יום שני, 30 בנובמבר 2015

פלוס במינוס

מגיל צעיר מלמדים אותנו, שפלוס הוא דבר חיובי ומינוס הוא שלילי. משבחים את יתרונות החיבור, ואת הכאב הטמון בחיסור. מהללים את היתרונות ומבכים את הפערים, מברכים את העודף השופע, וטרודים במחסורים.

אבל דווקא בתחום בו אמור היה המינוס להיות המושמץ ביותר, דווקא שם הוא זוכה לתהילה. בעולם הכלכלה החובות הם לא תמיד שליליים. להפך, הם נתפסים כחיוניים.

אף אחד לא באמת ייתפס ב"משיכת יתר" ל"אובר-דראפט". אבל כל כלכלן מתחיל יסביר בשמחה איך חברה לא יכולה לצמוח אם אינה לוקחת הלוואות ונכנסת במודע וברצון לחובות. זה אילוץ רק אם בוחרים לראות זאת כך. בפועל - זו השקעה נבונה בעצמך - העולם לא הניח בפניך מקפצות, אז אתה קונה אותן בכסף טוב שעדיין אין לך. לכשתגיע למקום גבוה מספיק, אולי יהיה לך את ההון להחזיר. אדם שלא נוהג כך אינו חסכן, הוא טיפש. נשאר יציב על הקרקע, אבל צופה בכל היתר מקפצים, באומץ לב. המחשבה שאין המחושבים נקלעים לחובות שגוייה. רק אלה שנשארים בהם לא כלכלו מעשיהם בתבונה.

היופי בעקרון הזה טמון בעיניי בגלישתו מעולם הכלכלה אל מחוזות הנפש. החסכנים מסתפקים בכוחות עצמם, בתעצומות הנפש הקיימות, בנתוני הגוף, בתנאי הטבע. האמיצים מביטים מעלה. הם מנתרים אל קפיצת האמונה שעשויה לקחת אותם מעבר לדימיון. הם שולחים מבט חריף לעבר חוסר הוודאות, חוסר הבטחון, חוסר האמון, חוסר התמיכה, חוסר הלגיטימציה, חוסר הזמן, חוסר המשאבים - וממלאים את כל אלה באוויר ריאות מלא רוח. הם נתמכים בכתפי נפילים ואחר כך גומלים להם בכתפיים חדשות. הם נשענים על עוצמות שאין להם, ובכוחן צומחים למי שהם יכולים להיות. 

זה מעייף, ושוחק, וקשה, ופוצע. אבל איש השקעות נחוש ידע לתרגם את תסכולו לפירות של אמונה. הוא רק חייב לאמץ את העקרון הכלכלי ולהפסיק לפחד לצעוד על חבל דק נטול רשתות. מה שיעזור לו לשמור על שיווי משקל זה החלפה מהירה של מבטים - פעם אחת באומץ מרחיק רואי לאופק, ופעם שנייה בבטחון מטה - אל פניהם היציבות של האנשים המבוססים בחוסר מעופם. 

יום חמישי, 26 בנובמבר 2015

זו השעה לקנא

זו השעה לקנא, בילדים הקטנים שנרדמו מזמן. ניתקו ברוך מן המציאות ושקעו לעולמות עלומים, חפים מדאגות ונטולי עכבות. ובעודם מפליגים למחוזות תום הותירו אותנו על חוף סהרורים, תרים לשווא אחר אי יציבות במים הסוערים. חולמים בהקיץ כי נשוב להירדם בעדינות נפש השמורה ליצורים זכים שטרם פשטו בהם כתמי הספקות. עיניים ירוקות מקנאה, ואדומות מעייפות, רואות שחורות במים תכולים. ומשלל הגוונים מבקשות מעט מנוחה ונחמה, שהרי הובטחו לנו בילדותנו. מבקשים להשתחרר מעוגנים שהושלכו וסחפו אותנו למערבולות, החבל הדוק סביב צוואר ואין הלב מתיר.

זו השעה לקנא באלה שלא ילכו לישון הלילה כלל. יתמכרו לצלילי עונג ולהט ויכפו את גדולתם בשעות הקטנות. ובבוקר, עם צאת אור ראשון, ישלחו עוד מבט אחרון אל האושר, ויאמצו אותו אל חיקם המזמין.

זו השעה לקנא באנשים שהביסו את הזמן במבטם הבז למחוגים. שהניסו את שיקולי הדקות בחדוות הרפתקנותם והכו את מלכודות התכנון במקל נדודים. זו השעה לקנא במי שאין שעות בהליכתו המרחפת, במי שיופיה של שעה קודם משתקף במדוייק בבבואת השעה שאחרי.

והקנאה, הארורה שבחשוכות המרפא, היא מתהפכת וזוחלת, משלחת נשיקות מוות אל החולפים בדרכה. מזדחלת תחת עץ הדעת ומרקיבה פירותיו, מלחשת ליחשושים חסרי פשר רק כדי להפר את השקט המיוחל. מרימה את ראשה האכזר ומכריזה: זו השעה לקנא, בני. ואין מקלט לראשי בשעה קשה, רק קינת קנאה מייסרת, פוצעת עור ואור, מדממת שניות אבודות שזולגות מבין הריסים.    

יום שלישי, 24 בנובמבר 2015

שעורי נהיגה

1. בושה

תמיד תמצאו את האחד, שכאילו במקרה, או שפשוט לא שם לב. הוא יענוד פנים תמימות, וברגע האחרון יפתיע את עצמו ויבצע את הפנייה האסורה. וטור המכונים הארוך מאחוריו שהמתין זמן רב לא יעניין אותו בכלל. הוא יחתוך את כולם ויפנה בתמימות אל דרכו. ואני, ללא שליטה או כוונה, מגיב מייד. הרגל נשלחת אל הגז ואני עושה כל שביכולתי כדי להגיע אליו. גם הבוקר. לא כדי לריב, או ללכת מכות (למרות שהסיכון קיים). רק כדי לשלוח אליו מבט. לפעמים, אפילו לפתוח את החלון ולהסתכל לו בלבן של העיניים. די במבט אחד, כדי שהוא יבין. ראיתי אותך. ראיתי אותך עוקף את כולם ומצהיר בלי מילים שהזמן שלך יקר וחשוב יותר משל כולם. לפעמים הוא יתעלם (הטקסט מנוסח בלשון זכר, כי תכל'ס, לא ראיתם אף פעם נהגת עושה את זה). ולפעמים ישפיל מבט ויתעלם. ואולי זה לא משנה שעשיתי את זה. אבל מה האלטרנטיבה? להיכנע לטון האמהי שמתנגן לי בראש ומפציר "אל תעשה כלום זה לא יעזור"? אבל אם לא נעשה כלום, יהיו עוד עוקפים, לא? חשוב לשמר תמיד את המתח הזה, את העיניים הביקורתיות שמשליטות בושה. בסוף זה יתפוס אותם. זה, או אנשאללה המשטרה.

2. ריח ההיסוס

ויש את ההוא שמנסה לחתוך אותך באמצע הנתיב. רגע אחד אתה לא נוסע, והוא גונב ונכנס. ותמיד שאלתי את עצמי - איך לא קורות מיליון תאונות בגלל הנטייה הזו. איך אנשים בכל זאת יודעים מתי הם יכולים להשתלט לך על הנתיב בלי שתתנגש בהם? איך משחק "הצ'יקן" הזה לא מוביל לאסון על בסיס יומי? הגעתי למסקנה שהכל תלוי באותה אלפית שנייה של תקשורת מדוייקת נטולת מילים וצפצופים. משהו במכאניות הגופנית שלנו, כנהגים וותיקים, למד לחוש בניחוח העדין של ההיסוס. ברגע שבו אנחנו מזהים שבריר כזה, אנחנו יוצאים לפעולה. זה מנגנון הישרדותי, חייתי. אבל יעיל. ברגע שהבנתי את זה, הפסקתי להסס. זה הרבה יותר מסוכן, אבל אם זה לא מציל את החיים שלי, לפחות את הכבוד.

3. מי שמאמין לא מפחד (רק מאשתו)

ובכל זאת, יש כאלה שמערערים על החוקים הבלתי כתובים האלה. והם בדרך כלל נהגי אוטובוסים, מוניות ומשאיות, שעושים בכביש פחות או יותר מה שהם רוצים. הם לא שואלים שאלות לפני שהם מתפרעים, וגם לא בודקים מה דעתך על העניין. חשבתי מה גורם להם להיות בטוחים כל כך, והגעתי למסקנה שיש שני עניינים. האחד, זה יתרון הגודל - מלכי הכביש לא חייבים לאותת. הם משקללים מבלי לשים לב בכלל את פוטנציאל הנזק של התאונה, ומבינים שהוא בטל בשישים. במיוחד בהשוואה למה שהם עשויים לעולל לך. לכן חובת הזהירות על המעשים שלהם - היא עליך. וכיוון שהעקרון הזה די מובן לכולם, הם לא צריכים לחשוש. ונהגי המוניות? להם אין גודל, ולכן הם בונים על הדימוי. הם יודעים שאתה יודע - שהם על הכביש כל היום. הם מלכים לא בזכות הגודל, אלא בזכות הניסיון והוותק. ולכן הם יודעים, וגם אתה יודע, שהם לא מפחדים ממך. ואתה, גם אם אתה ממש כועס, נאלץ להיכנע. הם מצליחים להרתיע אותך. להם יש כובע צהוב על גג האוטו, אבל אתה צהוב יותר. גם כשהם עוברים באדום. 

ולפני כמה ימים ראיתי נהג מונית שצפר לכל מי שנכנס לנתיב התחבורה הציבורית שלו, ואז חתך אחרים. בסוף הוא אומר לי: "תכל'ס, הקנסות למי שנוסע בנתיבים שלנו גבוהים מדי". התפלאתי לשמוע אותו אומר את זה. ואז הוא הראה לי את הקנס שקיבלה אישתו. "הזהרתי אותה", הוא מתבכיין לי. כשזה מגיע לכיס הפרטי, פתאום גם המלך הופך לשפוט של המלכה.

4. צפירת (אין) הרגעה

אני עומד בפקק ארוך לפני פנייה ולא זז. וזה מוזר, כי אני יודע שהרמזור כאן מתחלף לעיתים קרובות, וכבר מזמן הייתי אמור להתקדם. ואז אני מבין, יש משהו שאני פשוט לא רואה. אי שם, סמוך לפנייה, הרבה רכבים גונבים את התור. ואלה שמלפנים, פשוט נותנים להם. לכן התנועה זורמת, אבל אני לא זז. בלי לחשוב יותר מדי אני צופר. אבל למי אני צופר? לזה שלפניי? לזה שמאחוריי? אני צופר בעצם לכולם. אני צופר כדי שגם האחרים יצפרו. עד שהרעש המעצבן יגיע גם לאלה שעומדים מלפנים וגם לאלה שמנסים לחתוך. אני צופר כדי להוציא את כולם מהנינוחות שבה הגניבה הזו מתבצעת, לערער את השלווה והעדר החוצפה, להזריק לחץ ומתח ובושה למקומות שבהם מחטפים נעשים ואף אחד לא רואה. אני צופר כדי להציב תמרור אזהרה איפה שהתנועה נטולת רמזורים, הופך עצמי לשוטר במקום שבו יש רק אזרחים. אני צופר כי אחרת אף אחד אחר לא יצפור, ואנחנו נשאר עומדים במקום. עד שמישהו יתעורר - מהנהגים או מהשכנים. שמישהו יבין שעוד יש חשיבות לצדק, שאסור לגנוב, שכבוד וסבלנות ומוסר אפשריים גם בעידן שבו המאחרים לרוב מפסידים. אני צופר, כי לא יכול להסתכל על עצמי במראה הקדמית כשאני מתעלם ולא צופר. בגלל זה היד על ההגה. בגלל זה העצבים מתוחים. בגלל זה אני לוקח את הסיכון. בגלל זה, אני כותב כאן.

יום שבת, 21 בנובמבר 2015

מטוטלת הכוכבים

שני תפקידים שמורים למטוטלת.
האחד, היותה חפץ מתכתי עתיק, ששימש בעבר לחישובים הנדסיים, או כמנגנון מכאני בשעון, או להיפנוזה.
והשני, המטוטלת היא תמיד גם דימוי. לאנך כלשהו שנלקח אל הקצה, ובכוח התנופה בורח אל הקצה השני, ורק לאחר שדועך לאיטו הסחרור, הוא מגיע אל עמק השווה, אל נקודת האיזון ושווי המשקל השפויה שבין הקטבים.

יש הטוענים כי המטוטלת מחקה בכך בדיוק את תנועתו של הזמן, ושל ההיסטוריה. מן הקיצוני האחד, אל הקיצוני האחר - ולבסוף אל הסינתזה המתפשרת, הממזגת בין עוצמות השדות המגנטים והופכת אותם למקום אחד. הוא אינו מושלם המקום הזה באמצע, אך לפחות הוא יציב.

חשבתי על המטוטלת הזו כשבררתי בין העיתונים ואתרי האינטרנט בשבועות האחרונים, בניסיון נואש לחפש אחר סרט מעניין לצפות בו. פעם נוספת, הבחנתי כיצד חלפו התקופות - בעבר הילכו בינינו נפילי ארקנים, שהכירו כל סרט וידעו לספר על אודות כל שחקן ובמאי. האלילים האלה שלטו בכוכבים - כשנהנו מאיכותו של סרט, העניקו לו ציון מחומש רב רושם, ואם הסתפקו בכוכב אחד, נחרצו גורלן של הקופות. והיום, היכן הם אותם אלילים? נדחקו אל ספרי ההיסטוריה. איש אינו מכיר את שמם ולא מוקיר את פועלם. הכוכבים היום בידי ההמונים - מדד האיכות הומר למדד כמות, לתו תקן של פופולאריות עממית, המבוססת על רעיון חכמת ההמונים. אינך זקוק עוד למומחה שימליץ לך, פשוט עשה מה שהרוב עושים. כי טעמך, סביר להניח, יהיה דומה לטעמם. והנאתך, כך נדמה, תהיה משולה להנאתם באשר אתה אדם. בל נשחית הזמן על חכם אחד, כאשר המון נבונים כבר ביקרו והצביעו. אם אין חכם כבעל ניסיון, וודאי אין חכמים כהמוני מנוסים, שכבר צפו והכריעו. 

אבל מי מאיתנו לא חש מפעם לפעם, שאין לו די בהמונים? הגעגועים אל המבקרים המיושנים אוחזים בנו לפרקים. אנו כמהים שתשוב המטוטלת למקום בו היינו יכולים להתעניין בדעת הרוב השבוי וגם ביחיד המלומד. אך היחיד, הודח מזמן. אין הוא בנמצא כבר שנים. וההמונים, קנאים מאוד למעמדם. והשאיפה לסינתזה של כוכבים, נותרת בחלל החיצון.

ומה קורה כשאנו יוצאים מהסרט, ומביטים אל המציאות? זהו השלב בו ניכרת ההפנמה, שגם השיטה בה אנו חיים, הרעה במיעוטה, גם היא גרסה פופולארית של חכמת ההמונים. תחת אצטלת הצדק, אנו מפקידים חיינו האזרחיים בידי ההמון, באמונה (גשמית!) כי וודאי לא יעז כוכב אחד לשתות בכולם כל הזמן. לכן אנחנו מוכנים להשלים עם זה, שאם כולם הצביעו, הם בטח יודעים. אך אם אמנם כך, מאין הספק הבלתי פוסק שמזהיר שאולי אפשר טוב יותר? 

אולי מההיסטוריה? שלימדה כי המנהיג הטוב לא תמיד נבחר?
אולי מהפילוסופיה? שהעדיפה למנות איש חכם ולאו דווקא פופולארי?
או אולי מן הטבע? האם שם נבחר מלך החיות בשל נאומיו? בשל נהמותיו?

סימנים רבים מדי דוחקים את צו המצפון לצפות להתאזנות מטוטלת הכוכבים. אבל היא, ממשיכה בסחרור בין קצה לקצה, ואינה פוסקת. ואנחנו, מביטים אל הכוכבים ושותקים. בעבר, סייעו ליורדי ים לאתר את הצפון. וכיום, ממלאים תפקיד מרכזי באובדנו. 

יום שישי, 20 בנובמבר 2015

נקמת המילים

לפעמים, כשאני פוגש באדם מרשים, אני אומר לעצמי אחר כך בלב שלדעתי "הוא חכם בצורה קיצונית" או "מוכשר באופן בלתי סביר". ומשתעשע מחטיפתן המתוחכמת של המילים הנוזפות והעברתן אל המחנה שמנגד, המחמיא והמתפעל. ותוהה האם נחשב הדבר לגניבה ספרותית, בהתחשב כי ניכר שטוב למילים במקומן החדש. אבל אותן, הרי איש אינו שואל. כמתוך חוק גיוס חובה מתייצבות בטור צייתני תחת הקשר מחייב. אם דעת הייתה בהן, בוודאי לא היו לוקחות עצמן ברצינות שכזו.

ולפעמים, אין המילים מצליחות למלא את ייעודן. זה מתרחש בעיקר במקרים, בהן המילים עושות דווקא. כמו למשל, כשאנחנו רוצים להגיד שדבר מה היה משמעותי, והמילה הזו דווקא מרוקנת מכל משמעות. או שמבקשים לתאר חוויה כמדהימה, ואותה המילה דווקא מחליטה להפוך את החוויה לשגרתית ונטולת ייחוד. לא טוב הדבר כשהמילים עושות לנו דווקא. מרוקנות הן את החלל (החיצוני, הפנימי) ממהות וטעם. ואנחנו, מדברים הרבה, והרבה לא אומרים. 

ולפעמים, המילים אומרות יותר ממה שהתכוונו. זה קורה למשל, כשהחברים בעבודה רוצים לצאת לבלות מבחוץ למשרד, אבל נזכרים "שאין להם אזרחי". וברגע אחד חושפים, כי החולצה המכופתרת אינה אלא מדים אזרחיים, וחוויית הצבא רחוקה בשנים אך קרובה ללב, והחופש, החופש בו אזרחים לובשים רק בגדים של אזרחים, אינו אלא אשליה מתוקה, הממתינה באופק מציאות מרירה, בחלום מתוק בסוף אוקיינוס מלוח.

ולפעמים, אני אוהב לפתוח משפטים בוו של חיבור. ונזכר איך למדנו בשיעורי התנ"ך שככה מתחברים כל הסיפורים, והופכים מקשה אחת. ואני, לא יודע אם הסיפורים מתחברים בכלל. אבל נהנה לדמיין את המילים שזורות בשרשרת, שתלויה על וו אחד. הרבה אנשים מחכים לאות כדי להמשיך, ובינתיים תלויים כך. לא תמיד האות מגיע, ולפעמים המילים עושות דווקא. כנראה שזה חלק מהנקמה שלהן. התחזקו בחשאי וגברו עלינו, ועתה כל אחת מהן שווה יותר מאלף תמונות.   

בגוף ראשון

הם זלזלו. טענו: השקעה מיותרת. מאחורי גבו, אמרו "רק מכונה", "שלד רקמות, בשר ודם". הסבירו שחלש כי אינו חושב, רק מעטפת מכאנית. תוציא את הסנסורים, הם הדגימו, ונשאר כלוב סדוק, ארגז נטוש. לא דבר שיש להתפאר בו, קליפה עודפת. האור האמיתי זוהר תחת העור.

והוא ספג, עד ללשד עלבונו, ושתק. נצרבו בו הזנחות הזמן ודמם. נדבקו בו תלאות הדרך ושרד. אף כי נצר את טעותם.

כי דווקא חושב הוא. חושב, ומרגיש, ויודע וזוכר. 
רק בזקנותם יתפנו להבחין כיצד תמיד זה היה בגוף ראשון. חולשת המחלה, פרפרי ההתאהבות, נוקשות הלחץ, סחרור האימה, רפיון התוגה. עוד כשנזדמנו המוח והלב לדיונים סוערים על אודות פשר המצב, הוא כבר הפנים. ולא שמר לעצמו - גילה, וחשף, ואותת והזהיר. וגם כשזכה להתעלמות, לא הפסיק לשלוח סימנים. עמד על משמרתו כגוף איתן.

כי כשמשהו חשוב מגיע, זה בא בגוף ראשון. זה האחרים שמפרשים באיחור כתפאורת מערכה שנייה, את שנפרט תחילה על מיתרי עצבים חשופים.
  

יום שבת, 14 בנובמבר 2015

העלות השקופה

כאנשים רציונאליים, אנחנו בוחנים צעדינו במונחי עלות ותועלת. כדי להפיק תועלת, אנחנו צריכים לזכות ברווח מסויים או להצליח בקיזוז העלות. זה החישוב הפשטני שתקף למאזן הארנק שלנו, ולמוח השולט בשליפתו, בין היתר. לאחרונה אף גברו המחקרים המוכיחים שגם האמוציות רציונאליות, גם הן כאן כדי להרוויח. במאבק בין העולמות, המלחמה יותר קרת היגיון מאשר לוהטת מחימה.

במובנים אלה, אין שום היגיון בכניסה לויכוח פוליטי וירטואלי. העלות גבוהה: עצבים, כעסים, השמצות, חשיפה, השפלה. התועלת נמוכה: לכל היותר תשכנע את המשוכנעים. כל תא בגופך אמור לייעץ לך להימנע. כל זרם חשמלי של היגיון נדרש לצוות עליך להישמר מכך.

אך הרציונאליות, כך נסתבר, מעט מורכבת יותר. לא הכל נגלה אל העין, לא הכל נהיר במבט ראשון. בחיים החברתיים הסבוכים שלנו קיימות גם עלויות שקופות.

מה יקרה אם לא תגיב. לכאורה שום דבר.
מה יקרה אם לא תשתתף בדיון? העולם ישרוד והמציאות לא תושפע במאום.
אבל את המסקנות האלה שווה לשוב ולבחון.
מה פשר ההחלטה לא להשתתף? האם זו התנשאות למול רדידות השפה? אזלת יד למול ההכרה בסיכויי השכנוע הנמוכים? עצלות? ויתור? סדרי עדיפויות?

תהא הסיבה אשר תהא, הבריחה מהדיון מפקירה אותו לרוב בידי אלה שיש להם אינטרס להשתלט עליו. סופו של מדרון זה בהתפוררות המסגרות, בהסתגרות במגדלי שן, סופה של הדמוקרטיה, של הסולידריות, נצחון היאוש והניכור.

הויתור על השיח הפוליטי הוא לא פחות מאשר בגידה. במעמדך כאזרח, בחובתך החברתית, במצפונך האנושי. גם אם לא יועיל הדבר, העלות השקופה של הפקרת השיח הפוליטי כה גבוהה, עד כי ראוי להחשיבה להרסנית.

מחיר גבוה לויכוח. רציונאלי יותר לשתוק. אך זהו כשל השוק הגדול שיש להיזהר ממנו. יש עלות לחיים רק על פי עלות. אנחנו לא יכולים לשלם אותו. מוטב לשלם במטבעות קטנים של מחלוקת. קיומה היא המוסכמה היחידה.

יום שני, 9 בנובמבר 2015

מחיר ההזדמנות

יום אחד, כשיסיירו בספריות האדירות בקומות הנסתרות של האקדמיה העברית, יגיעו לאגף מאובק באחד המרתפים, עמוס לעייפה בקלסרים ומחברות. ראשי האקדמיה ניסו להחביא מדפיו ולהסתיר כתביו, אך הם מוכרים וידועים לכל. זהו האגף הנודע לשמצה השומר לדראון עולם את התרגומים הלא מוצלחים. בפינה סודית זו, באופן אירוני, נשמר היטב מה שאבד מזמן בתרגום.

ובראש אחד הקלסרים המפוארים, יימצא בוודאי פרק שלם שעל כותרתו תתנוסס הכותרת "עלות אלטרנטיבית". המושג, כלכלי לכאורה. זו גם בטח הסיבה שבגינה ניתן לו שם שכזה: דווקני, ארכאי, יבש, מרובע. אך כמה שניסו המתרגמים לדייק במהות עיניהם, כשלו בלשונם המתרגמת. בהשוואה למושג הלועזי ראוי ונכון היה לתרגם: "מחיר ההזדמנות".

ואל תטעו לפטור ולפסוק כי בהבדלי תרגום וגרסאות מדובר. שכן בהשוואה בין הנוסחים מהות רבה, שמיים וארץ של פרשנות ותפיסת עולם. מצדדי "העלות האלטרנטיבית" סבורים אפוא כי מדובר במושג כמותי מדיד, נתון כלכלי-מתמטי שניתן לייצג בספרות או בגרפים. בהגדרה נוקבת קבעו כי מדובר "בערך המבטא את מחירו של מוצר מסויים על ידי המחיר של האלטרנטיבות שנזנחו לטובת ייצור מוצר זה". כלומר מדובר בחישוב הלקוח מעולם המוצרים. כלומר מדובר בניתוח המבוסס על חלופות כלכליות. כלומר מדובר על דיאגנוזה היפוטתית של תרחישים חלופיים בעולם לא מציאותי. וכל אלה מתלכדים בסופו של חישוב למספר, איכותי בכמותיותו, מדוייק להחריד. טביעות אצבעותיהם של הכלכלנים ניכרות על כל דופן של המספר הזה, אוחזות בו בעלות. לכן גם זכו, כצעד פטרוני של הורים גאים, להמציא לו את שמו. במונחי עלות ותועלת, במונחי ריאלי ואלטרנטיבי.

האחרים, שמעדיפים לראות בכך את "מחיר ההזדמנות" לא זכו לחשב, או לאמוד, או לנתח. הם רק שילמו. כפליים. במעשים נמרצים על הזו שנבחרה, בחרטות צורבות על האחרת.


יום שבת, 7 בנובמבר 2015

תעלות צרות

שוב כאבים ושוב דלקת אזניים ושוב רופא בפנים מטרידות. הוא מרכיב פנס ראש ואחוז באיזמל ככורה פחם הנערך לצאת לעבודתו במחילה. הוא בוחן ומהנהן ורושם כמה הבנות בכתב סתרים ומבקש שאשב. תראה, הוא אומר, זה שוב דלקת. זה בא וחוזר אצלך וכנראה שכך יימשך. ככה זה אצלך. זה בגלל שיש לך תעלות צרות. נולדת איתן. כמו שלי יש משקפיים, ולאחר שיער מתולתל, לך יש תעלות צרות.

ואחר כך, שאני חושב על הצירוף הזה שפתאום התווסף לזהותי הבסיסית. מנסה להבין את המשמעויות הנגזרות מהגילוי.

ותוהה אולי, באשמתן אני כל כך ספקן ובררן. מבין את הצפיפות והלחץ בצנרת האזניים ועל כן בורר בקפידה קנאית מה נכנס ומה יוותר בחוץ, יהדף בתנוך.

ואולי, זה דוחף אותי לעקשנות. איני מתיר לתנועה רחבה לחדור פנימה ומסנן בנחרצות את המורשים בשערי ההסכמה.

ייתכן שזה משפיע גם על טעמי המוזיקלי, על מקצבי השירה המועדפים. אני מדמיין בראש את הלחימה על גבעת התחמושת או במלחמת העולם הראשונה. מאות ואלפים הצטופפו שם בתעלות ומעטים שרדו. כמה נדיבות הן שהן רחבות וכמה אכזריות התעלות בצרותן. לרוב אינן מאפשרות למלוא היצע החיים הנשפך בהן להגיע בשלום למחוז חפצו.

ואולי משום כך אני אוהב את הגשם ומוקיר את כוחן המרפא של טיפות. ואולי לכן מקנא בשדות פתוחים ועמקים רחבים, או באנשים בעלי טעם מגוון ועשיר. כל כך הרבה שעורים אפשריים מתעלים מעל משפט קצר ויבש שפסק את מצבי הרפואי.

תעלות צרות, צרות צרורות. נוטות לכאבים ודלקות, מגבילות ומלחיצות. אולי עוד יתמזל מזלי להיווכח כי באיזון הקוסמי יימצא הפיצוי ההולם, בתעלות הלב או החמצן או הרוח. ועד אז, רק אני והצרות. מכירים במגבלות כושר הספיגה, ומווסתים את העולם במנות מוקפדות פנימה.

יום שישי, 6 בנובמבר 2015

ברכה וקללה

בין שלל ברכות יום ההולדת שבעבר קישטו כרטיסים מהודרים ואישיים והיום מציפים קירות פומביים, מככב האיחול השחוק "הישאר כמו שאתה". מכוון לאמר המאחל: אין אף השגה על אופייך, על מראך, על אישיותך. שמר את הקיים ואל תערוך שום שדרוג. המוכר די והותר.

אך איזו קללה מונחתת כך ללא כוונה על בעל השמחה. ראש וראשית, מתוך שמכריזים על האדם כמושלם. אין להקל הדעת מעול הציפיות המלחיצות הקשורות באמירה גורפת זו. מפסגותיה ניתן רק להחליק במדרון רווי צוקים וחספוס. אדם מושלם צפוי לבלות מרבית חייו באכזבות. למעשה, מדובר בפרדוקס אנושי טראגי: האיש המאכזב ביותר הוא דווקא המתיימר להיות מושלם. הזוכה במחמאה הרמה ביותר הוא המפסיד העלוב במיוחד, שנידון לחיי כאב ורגשי נחיתות.

ומה לגבי הקבעון הנעוץ באיחול הארור? הישאר, הישמר, אל תתרחק ואל תסטה. אין ספק כי מחמאה גדולה הייתה נצורה בביטוי הלבבי אם ניתנת הייתה במדבריותיו הקפואות של המאדים. שם, דבר אינו משתנה. אף נתון אינו מתעדכן, אף תובנה לא מתחדדת, אין חדש תחת השמש. אבל בעולם הגועש תחת רגלינו, ברכבת ההרים הנצחית הזו, דינו של הקבוע להיות מיושן ושגוי. העקבי לרוב טועה, או למצער לא עדכני. המוכר לרוב לא רלוונטי. במציאות שלנו בלאי העדכניות מוחל ברגע בו הודפסה המילה. הספר מאבד חדשנותו ברגע יציאתו לאור. גם האדם.

ולכן, הצעתי הנמרצת לכולם: צאו נגד המוסכמות. ביום חגו הקרוב של יקר ללבכם מהרו לאחל איחול כפול: היה שלם עם מי שאתה, ובתנאי שתייצר גרסאות נוספות ללא הרף. לא מתוך היעדר סיפוק או חוסר סבלנות. מתוך שתפנים בעומק לבך שאתה כמו מסע חייך - לעולם לא תהיו מושלמים. שניכם נדרשים לגייס מלוא חופן הרפתקנות, יצירתיות ואומץ כדי להמציא עצמכם מחדש ולגלות מקומות מפתיעים. רק כך, יהפוך כל יום בחייכם ליום חג. ואת האיחולים המרגשים ביותר, תעניקו לעצמכם. זה באמת לא תלוי רק במזל טוב.