יום שבת, 31 במרץ 2012

למען הנבחרת

אני משוכנע שבשניות הראשונות התחושה דוקרת, כמו שרק זריקה של השפלה ציבורית יכולה לדקור. אתה מביט לרגע הצידה, היכן שיושב הקהל, ומבחין בתנועות ידיים אילמות של מאמן ממוקד. יחד עם הכדור, נופל גם האסימון - הוא החליט להחליף אותך. הוא בדיוק סימן למאמנים, מעל לראשך, שהוא רוצה לעשות חילוף ואתה חוזר לספסל. באותן שניות בטח חולף כל המשחק לנגד עיניך ואתה מתחיל לחפש את הסיבה. אולי אתה עייף, ואולי לא מרוכז. אולי קצת פישלת ואולי אתה פשוט האיש הלא מתאים מול הטקטיקה שבה נוקטת הקבוצה היריבה. אחת הסיבות האלה הובילו את הבוס להחליט שאתה צריך לרדת מהבמה. הוא בטח יחשוף אותה בפניך בקרוב, אחרי שמישהו אחר יחליף אותך. אם יהיה לך מזל, עוד תשוב כדי לתקן. ואם לא - אז בוודאי במשחק הבא.

קשה שלא להיעלב ברגעים האלה. אנחנו, הצופים, מסתכלים על זה בהבנה עטופה באדישות ולא מתפנים להפגין הזדהות או רחמים, אבל טעם הכשלון בטח מוצא מקומו בין אגלי הזיעה. הצעדה האיטית מחוץ לפרקט וודאי מביכה מעט, ומשימתך המרכזית בה היא הימנעות מקשר עין. פשוט לרדת ולשתוק, ולקבל את דין התנועה. נדמה כי הדבר המרכזי שיכול לנחם בשעה זו היא תחושת המקצוענות. הרי מי שבאמת רואה בעבודתו כמקצוע, יודע כי אין תוחלת למשחק אם לא מצליחים לנצח בו, וחדוות ההשתתפות מלטפת בעיקר את נבחרות התחתית. השואפות להישגים צריכות להתמקד בבניית הנוסחה שתבטיח יתרון, שתאפשר להאפיל על היריבים ולהוביל. לפעמים אתה רכיב מנצח במתכון הזה, ולפעמים אתה נדבך לוואי. אבל אם אתה חלק כלשהו בתרכובת, עליך להודות על מזלך ולהתעלם ממידת התרומה המשתנה וחולפת. הרי גם אם אתה היית מאמן, וודאי היית מבקש לשים על המגרש את בעלי הכושר המיטבי.

וכשאתה שחקן קבוצתי באמת, אתה הרי יודע שכשאתה קצת מזייף, התזמורת כולה נפגעת. הישגה של קבוצה במירוץ שליחים תמיד מוכתב על ידי האצן החלש ביותר. טעויות קטנות הופכות לפעמים למשמעותיות אם חבורה גדולה של אנשים נדרשת לשלם עליהן. במשחק כזה, האחריות לא מתחלקת בין חברי הקבוצה - להפך. לכל שחקן יש הרבה יותר מעמסה על הכתפיים.

המחשבות האלה ממלאות אותי קנאה. כמה פשוטים וקלים הם חייהם של שחקני הכדורסל. אימוניהם קבועים וסדורים. משכורותיהן נאות. אהדת הקהל מובטחת לרוב, ומנחמת לפרקים. ובראשם - מאמן. הוא המחליט והוא שיתן דין ודברים. הוא שיזהה צרכיהם והוא שידע לרקוח את ההרכב המושלם והמנצח. ואם ייכשל - ילמד לפעם הבאה. כי טעם ההפסד אולי מר, אך גם נחרץ - וחותרי ההצלחה ייתקשו להתעלם ממנו, ויאלצו להסיק מסקנות. 

כולנו שחקנים, כך נדמה. אבל הצלחת הנבחרת מחייבת אותנו להשתעשע גם באימון. להביט ימינה ושמאלה, ובראי, ולשאול עצמינו מהו ההרכב הנכון ומהי הגישה הנכונה. האם הגיע הזמן לשנות, האם אנו יצירתיים ומתוחכמים מספיק, האם ההרמוניה נשמעת נכון, האם הכלים מכוונים, האם קצב הנשימות מצביע על קיומו של לב פועם. האם אלו הם גבולות המגרש הנכונים, האם זו הקבוצה מולה אנו רוצים לשחק, האם המשחק לא התארך יתר על המידה, והאם לא התעייפנו. האם לא כהו עינינו מלראות את לוח התוצאה מרוב הצטברות הדם, היזע והדמעות. שהיו נחלת תפארתנו בעבר, ועתה - מוליכים אותנו להפסד.

 מקצוענים אמיתיים חושבים תמיד על טובת הנבחרת, ומבינים את המחיר האישי הנגזר מכך. לעיתים הרי, יאלצו להוציא גם את עצמם. הטובים שבהם אינם מחכים להנחיות המאמן. לחסרי המזל שבהם כלל אין מאמן בנמצא. ואז, נדרש השחקן לקחת אחריות החורגת מסמכויותיו הטבעיות. יש שיראו בכך בעיה. אחרים - הזדמנות של ממש.

יום שני, 26 במרץ 2012

תמיד בזמן

האמת שהכל התחיל בכלל כהתערבות, כשעוד היו בתיכון. הם היו מוכנים לשים כסף כדי לגלות מי ישאר ער הכי הרבה זמן. והוא, כמו כל דבר בחיים שלו, לקח את זה נורא ברצינות. יותר מדי ברצינות. הוא נערך כמה ימים מראש לפני מועד תחילת ההתערבות, מילא את מצבורי הקפאין והממתקים, קרא כל ספר שיכול היה למצוא על עירנות מוגברת וחלומות בהקיץ, ואפילו לימד את עצמו כמה טריקים בהיפנוזה. אין סיכוי שייתן להם לנצח אותו הפעם, החליט, ונשבע להפגין נחישות עד לרגע האחרון.

הם לא ידעו עם מי יש להם עסק. אם היו חושדים, וודאי היו נסוגים מההתערבות ברגע האחרון. החזק מביניהם שרד כמעט 30 שעות עד שקרס, וגם אז הוא לא הרשה לעצמו לוותר. הוא רצה שהניצחון שלו יהיה מוחלט וברור, נטול יכולת ערעור. הוא המשיך והמשיך עד שהפסיק מרצונו, אחרי יותר מ-50 שעות. וגם אז, הלך לנמנם במשך שעתיים והגיע לפגוש אותם כדי לדרוש את הפרס. זה בכלל לא היה הכסף מבחינתו, גם לא הפרצופים ההמומים שלהם. זו הייתה התחושה שסוף כל סוף מצא בתוכו כשרון חבוי שהיה רדום בו כל השנים, ועכשיו התעורר לתמיד. השמים הם הגבול, אמר לעצמו, והוא לא מתכוון להחמיץ אף רגע מזה.

כבר למחרת הוא התחיל לחשוב איך לשכלל את השיטה, ולהעצים את האפקט. הוא מיעט להיפגש עם החברים והמשפחה והתחיל לנסות כל מה שיכול היה למצוא – כדורים, משקאות, תוספי מזון. הכשלונות לא הרפו את ידיו והוא המשיך לחקור בניסיון לגלות את הסוד המושלם. האחרים לא ממש הבינו אותו והחלו להתרחק. מה אתה מנסה להוכיח? הם שאלו. הרי אי אפשר לנצח את הזמן, הסבירו לו. לא משנה מה אנחנו עושים, אנחנו תמיד בזמן, תמיד שם. אבל הוא סירב להקשיב.

בהדרגה, הצליח לפתח נוסחה מדוייקת: שלושה תפוחים וכוס קפה מוסיפים לכושר העירנות שלו 16 שניות וחצי. פיזור עדין של קינמון על קצף החלב יכול להגדיל את זה בעוד שתי שניות לפחות. ולאורך כל הניסויים האלה הוא המשיך להגיע ללימודים כרגיל – בהתחלה בתקופת הבגרויות, לאורך כל השירות הצבאי (חניך למופת פלוגתי – כך יעשה לאיש שהתנדב לקחת את משמרות הלילה של כל המחלקה), ואחר כך גם באוניברסיטה. כשאחרים עשו לילות לבנים הוא כבר ספר בשבועות, והמשיך להתקדם. ולמרות כל ההישגים האלה, גם הוא לא האמין כשזה קרה לו.

לילה אחד, כשסימן לעצמו עוד איקס בטבלת המדידה, אחרי שבועיים נטולי שינה, הביט לרגע בשעון ולכמה שניות התקשה להבין מה הוא רואה. בהתחלה חשב שהעייפות מתחילה להשפיע, אבל אחרי שבדק את זה שוב ושוב הבין שיכול להיות שהוא עד לאחד הדברים המדהימים ביותר שאי פעם התגלו למין האנושי. על פי השעון שלו, ביממה האחרונה הוא הצליח להישאר ער 24 שעות ו-17 שניות. שעונים נוספים בבית (כולל עוד 3 שקנה במיוחד כדי לבדוק שאינו הוזה) הצביעו על נתונים דומים. בלילה שלאחר מכן הצליח למתוח את גבול היממה בארבע שניות נוספות. הוא לא היה בטוח אם הוא מאבד את שפיות דעתו, או מצליח במקום בו נכשלו אינספור אנשים לפניו – נדמה היה לו שהצליח לכופף את גבולות החיים. 

מרגע זה הקדיש את כל כולו לביצוע אינספור ניסויים נוספים, ובכולם הופיעו פעם אחר פעם אותן התוצאות. הוא רוקן את ביתו מכל הספרים והעיף גם חלק מהריהוט הכבד, ותלה בכל פינה ריקה טבלאות וחישובים שניסו לנתח את הסדרתיות. בכל פעם, אחרי עשרה ימים נטולי שינה, החל הזמן להתכופף ולציית לרצונו, והיממה הפכה אלסטית ומפותלת. ככל שנקפו השעות הבין שהוא עומד בפני הגילוי המדעי המסעיר ביותר שידעה האנושות, וחש שהוא אינו יכול עוד להכיל את מלוא האפשרויות שהקסם הזה עשוי לתת לעולם. הוא הבין שאינו יכול עוד לשמור את זה לעצמו, אך חיכה לעיתוי המתאים.

עונה רדפה עונה, והחברים המודאגים הפסיקו להתקשר. הניחו שהשתגע, וגם המשפחה כבר החליטה לוותר. ואז, יום אחד, כשהגיע ליעד הנכסף, הוא התקשר אליהם במפתיע וקבע פגישה. הם היו המומים וסקרנים, והגיעו בהרכב מלא לקבל הסברים. הוא פטפט בהתרגשות ובבלבול, והם לא בדיוק הבינו. משהו על השעה ה-25, ופרק חדש באנושות. הם הציעו לו להירגע, והמליצו לו לחטוף כמה שעות שינה. ובכלל, מה עובר עליו? הרי אי אפשר לנצח את הרצף. אנחנו תמיד בזמן, והוא בתוכנו, והמשחקים האלה מסוכנים. מיואש, הוא עזב את החדר, ושב למחקריו. הם לא שמעו ממנו מאז.

בדיעבד, אולי היו צריכים לקחת אותו יותר ברצינות. חלק מהם אפילו חושבים שיכול להיות שהוא עלה על משהו, גדול באמת. ובכל זאת רובם חושדים שפשוט השתגע. הם עדיין זוכרים לו את הימים הטובים, התמימים. עם החיוכים הגדולים והחלומות הקטנים. הם מתאספים כל שנה, עולים אליו. בעיקר מנסים להיזכר, לתת לו את הכבוד שהיה ראוי לו. וכשהם עוברים בשער ומתקרבים אל המקום בו הוא מונח עכשיו, הם מביטים אחד בשני בעיניים ומתרגשים מהנוכחות המלאה. כל שנה הם מגיעים אליו, כל שנה. תמיד בזמן.

יום שבת, 24 במרץ 2012

חלקיק בזמן

הייתה פעם סדרת טלוויזיה משובחת, שתיעדה את קורות קבוצת אנשים שיכלו לנוע בין יקומים בזמן. בכל פעם הם הגיעו לעולמות אחרים שמתקיימים במקביל למציאות שלנו, ובכל אחד מהם תנאי קיום אחרים, לפעמים טובים יותר ולפעמים פחות. על אף שנחשפו למראות מדהימים ומסמרי שיער, מטרתה של הקבוצה הייתה אחת - לשוב הבייתה. בכל פעם שזינקו דרך השער האלקטרו-מגנטי שהוליך אותם אל היעד הבא, קיוו שאולי התחנה הבאה תחזיר אותם לחיק משפחתם. בפועל, הם (וגם אנחנו) ידענו שהסיכויים לכך נמוכים מאוד. כל כך הרבה עולמות ויקומים מסתובבים סביבנו, והסיכוי לחזור לנקודה הנכונה קטן עד להכעיס.

באחד מסיומי הפרקים הדרמטיים, הגיעה המשלחת ליקום שנראה בדיוק כמו הבית, לפחות ממבט ראשון. מניסיונם, הבינו חברי המשלחת שעליהם לוודא היטב שלא מדובר באחיזת עיניים, כי גם בעבר הגיעו למקומות שנראו כמו "הדבר הנכון", ובעצם התגלו כשונים בתכלית. לרוע מזלם, עמדו לרשותם שניות ספורות לפסוק בטרם ייפתח השער הבא. אם יטעו, יהיו כלואים לנצח בעולם אחר, ויאבדו לתמיד את הסיכוי להגיע למחוז חפצם. אחד מהם העלה את הרעיון לבדוק את שער הברזל בכניסה לבית, שתמיד חורק. כשגילה שהחריקה אינה קיימת, הסיק כי מדובר ביקום חלופי, והם זינקו להמשך מסעם. לצופים, שנותרו ביקום הזה לעוד כמה שניות, התגלה שהשער הזה שומן שניות קודם לכן, לאחר שנים ארוכות של חריקות. אין לתאר את תחושה ההחמצה שהורגשה בלב, גם בקרב אלה שאינם מזנקים בזמן.

לפעמים אני נזכר בפרק הזה וחושב מה הוא אומר על החיים שלנו. אנחנו כל כך מחכים לאותו רגע אקראי בזמן, לאותו חלקיק שנייה שיפגיש שני אטומים בודדים ויחזירם הבייתה. הסבירות לכך כל כך נמוכה, ולפעמים נדמה שהיא פוחתת. לא ניתן לתאר את תסכול המרדף של האטום הנע בחלל ומחפש ביקום האינסופי את רגע תהילתו, את עייפותו המצטברת במסע האינסופי אל המנוחה והנחלה. לרגעים, אפשר לטעות ולחשוב שאין תסכול רב מזה. ולרגעים אחרים, אפשר לחשוב בסרקסטיות אכזרית, שדווקא יש. אולי אותו חלקיק כבר הגיע הבייתה. אולי אבק המסע, עייפות התלאות ואינרציית המהירות מנעו ממנו מלהבחין בכך. ועכשיו, למרות שכבר מצא את שאין למצוא, הוא שוב מרחף בחלל, בתעופה אקראית. חושב לתומו שלעולם לא יפגוש, במה שכבר פגש, במה שכבר הוחמץ, בחלקיק של זמן, בזיהוי לא נכון של שער שעמד להיפתח. 

יום שישי, 23 במרץ 2012

ספיראלה

"כבר שאלת אותי את זה, פעם. כאן", אני מתלונן באזנייה והיא מתגוננת: "זוכרת". אבל אני חייב להבין, כך היא מסבירה ובעצם קובעת, שהחיים כאן הם טיפול לולייני מתמשך, שאנחנו חלק מספיראלה. אנחנו ניגשים ונתקלים שוב ושוב באותן שאלות אבל מגיעים אליהן בכל פעם ממקומות אחרים, נוחתים בזוויות אחרות, שבים ממסלולים מגוונים. לכאורה, נדמה לנו שאנו באים שוב ושוב אל אותה הנקודה, אבל כשנסתכל על התהליך נוכל לראות את השינוי, נבחין בכך שהתשובות שלנו נעשות בכל פעם עמוקות יותר וכנות יותר. סימני השאלה יספגו לתוכם קולות אחרים, שיוכיחו שהתבגרנו ולמדנו, שהנהר באמת לא קופא על זרמיו.


ואותי? המחשבות האלה בעיקר מעייפות ומרדימות. הרי כבר נשחקו המילים עד אפר, וכבר הוכח שגם רוח אפשר לדחוס ולמזער לקוביות קטנות של פטפוט. אני מביט אל הרחוב וחושב – כמה מפחיד יכול להיות ללכת עירום ברחוב. לא כמו חלום רווי משמעויות נסתרות של תת-מודע, אלא באמת – פשוט לשכוח להתלבש ולצאת אל השמש חשופים באמת. לא בגלל המבוכה, ולא בגלל ההשפלה. לא מחשש להציג את כל מה שהעדפנו להסתיר. הפחד הגדול ביותר הוא מהאדישות. שנלך כך כפי שאנו באמת - ולאף אחד לא יהיה אכפת, ואיש לא יסיט מבטו. נדמה לי שאז נושלך לתוך המסקנה שאנחנו לא ממש מעניינים, ושבסוף היום אנחנו לבד. צועדים כביום היוולדנו, ובודדים כביום מותנו. מחזיקים בידיים קפוצות את שאריות האשליה, שכאילו עוד יש אצלנו סודות שיוכלו לסקרן. שאם רק נתאמץ ונעז, עוד נגע במישהו ונפתיע. בחיי שכבר עדיף ללכת לבושים ולהסתובב במעגלים. מי יודע, אולי נמצא את הכניסה לספיראלה.  

יום ראשון, 18 במרץ 2012

רק באגדות

אליסה הסתחררה במהירות אדירה עד שנחתה לבסוף על סף דלת גדולה, ובמוקדה חריץ מנעול אימתני. היא לא הייתה בטוחה בדיוק כיצד הגיעה לשם, ומה עליה לעשות. בהיעדר פתרון או מוצא אחר, לחצה את ידית המתכת ופסעה פנימה אל החלל הגדול. עיניה נתקלו במסדרון רחב עיניים, ובצידיו אינספור דלתות נוספות, בגדלים שונים.

"וואו", חשבה לעצמה, "חזרתי אל ארץ הפלאות?". "לא", אמר לידה ארנב לבקן, "זאת דירה מחולקת".

"לא ידעתי שיש דברים כאלה בכלל", אמרה בפליאה. "אם מישהו שואל אותך, באמת עדיף שתגידי שאין", השיב והדליק עוד סיגריה.

לפתע נזכרה כי בדרכה לכאן עקבה אחרי ריצתו, ובידו שעון גדול. "למה אתה מחכה?", שאלה. "לא מחכה, פשוט עוקב אחרי המחוגים. הראשון שרוצה את הדירה מקבל". "והשני?", תהתה. "השני ממשיך לחפש. ככה זה כאן אליסה".

"והמלכה? איפה המלכה?", התעניינה. 

"את מתכוונת לזו שמחזיקה את כל הקלפים?", שאל.

"בדיוק! בדיוק לזו!", השיבה בהתרגשות.

"אם כך את מתכוונת בטח לבעלת הבית. היא מחזיקה בצרור של כל המפתחות כאן. אם יתמזל מזלך אולי תראי אותה, אבל סביר יותר שתפגשי את אחד מהשליחים שלה. בכל מקרה, מה שלא תעשי, אל תדפקי בדלת מספר שלוש".

"למה? מה יש מאחוריה?", הסתקרנה אליסה.

"תולעת שיושבת על פטריה ומעשנת כל הזמן. אבל אל תתרגשי, בקצב הזה היא לא תישאר כאן עוד הרבה זמן. עדיין מנסה למכור לזקנה שבמסיבות שהוא עושה פה לחברים שלו כל ערב שותים רק תה".

 "והחתול? הוא עדיין מסתובב כאן?"

"אליסה, זו קומת קרקע - מה חשבת? תגידי תודה כל עוד שהוא מסתובב בחוץ ולא תראי אותו מסמן טריטוריה על הריהוט שלך".

אליסה חשה בחילה מוזרה. היא לא שתתה אף לא לגימה אחת מהמשקה המוזר, אבל פתאום הרגישה כל כך קטנה והעולם סביבה נעשה גדול ומאיים. "אני אף פעם לא אגיע הבייתה, הא?", שאלה בייאוש.

"תלוי", אמר השפן, "אם באמת תחליטי שאת רוצה לחזור להורים, תמיד תוכלי לעשות את זה. לא תהיי הראשונה".

"ואם אני רוצה בית משלי?", שאלה.

"תאלצי להמשיך לחפש, ולחפש. אולי עד אין קץ"

"להמשיך לחפש? הרי אין בכך שום היגיון!", התפרצה.

"רק אי-גיון", אמר מחוייך, וקיפץ לו למחילה אחרת באדמה, חשוכה, צרה - ויקרה.

יום חמישי, 15 במרץ 2012

נצחון בשתי ידיים

כשחצה בתנופה אדירה את קו הסיום, הרוח מדביקה צעדיו מאחור, עוד הספיק לסובב חצי מבטו לחוש את תשואות הקהל. מתחריו היגעים הרימו ידיהם, והוא הרים את שלו - מכריז על עצמו כגיבור השעה, כאלוף השניות. ולא הכיר כי טעות חלחלה בין אצבעותיו וכי שגיאה הלמה בראשו. לא היה זה נצחון של ממש, מהסוג הנמתח אל אופק הנצח. רק רגע חולף, שנחתם בהקפה אחרונה. קו הסיום לא הרחיק מנקודת המוצא, ובעוד כמה רגעים יוכרז אי-שם מנצח אחר, ושם חלופי יככב בכותרות הכבוד.

בנשימה אחרונה שלוותה בבצבוץ אגלי זיעה עקשנים, ואולי אף בחצי קריאת קול שספק כוונה להיחלץ מפיו, הצליחה ידו להכניע את יד יריבו. קול הדפיקה על שולחן העץ הכריע את המאבק וגרר פסיקה נחרצת ונוקבת. הקרב נשלם. וטרם שנמלא בסיפוק מענג, הבין את טעמו האמיתי. ודי היה במבטו הכואב והמושפל של יריבו כדי להכחיד את גאוות ההישג. היד שהביסה נמתחה ללחיצה, מוחקת בדרכה את חיוך היוהרה.

כל אצבע בכפותיו נמתחה לקצוות תבל אט אחז במקל הדקיק והניפו להנחיות המקצב. אוזנו קרויה הייתה לכל נימת צליל, כל פריטה, קול פסנתר, וביקשה להסדיר את ההרמוניה, להחיות בה סיפור, לעצב שורותיה. ולפרקים, חש כי הוא - ולא אחר - המנצח. וברגעים אחרים הבין כי אינו אלא מארגן ומסדר את כשרונם של אחרים, הממריאים לבדם למרחקים שמיימיים, המספרים בעצם בדיות ללא מילים.

והם, בכלל לא ידעו שהם כאלה. שיערה כבר האפיר, ושלו כבר נשר. וצינת הרחוב לא טרדה שיחתם. ולרגע לא הבחינו במבטי הנפעם. השנים כבר חלפו, והם - שלובי ידיים. בצניעות וברוגע פסע הזוג, שהצליח באמת להביס את כבלי הזמן.  

יום שלישי, 13 במרץ 2012

המעגל

יש לי זכרון מעומעם על חתול על עץ בסיפור ילדים, מסתתר מאחורי חיוכו, ומסביר לילדה תועה ביער שכן זה בעצם לא, שיש זה אין. אולי לא היו הדברים מעולם, ואולי זה אינו סיפור ילדים.

תחושת האינסוף המקוננת בנפש, הרי מסתכמת לרוב בכלום המוחלט. והאפסיות הפנימית, הרי אינסופית היא.
כמה אווריריות הן מרבית השיחות שניהלנו היום, כמה צורמת היא שתיקה.
כמה נמוך יורדים שוכני צמרות, ואילו קומות נוסקים נמוכי המעמד.
המוקף בקהל בודד הוא, אך כמה מלא האחד השמח בחלקו. כמה ריק האחד המלא בעצמו.

אולי אנחנו באמת חיים במעגל, המצמיד ניגודים.
אולי הסתירות הפנימיות בקיומנו הן מפגשי השקה של סוף והתחלה.
והאמנות באמת בכאב נובטת, והשלמות נגלית בחסר.
אולי לא כתבתי כאן מעט.

יום ראשון, 11 במרץ 2012

מתקתק

מתרוצץ בכל הבית במאמץ נואש לאתר את מקור הרעש המעיק הזה. הופך את החפצים, מבלגן את הסדר הכפוי במטבח, מרים דפים ממוחזרים עם טקסטים ממוחזרים-יותר, מחפש בנרות ובנורות ובמנורות, ולא שוכח להעיף כמה מבטים החוצה, וחזרה פנימה, ובמגירות ובארונות ולא מוצא. מצמיד אזניי אל הקיר, ואח"כ כאינדיאני העומד להידרס גם אל הרצפה. אבל התקתוק הזה אינו פוסק ואני עומד לאבד את דעתי, כך שגם אותה כבר לא אמצא.

מגביר את הסאונד במחשב, מנגן בחוזקה מביכה באורגן, אבל המטרונום המעצבן הזה אינו חדל. מהרהר לרגע באפשרות להרים קולי כדי לגבור עליו, ונזכר ברגע האחרון במציאות. הייאוש משגר אותי למחוזות רחוקים - אולי זה רמז? לא מהסוג החבלני שהוטמן לי ביסודות הבית, רמז של ממש, רמז מגבוה שנועד להטיח בפניי את תנועת הזמן. אולי מישהו רוצה שאזכור שאנחנו לא נעשים צעירים או יפים יותר, אולי משהו שם מנסה לגרום לי להתחרט על מעשי היום, או על אתמול, או על החודשים והשנים האחרונות. אולי בסוף התקתוק הזה צפוי שעון מעורר שיבשר לי שצריך להתעורר, להתפכח, לחזור להנחיות היצרן ולהרכיב עצמי מחדש. בקצב אחר, במקום אחר. אולי הדופק הקבוע הזה מכוון להזכיר לי להקשיב ללב, לתת לו להוביל לשם שינוי, ובאותו השינוי לצלול למקום עמוק באמת ששם אין תקתוקים מעיקים. ששם עוצרים לחשוב, ולנשום ולנוח.

"זה אתה, טמבל", אני אומר לעצמי. "זה אתה שמתקתק". מבין. נושם. כותב. 

יום חמישי, 8 במרץ 2012

קשרי דממה

ישבו זה מול זו, היא והוא, ביניהם שני ספלי קפה, ובחוץ התחלה של בוקר בהיר. היא צעירה ממנו אך דומה לו, וודאי בתו. ואם כך, סביר כי אביה, וניכרו בו השנים. בית הקפה שומם וגם האוויר שביניהם, והם שותקים. והדבר היחיד שמרים קולו ברגע הזה הם צמד מבטי האשמה החולפים ביניהם, לאט.

היא שותקת ראשונה, ומאשימה עצמה. אולי חושבת שאכזבה אותו, שלא גדלה להיות הבת שרצה שתהיה. אולי בכלל רצה בן ואכזבה עוד בטרם יצאה לאוויר. ואולי כשבחר את שמה בחר גם קריירה ומסלול חיים מסויים, והיא ערערה על בחירתו ובחרה נתיב עקלקל. אולי רצה שתבקר אותו יותר (והיא? אולי רצתה שיבקר אותה פחות?). עוד זוכרת דמיינה איך זה צריך להיות ביניהם, ובסוף לא הסתדר. הייתה מרבה לחבק אותו בצעירותה, ועכשיו אינה מזהה את הגבר המבוגר היושב מולה, מישיר אליה מבט, באישוניו נשקפת ילדותה הנשכחת. היא מחבקת חזק יותר את כוס הקפה כאילו כדי לנצור את שתיקתה. מוזר, היא חושבת לעצמה, כאילו שבכלל יש לי מה להגיד.

הוא שותק אחריה, ומאשים עצמו. מה עובר לה בראש עכשיו, הוא אפילו לא מצליח לדמיין. כבר אינו מכיר אותה כמו פעם, ובאחרונה התחיל לשכוח את חלק מפרקי ההתחלה. את הלמות הלב בלידתה הוא עוד מצליח לשחזר, אבל עתה יושבת היא מולו כחלק מרקע התפאורה, בשגרה מתמוססת. הוא כועס על עצמו שאין לו הרבה מה לספר, ואינו יודע מה לשאול. כברת דרך חצו יחד, וכעת התפצלו הנתיבים לעולמות מקבילים. כמה היא דומה לאמא שלה, הוא בטח חושב לעצמו, ומתבייש לשתף. כשהוא איתה הוא מרגיש שוב צעיר, מרשה לעצמו להרהר בדמות האב שנשכחה בו. בעומק שערה הוא מזהה בניצני שיבה. הבת שלי כבר אמא, הוא נזכר, ומרטיב את הרגש החולף בלגימה נוספת.

בנקודה סתמית באמצע השולחן נפגשים מבטי האשמה ונספגים זה לזה, מתרכבים בחלל. זו השתיקה שמחוללת את הבושה, השתיקה. עדות כי נתייבש מעיין המילים וגם הדמעות כבר לא יואילו. רמז לחלוף הזמן. שני זרים אוחזים בכוסותיהם במבוכה, אבודי מחשבות. בוהים בקפה. נזכרים איך קודם, מזמן, ביקשו הפוך.

הבזבוז הגדול של פורים

תחילה בוחרים מסיכה, בוכה או צוחקת, ומוטב שתהיה אטומה וחיוורת. שלא תחשוף ולו שביב מהמבט האמיתי, גוון הרגשות או את משפטי המבט. ורצוי להקפיד שהמסיכה יושבת היטב על הפנים ומכסה אותם לחלוטין ושומרת על הכל מוגן בפנים, נצור וחבוי. ומותר להוסיף קצת איפור או מגבעת, ובלבד שיתאים המראה לרצוי, והרצוי לנדרש, והנדרש למצופה. כה טבעיות יראו הפנים החתומות ואיש לא יגלה את שנחבא מתחת, את שאינו מותר לחשיפה.

לא תהיה המסיכה שלמה בלי התחפושת הראוייה, לבוש של דמיון, מראית עין בדיונית העוטה על לובשה זהות לא-לו, תכונות מפוברקות, כיסוי ארעי או נצחי המושאל מאדם זר. ולא ידעו עוד הסובבים מי לובש אמת הוא ומי נחבא תחת כסות כזבים, מסתתר תחת בדים בדויים, ענוב בעניבות חנק הכובלות את חירותו. ובהיעדר פנים, וללא גוף, ירחף המתחפש בחלל חף מכנות ומרובה בלבול, ופעמים רבות אינו משוכנע מה מסתתר מאחורי השכבות, והאם בכלל עוד נותר דבר-מה להציל.

 אבל שיאו של החג מגיע בערב המשתה, אז זורמים האנשים כיין אל בקבוקיהם ומצווים בשמחת המונים משוחררת גבולות, רפויית רסנים. ועם כל פקק שייחלץ ממקומו, כך יחולצו המחשבות, הרגשות והפחדים מפי השותים, מלבבות השוטים. ודווקא אז, יחלו המחופשים להבין את טעותם - עת תיפול המסכה היקרה מראשם, ויושלו שאריות התחפושת מגופם. ולפתע, בתוך בליל החגיגה, ימצאו עצמם שוב בנקודת ההתחלה הנשכחת, כשם ערומים וחשופים, כאילו לא היו הדברים מעולם, כאילו לא השקיעו חייהם בתפירת התחפושת המושלמת, שמעולם לא נראתה כל כך ילדותית ולא רלוונטית. 


איזה בזבוז יחשבו כולם, ולא יאמרו בקול. ובסתר ליבם ידעו עד כמה בוזבז המאמץ לשווא, עד כמה סטו החיים מייעודם. ולא על הסרת המסיכות יקוננו, כי טבעי הדבר ומבורך. על עצם יצירתן, על מהות חבישתן יבכו. ויישבעו כי לא ישתמשו בהן שוב לעולם, לפחות עד החג הבא. שכבר יספיקו לשכוח את גודל הבזבוז.

יום ראשון, 4 במרץ 2012

פשע נגד האנושיות

ביום יפה כל כך, כשהשמיים מחייכים בשבילך בפיסוק רחב של שיני-עננים ואישוני זריחה נעימים, כשבין הירוק לכחול כל מגוון הצבעים משתלבים במקצב מדוייק, ומכל עבר מגיחות רוחות הים והנפש לחבק את היגעים, ומבקשות הן מחילה שלא באו קודם, והמחילה ניתנת, כי ביום כזה אין כעס ואין טינה ואין איבה או מכאוב, כי מעלות החום ומעלות האדם מרקדות יחדיו בצינת נעימות מתקתקה, והאדם בא אל סיפוקו ופוגש בגורלו ומשחקים הם בערבוביית רגשות, מגישים את עצמם לעצמם ובוחרים בחופש אין קץ, שאין שני או ראשון לו, ולא שישי או שבת, ואין אסירים בכלאם כי רק אסירי תודה נפעמים מהשפע הקולח הזה, המציף מאגריהם המרוקנים של הצמאים והרעבים, ומזון הבריאה כבר מציף ריאותיהם, והם מודים לו ומודים שלעולם לא ישכחו את הפלא הזה אשר ציפה להם מעבר לדלת והגיח בעד החלון ורצה בקרבתם וזכה בהם והם בו, ועתה לא ניתן עוד להפריד בין האנושי לבדיוני ובין העכשיו למותר, ובין אדם לחברו ולעתידו ולעברו ולעצמו. תמצית האושר על מצע של טבע, פרוס לקוביות גרוסות של שמחת אמת ותקוות-עד שלא ישובו לנוע מחוגי השגרה בשאון השעון.


זהו יום של הגשמת חלומות ולא של השלמת משימות, של נדודים ולא של מדים. 
ביום יפה כל כך, זה פשע להישאר אטומים בין קירות. 
פשע נגד האנושיות.

יום שישי, 2 במרץ 2012

נקודות למחשבה

אומרים שפעם, שעוד חרתו האבות על חרסים, לא היו בעולם סימני פיסוק. את מקומם מילאו רווחים סתמיים שנועדו לסמן בהיעדרם את קיומם. כמו קרובים שחלפו, או זכרונות ישנים.

ואני תוהה כיצד הסתדרו בני האדם בלי סימני שאלה, שבהיעדרם הייתה שנתנו ערבה יותר, אך עם הרבה פחות סיבות להשכים בבוקר.

ואיך הסתדרו בלי סימני קריאה הזועקים מן הדף וקולם לא נשמע, שקיומם נועד להפנות תשומת לב רגעית לכך שיש חדש תחת השמש, גם ביום מעונן וגשום.

וודאי עייפים היו אבותנו ללא פסיקים, שכל תכליתם מתן הפסקה קלה או אוויר לנשימה, וצורתם כחיוך קטן שנועד להזכיר שמותר.

או מקף, נקודתיים ומרכאות, שנועדו לפרט ולנמק ולבאר את כל מה שאפשר ללחוש במבט.

ובהיעדר נקודות, החותמות פרקים ומאפשרות לחדשים להיוולד ולצמוח. הנקודה היא הרי הזכר האחרון לקו התפר שעבר פעם בין הסוף להתחלה, בין הכאב לאושר.

כנראה שהיו משפטיהם קצרים יותר, פשוטים ומובנים. ייתכן שלא היו זקוקים לעזרים הטכניים שהמצאנו במקום נשימות.

ואולי פשוט היו אמיצים יותר, מעזים לכתוב בלי מגבלות של פיסוק. בלי מחוייבות לתבניות. ואפילו - בלי סוף

יום חמישי, 1 במרץ 2012

אפשר

בקצה המסדרון הזה המתינה דלת. זאת אומרת, לא ממש המתינה אלא יותר הפגינה נוכחות, שיווקה קיומה. ועליה שלט קטן וסמכותי - אי אפשר. אף אחד לא ידע מי תלה את השלט הזה, וזה גם לא היה ממש משנה. המילים השתקפו בשלולית הגדולה שממול, עדות-עד לכל אלה שלא ידעו אם לצחוק או לבכות, ובחרו בשתי האפשרויות כשנתקלו בדלת. המפתח כבר מזמן נשכח, וגם הידית כבר חלודה. המנעול משופשף ומעוקם ובחריצים טחובים רסיסי חצץ המחספסים את חיכוך התנועה. הדלת הזו, מכל עבריה ומכל צדדיה, תקועה לחלוטין. תקועים לחלוטין היו המבקשים לעבור את הסף, להבקיע את הדרך. חסומים מלהמשיך, מתבוססים באכזבתם, מדממים ושקועים, שוקעים ודוממים. הדלת הזו כשמה כן היא - אי אפשר. היא האי-אפשר בהתגלמותו, בתצורתו הטבעית והזכה ביותר, הפשטות האי-אפשרית בהתגלמותה, הסיבוכיות הבלתי פתורה לעולם. 

תקועה, מנוכרת, מאכזבת. תמרור עצור בוהק ומאיים המפציר בבוהה בו להפנות מבטו, להסתובב ולסגת, לחזור לאחר למקום ממנו הגיע. הוויתור המושלם והמתבקש, הרפיית הידיים עוד בטרם הונחו על הידית. אין חור הצצה ואין חרך מאפשר ואין בליטה לטפס עליה - כל הדרכים חסומות והמסקנה כבר נתקבעה. כך או אחרת צריך ללכת למקום אחר, לחפש דלת אחרת, פתוחה וזמינה, שתשכיח אכזבות לב ותעניק מקסמי ספים חדשים הממתינים בשער.

אבל אותי הדלת הזו מכשפת. והכישוף הזה נוטע בי סקרנות. והסקרנות הזו מנביטה בי אמונה. ואני מאמין שאפשר. 

ואחר כך, אחרי זמן רב, אני שוכח שהצלחתי לעבור את הדלת, וגם את זו שאחריה. אבל אני הרי כבר מאמין. רוב הזמן.