר, בניגוד למקובל לחשוב, להותיר שאריות המוקרנות מדימויו. פירורים של רגעיות, כתמים חולפים, נגיעות של פזיזות, טעמים של אווריריות. חזרו אל המתנות שקיבלתם, אל הספרים שקראתם, אל הכספים שבזבזתם, אל התמונות שצילמתם. חפשו היטב בין חפצכם אלו דברים אתם עדיין שומרים בבדים יוקרתיים ועליהם סרט מלופף בבטחה. אנו זקוקים לאוצרות של מהות כאלה בתוך מפעלי המחזור שלנו. זקוקים למעט מתנות על-זמניות בתוך ערימת עיתוני האתמול האלה, הרודפים אחר עדכניות תמידית ובעצם המרדף מרוקנים עצמם מחשיבות.

נו, אתם צודקים

נו, אתם צודקים. זה נכון, ובלתי ניתן לערעור. אבל הם, האחרים, הם אוחזים בלהט. ובאבחתו הם פורצים דרך ודוהרים דרך שערים שקודם לכן נחשבו בלתי עבירים. ובעוד אתם מתהדרים בנוצות צדקתכם הם ממציאים מילים חדשות ודרכים עקיפות, מילים עקיפות ודרכים חדשות, כדי להבקיע את ההר ולצלוח את העמק ולזרוע בשממה בדיוק את הנבטים שאחר כך אתם תתקשו גם בעקשותכם הצודקת להכחיד מאור חמה.

נו, אתם צודקים. זה נכון, וידוע לכל. אבל הם, היריבים, הם חצופים מכם. והברק הנועז והיהיר הזה הולך ומתחזק, ובקרוב יהפך סופת ברקים שתשטוף את השמיים המעוננים ותשנה לחלוטין את האדמה כפי שהכרנו אותה. כי אינם מחכים עוד לאות משמיים, כי משפטים שלמים כתבו לבד מן האדמה. ואינם זכאים בדין, כי אם בדם. ואינם ממתינים למסמך שיהפכם למאושרים, כי אם מאשרים את עצמם ותרים כל העת אחר פרצות זעירות שפסחתם עליהם בצוק הזמנים והם איתרו בהם הזדמנויות פז קורצות וקורנות. 

נו, אתם צודקים. זה נכון, ומשעמם. כי הם, המנצחים, נלחמים. ובמלחמה אין המפסיד מקבל הזדמנות שנייה. וכל קרב עשוי להיות קיומי. וכל מערכה חשובה ומרכזית ודרמטית. והתחבולה היא אם הדרך, והכל מותר ואפשר. וכשהם מתלבטים לאן לפנות הם עוקבים אחר ניחוח החשש העדין הנוטף מבין ידיכם הכנועות, והוא המתווה להם את נתיב ההתקדמות הבלתי פוסק, המתרחב אל פני נופים מרהיבים של עוצמה.

נו, אתם צודקים. אבל הארץ הזו לא ניתנה בידי צודקים. וההיסטוריה לא נכתבה בצדק. כי הצדק, כמו מעטה דק של נחמה בסופת שלגים. אין תועלת של ממש בו כשהכל סוער בחוץ. אין הוא מגן על קפאון דמו של אדם, הנהדף אל הרהורי תבוסתו, בצדק.