תחפושת של שודד

שוב מתמלאים הרחובות בתחפושות, והרוח הצעירה של תל אביב מסיירת ביניהם לבחור את הדמות המתאימה לחג הקרב. בשונה מהעבר, היום צריך לבחור תחפושת חדשה מדי שנה, כי אלו של שנה שעברה אינן עדכניות. בשונה מהעבר, היום צריך לרכוש יותר מתחפושת אחת, לכל מסיבה בנפרד. בדומה לעבר, העניין כולו משלהב ומערבב בין שטויות של שמחה לרצינות תחרותית, החושקת בתחפושת המוצלחת ביותר. ולפחות, כזו שתעורר מחמאה או חיוך.

בין שלל התחפושות התלויות, איני מצליח לזהות תחפושת ותיקה ומסורתית שאני זוכר מימי ילדותי - תחפושת של שודד. לא הייתה מורכבת במיוחד: כיסוי ראש ועיניים, לבוש מרושל, ושק מלא שלל שנתלה על כתף. ילדים רבים היו מסתובבים כך, מלעיגים את העבריינות, מזקקים מתוכה תעוזה הרפתקנית. מדי פעם היו חוברים לתמונה משותפת עם שוטר או שופט, בהתאם למלאי הזמין בבית הספר.

אני שב ומהרהר בתחפושת הזו מדי פעם משום שאני מוצא בה חשיבות חברתית החורגת מגבולות החג. מדי הגנב אינם רק מגדירים אותו, הם גם מבדלים אותו. משחר הילדות אנו למדים שכך נראה שודד, כך ולא אחרת. הוא קל לזיהוי ולמיגור. כוונותיו בוהקות מבגדיו, ניחוח מזימותיו עולה ממלבושיו. לעולם לא נתבלבל בין השוטר והשודד. לנצח נבחין בקלות בין שוחרי הטוב ההגונים, לנכלוליות דרכיהם של הנבלים.

אבל הקו הבהיר הזה, שנטווה אי שם בפורים הראשון, כבר התפורר לחלוטין לקראת החג הקרב. הוא נחלש כשהמלצר לקח יותר, ונשחק כשהבנק גבה הרבה, ונסדק בחשבונית הסלולר, ונמתח בעמלת מתווך הדירות, ועתה כבר לא נותר ממנו כמעט דבר.

כל חיי עבדתי קשה והרווחתי מעט. שעות השינה שלי מעטות כמידת חסכונותיי. לא במקרה קרה הדבר. כך גדלתי, כך חונכתי. לשאוף להרבה, להסתפק במה שיש. לא דרשתי, לא ביקשתי. ההצלחות אף פעם לא תוגמלו בכסף. ההחלטות אף פעם לא נבעו משיקולי ממון. התגמולים היו תמיד אחרים, מעולמות שונים, ממקורות עמוקים יותר.

דווקא משום כך, משהו בי חסר אונים למול השודדים שאני מזהה מהלכים בינינו. אין מסיכה לראשם, רק משקפי שמש יקרות. אין שק על גבם, רק כיסים טפוחי שטרות. הם אינם נרתעים משוטרים. הם אינם מפרים אף חוק. ישנים היטב בלילה, ועירניים מאוד ביום. אינם צדים הזדמנויות אפלות להתעשר - ההזדמנויות מגיעות אל שולחנם על סרט נע, מתוכנן ומשוכלל, כחלק מהשיטה שמאפשרת להם לגזול את שאינו שייך להם.

הם למדו כיצד לעבוד פחות ולהרוויח יותר, הודות לחוסר הנכונות שלנו לעצור, לבדוק, לשאול, להבין בזכות מה, בעבור מה. השתיקה שלנו נעימה לאזניהם במהלך שעות העבודה הקצרות, מאפשרת להם להתרכז. בבגדיהם המפוארים, נעליים יקרות ועניבות, עיניים מיתממות וחיוך דק.

אך אסור להתבלבל. זו בסך הכל תחפושת של שודד מתוחכם. בשביל תחפושת כל כך מוצלחת, יש פורים כל השנה. במיוחד כל עוד אנו נוהגים כליצנים.

בעולם ההוא

כולם מחייכים שם, בעולם ההוא שאתה עוקב אחריו מרחוק, מוגן אחרי מסך, אחרי חלון, אחרי שעון, מתחת לקו ההיגיון, מבוצר בחומת מגן, נתמך בשיקולי תבונה.

כולם מטיילים בעולם ההוא שאתה מרגל בעקבותיו ומשרטט במוחך את השבילים הנסתרים והמפלים והדרכים היפות והנכונות בהן צעדו רגליים אחרות. ואתה, קרם ההגנה היעיל ביותר נגד השמש הוא הגג שלראשך, שמייתר את הראש ביום יפה כל כך.

כולם חיים בעולם ההוא שלבך יוצא אליו, ואולי אינו קיים. חיוכים ותפאורות שעוצבו כבמחזה כדי לעורר לבך לשווא ולעודדו לזעוק החוצה. ואולי בחוץ רק עוד שכמותו, מחייכים לריק, מטיילים במעגלים.

אך הערב, העולם ההוא זוהר לך במיוחד, ולוחש בך לבוא. ואתה, מה לך שתבוא עכשיו. הרי עסוק וטרוד אתה, וממילא קבעת כבר תכניות. בראשן, הבהייה בו. התכנון לבקר בו במועד מאוחר מדי, בזמנים אחרים, אחרי העולם הזה.

שוב אנחנו ממשיכים

הנה שוב אנו ממשיכים. הקבורים כבר אינם מטרידים כבעבר. וגם העבר כבר קבור בעצמו. תחת אינספור גיליונות עבודה וטרדות חדשות, וטרדות ישנות הנמכרות כחדשות לתמימים, ולכל מי שמעוניין בהן, בכל מחיר, והוא גבוה. ומה שהיה כבר אינו מעניינו של איש, ומי שהיה כבר נשכח כלא היה. לכל איש חי יש שם, ומי שאיננו עוד, לא יוכלו עוד אביו ואמו להעניק לו דבר. גם הם המשיכו.

הנה שוב אנחנו ממשיכים, מתקדמים על פס הייצור, ומתחילים מבלי משים לפסוח גם על הרגעים הטובים. ההצלחות מתגמדות לאיטן, נכנסות בקלות לכיס של השמחות הקטנות, מתפזרות לרסיסים בים של מחשבות, צפות לאיטן נטולות עומק על פני המים, מחכות לזנק על גל נוסף שישטוף בהן אשליית משמעות. קרני השמש המשתקפות אינן חודרות. מהירות האור נמוכה ביחס לקצב המירוץ האינסופי, הרגליים כואבות וממשיכות, צעד אחר צעד מתקדמות לשום מקום. 

הנה אנחנו ממשיכים, עתירי אפשרויות כנטולי ברירה, מלאים בעצמינו וחלולים להחריד, אוחזים חזק אך אחוזי חרדה, שזה ייפסק. ונזכר אז שלפעמים טוב לעצור. לטוב ולרע. רגע לפני ששוב, ממשיכים. כמו בתאונת דרכים נתחקר אחר כך, למה לא עצרנו. אולי כי לא ראינו את עצמינו מזנקים כך באמצע הדרך. פעם הבאה מוטב להאט. 

הקוטב הצפוני

אנחנו מפחדים מהמון דברים שונים, אבל בעצם מאותו דבר. מהמצב שאינו משתנה.

האלוהים של המצב הזה הוא המוות, וצאצאיו נולדים מדי יום. חלקם מחלות. חלקם נכויות. חלקם דכאונות. חלקם פרידות. אחדים מהם אובדנות. חלקים מהם הריסות. כולם לא יחזרו, לא ישתנו. זורעי אכזבות, גנבי נשימות, טורפי חלומות, שודדי תפילות, סוהרי תקוות. הם הנקודה החותמת במשפט המסיים בספר האחרון בקצה המדף. האבן הקטנה בסוף הצוק, המבט האחרון. למול היקום האינסופי הם מציבים סופיות מוחלטת, סופנית מדוייקת להכאיב, הרגע בו אין עוד פיתולים בדרך. אין עוד צמתים ונתיבים. יש רק אין. נותר כלום.

ואנו נודדים לשם לפעמים, למקום בו זה קורה. זה הקוטב הצפוני, היכן שהולכים למות, ומקפיאים הכל, ומבחינים באדישות בסדקי הקרח ומניחים להם להישבר מתחתינו ולהשליך אותנו לשקיעה אחרונה.

ואנחנו, כשסכנת מוות מנשקת אותנו בפיתוייה הנבזיים, חייבים לברוח. אל הקוטב הדרומי. שם, ככה מספרים, חמים ונעים. נעים בחופשיות, בקצב. בלי פחד, או חשש, או סיבה.

לא צריך להיות איינשטיין

השבוע התבשרנו שהצליחו להוכיח אחרי חישובים מורכבים, והתאוריה הפיזיקאלית  שנהגתה לפני עשרות שנים נכונה. ולמרות שמסתמן, ככל שאנו ההמונים מסוגלים להבין, שהמדענים צודקים - רבים מאיתנו טועים בהבנת הבשורה הגדולה. כי ההתרגשות האינטרגלקטית שנכון שתאחוז בנו, אסור שתבלע בחורים שחורים ביקום. היא דווקא נוגעת לחיים הממשיים שלנו כאן על הכוכב הזה.

כי מה שמלהיב בעניין הוא הקו השקוף, ובכל זאת מוכח והדוק, בין תעוזת המדען לחריצות מוכיחי טענתו (וכמה נעים להשתמש בביטוי הזה בנימה חיובית!). שכן למרות כל הפרסים והכבוד שנצברו בכיסי מחלצותיו, לא זכה לחזות בהוכחה הנרגשת. ולמרות שחזונו לא הוכח, לא מנע הדבר ממנו מלטעון אותו, לחלום אותו, להגות ולדמיין. הוא הציג את תפישתו כפי שהבינה למרות שרבים הטילו בו מבט ספקני ולא היה בידיו כדי לאשש דבריו. כה בטח במשנתו עד שהציב אותה מעל חוקי האימות המקובלים ותחת קפיצת האמונה הזו הזמין את קהל המאזינים לבוא ולבדוק, לערער ולשלול. והם אמנם הגיעו, הגם שבאיחור. ועתה מתבהר שצדק פעמיים, והצדק הפיזיקאלי משני לצדק האנושי.

פעם נוספת הוכח שפורצי הדרך אף פעם אינם מגיעים במסודר ובמאורגן מבין שורות ישרות. הם לא צומחים על פי תכנית, לא נובעים ממקורות מסורתיים קיימים. הם תמיד מחדשים, משנים, מכתיבים ומאתגרים. מנקבים חומות כדי לחשוף דרכים חדשות שהתחבאו מאחוריהם. זוהי דרכם הנסתרת, המפותלת, שמגיעה בצורה היעילה ביותר ליעד אחר, מפתיע.

ושוב התבהר, שמחמיא מאוד לזכות בימי חייך להסכמה ותמיכה ואישור. אבל לעיתים תהילת עולם על זמנית ניתנת דווקא לאלה שעמדתם לא התקבלה בקלות, שנתפסו חריגים בזמנם וזכו בהכרה מאוחרת. הם לא רק אמיצים, הם מעוררי השראה. וכדי להפנים זאת, לא צריך להיות איינשטיין.