להבין זה לוקסוס

למי בימינו יש זמן להבין. את הדיווחים צריך להגיש עכשיו, ורצוי אתמול. הם צריכים להיות קצרים ומתומצתים. רצוי שאת השורות התחתונות תדגישו בבולד. לא יותר מעמוד, 300 מילים. תנו את ראשי הפרקים. לאף אחד אין סבלנות לפירוט, לתהליכי חשיבה או לדוגמאות. אנחנו מחפשים המלצות, מסקנות, תובנות. מי שכותב פחות אומר יותר, והכי אומר מי שלא כותב בכלל. תנו פסקה, תנו שורה, תנו תמונה, תנו סרט, תסבירו כבר בע"פ בין הפגישות. רדו איתו במעלית, ועל הדרך תנו איזו עצה, זרקו איזו סיסמה, תרביצו הברקה. בגלל זה אתם כאן, כאן ועכשיו, עכשיו ולבינתיים. מי צריך מסמך? תן לי את זה על סטיקר.


למי בימינו יש יכולת להבין. בשביל להבין באמת צריך לדבר הרבה שפות, להכיר הרבה נושאים. צריך לדעת לחבר פאזל, גם כשמעט מאוד מהחתיכות נמצאות. צריך לדעת היסטוריה, להכיר את ההווה, להעריך את העתיד. צריך לדעת לעבוד בקבוצה ולהצטיין לבד, להכיר את המקובל ולהוליד רעיונות חדשים. צריך לדעת לקרוא בין השורות ולכתוב מעל השורות ולאחד את השורות ולהתייצב לצידן. צריך ללמוד בלי סוף, אבל לא לקבל את כל השיעורים כמובנים מאיליהם. צריך ללכת בתלם, אבל לחפש תלמים אחרים. להסתכל על העולם מגובה הירח, ומקומת הנמלה. להכיר את הנפשות הפועלות, ולבחון את פועלן. זה דורש ריכוז, זה דורש תבונה, זה דורש יצירתיות וחדשנות.


למי  בימינו יש רצון להבין. עדיף לדבר מאשר להקשיב, עדיף להישמע דעתן על פני פשרן. צריך לנצח ולא מספיקה ההשתתפות. בואו תשמעו מה דעתי, ואם לא נשמע לכם אמצא לכם אחרת. עם כל הכבוד לתהליכי מחשב, ואין כבוד, עם סיעור מוחין אי אפשר לקנות במכולת. הון אנושי זה נחמד, אבל כמה זה בדולרים. והכל ממילא זה ספקולציות, אז צריך לחיות היום ולחשוב מחר. אני רוצה להצליח ולא לחשוב. אני ספקן משמע אני תפרן. 


להבין זה לוקסוס. משימתם הנדושה של אנשי העבר, חרוצי מותרות התבונה. אנחנו לא מדברים, אנחנו עושים. הם יכולים לעשות מה שהם מבינים. 


..הבנתם?

זהירות, ילדים בדרך

1. 
אחד מהאנשים החביבים שלומדים איתי באוניברסיטה ובת זוגתו המקסימה מצפים לילד, שאמור להיוולד בשבועות הקרובים. כיוון שהיא עובדת כמדריכה במכון הכושר שלי אני מקפיד להתעדכן בתקופה האחרונה בשלומה ובמצבה. הבוקר חלפתי על פניה, החלפנו חיוכים, ולאחר מכן הורדתי את האוזניות ושאלתי: "נו??". היא בהתה בי כמה שניות בשתיקה זועפת ואז נזפה בי בעדינות: "זו מילה מאוד מכוערת". אחרי רגע של מבוכה שותקת, נגעתי בזרועה ואמרתי לה - "את מאוד צודקת". "פשוט כולם אומרים לי את זה השבוע, וזה לא נעים". מיהרתי להתנצל פעם נוספת והשפלתי מבט. באיזו זכות בכלל פניתי כך, ומי נתן בידי את הרשות להתערבות פולשנית כל כך. כאילו יש כאן חובת דיווח מתוקף היותי מכר המשפחה, מתאמן רשום במכון הכושר או סתם אזרח ישראלי התומך בפריון המולדת. הנזיפה הייתה במקומה, ואני הושמת במקומי. 


בניסיוני להתחמק מהמבוכה שאלתי בחיוך אם היא מתרגשת. היא השיבה בזריזות שלא, ואז הוסיפה משפט נפלא ובלתי צפוי: "אני מתגעגעת למשהו שאני עדיין לא מכירה". יש משפטים כאלה, שניתנים בזמן ובהקשר מסויימים, שלא ניתן להסביר. שגם לא צריך להסביר. הם פשוט יוצרים אצלינו את התחושה הנכונה, את ההבנה המלאה בלי הסברים. במילים בודדות היא הצליחה לשתף אותי בתחושה מרגשת שבוודאי הולמת בה בתקופה האחרונה, ועכשיו גם אני קיבלתי הזדמנות להציץ. לא הבנתי מה היא אמרה, הרגשתי מה היא חושבת. "חוץ מזה", היא הוסיפה, "אני מתה להריח אותה כבר. יש להם ריח מאוד טוב".


כשהתחלתי להתרחק ולהמשיך באימון היא לחשה לעברי עוד משפט. "כשתראה את יוסי..  תשאל אותו מה הוא מרגיש". חייכתי. "ואחר כך, תבוא אליי בשקט ותספר לי, בלי שהוא ידע". "אני מבטיח", אמרתי לה. 


2.
לפני שנרדמתי אתמול קראתי כמה עמודים בספר "לאכול חיות" של ספרן פויר. הוא מספר שם לא מעט על סבתא שלו, ניצולת שואה שאמנם יצאה מפולין אבל לא נמלטה ממנה. בהומור אופייני, הוא מתאר כיצד הייתה לוקחת את הנכדים על הידיים - לא כדי לחבק אותם, אלא כדי לשקול אותם. לוודא שהם אוכלים. כשהנין הראשון שלה נולד, היא מיהרה לשאול את הנכד: "כמה הוא שוקל?". וכשבאה לפגוש אותו בפעם הראשונה היא ניגשה לנשק ומילמלה: "הנקמה שלי". באחד הרגעים הנדירים מצאתי עצמי צוחק ומתעצב בעת ובעונה אחת בזכות כמה שורות בספר.


3.
"אחותי אמורה ללדת במאי", הוא מספר לי.


"מצחיק", אני כותב חזרה. "פעם נתנו לילד לבחור את המקצוע שלו, ולרוב אחרי שהוא נולד". 

הליכון פוסט-מודרני

ירדתי מההליכון מזיע ושבע רצון. תקופה ארוכה שאני לא מבין למה אני לא מצליח לשפר את ביצועיי על ההליכון. אני מקפיד לרוץ לפחות 4 פעמים בשבוע, אבל הכושר עוד רחוק ממה שהיה. בדיוק שכבר חשבתי שהגיל נותן אותותיו ושמה שהיה כבר לא יהיה, אתמול חלה לי הפתעה גדולה ומשמחת - הפחתה של קרוב ל-20 שניות בריצת 4 ק"מ. לא סתם שיפור קל, כי אם שיפור משמעותי ומהיר, שדרוג בזק. סוף סוף פירות לעמל האימון, והכושר כבר בפתח. עוד קצת, ואוכל להתקרב עוד יותר לתוצאות שייחשבו לטובות, שיניחו את הדעת.


אבל רגע אחרי, התחילו התהיות. האמנם יכול להיות שבן רגע הצליחו להוריד 15 שניות מהזמן? שהמהירות הממוצעת שלי זינקה ב-3 נקודות באימון בודד אחרי תקופת סטגנציה ממושכת? סביר שלא. ההסבר ההגיוני יותר הוא שהתנאים שבהם רצתי אתמול בצהריים הם שסיפקו לי את התוצאה המרשימה. כנראה שכמות שעות השינה שלי אתמול, מידת העייפות הכללית שלי, המוזיקה ששמעתי באייפוד, מה שאכלתי או לא אכלתי לפני האימון ואפילו השעה ביום, כולם נרתמו כדי לדחוף אותי אל עבר שבירת השיאים. ממש כמו אותו קופץ לגובה מפורסם שקבע שיא עולם מרשים באולמפיאדה במקסיקו בשלהי שנות הששים. אחרי שנשאלה השאלה מדוע שיאו לא נשבר שנים ארוכות, הועלתה הטענה שתמהילו הכימי של האוויר במקסיקו-סיטי הוא שאפשר את קביעת השיא. השאלה הלגיטימית שנשאלה בהקדם לא הפתיעה איש - אם כך הדבר, מה הטעם במדידות ובשיאים? מיקום האולימפיאדה עשוי לקבוע את התוצאות, והרי בכלל - לכל ספורטי יש יום יותר טוב ופחות טוב. אז למה למדוד ביום מסויים?


אבל למה לעצור בהישגים ספורטיביים? האם בכלל ניתן למדוד משהו? האם בכלל אפשר לדבר על חוויה אובייקטיבית? רבים וחכמים ממני כבר פסקו שלא, והרי זוהי ליבת הגישה הפוסט-מודרניסטית. אלא שהמחשבות שלי נדדו למשל לתקופות חזקות שאני מצליח לעלות מהחיים שלי. לפני כמה חודשים מצאתי עצמי בתקופה פחות טובה בחיים, שהיו בה מורדות ללא עליות. ואולם, האם אמנם כך? האם אכן נוצרו סיבות אובייקטיביות שמנעו ממני מלהרים ראשי? או שמא, צירוף אומלל של נסיבות שכללו חוסר בשעות שינה, עומס משימות ושנה שחונת גשמים הם שגרמו לי לראות את עולמי בצבעים קודרים? אם לא ניתן למדוד שום דבר, גם לא ניתן לסמוך על תחושות או זכרונות. אנחנו אף פעם לא יודעים מה באמת דחף אותנו או בלם אותנו, אבל סביר שלרוב אלו הם גורמים שלא מן העניין, שכלל לא היו רלוונטיים לאתגרים עימם נדרשנו להתמודד.


המסקנה הנגזרת מכאן עשויה להישמע די אומללה, ואולי מאכזבת. אנחנו פשוט צריכים לאמץ את הסיסמה הריקנית ולעשות "כל מה שעושה לנו טוב". אם המציאות היא לנצח סובייקטיבית, והתחושות האישיות שלנו הן מסננות אפקטיביות למול חולאי הסביבה, אז אל לנו להסס וחובה עלינו לעצב את המסננת הזו במרץ ובתבונה. אפשר כמובן לקחת את הטיעון הזה למקומות אפלים - של סמים או אלכוהול ורעיונות אובדניים כאלה או אחרים. ואפשר גם להתנתק ולהשיל מעלינו כמה שיותר אילוצים וחסמים ולהגביר את המודעות והשליטה שלנו על "התנאים השקופים", שאנחנו עיוורים לקיומם - בעוד שהם מכתיבים את קיומינו. 

לא חשוב על מה

- נו אז מה דעתך?


- דעתי? באיזה עניין?


- בעניין הכללי, לגבי המצב. הנסיבות.


- אה, המצב? טוב, תראה. זה לא פשוט, לא פשוט בכלל. אין ספק שאנחנו בנקודת שפל. שפל השפלים. מהשפלים המשתפלים ביותר שידעה המדינה מאז היווסדה. אפילו פעם שהיה מאוד רע, ותאמין לי שהיה, לא היה כל כך רע כמו עכשיו, ותאמין לי שעכשיו. אנחנו עוד נתגעגע למה שחשבנו שלא נתגעגע אליו, ועוד איך נתגעגע, ועוד איך. תסתכל מה קורה סביבך, איפה שאתה לא מסתכל אתה רואה. יודע מה? גם כשאתה לא מסתכל אתה רואה, ותאמין לי - רואים טוב מאוד ואי אפשר יותר להסתיר מה שקורה כאן ומה שלא קורה כאן. עכשיו אם אתה שואל אותי - לדעתי כולם אשמים. אלה שיושבים שם למעלה, שבכלל לא אכפת להם - הם הכי אשמים. ואלה שיושבים שם למטה ומסתכלים למעלה - הם עוד יותר אשמים. אבל אלה שבאמצע, שכאילו לא למעלה ולא למטה, אלה שטוב להם ככה לא פה ולא שם - הם לא פחות אשמים. ואסור לשכוח דבר אחד, שגם אם אתה מסתכל על זה הפוך, אלה שבאמצע עדיין יהיו באמצע - אז שלא יהיו תמימים כאילו זה זמני, הם יודעים טוב מאוד על מה אני מדבר. וצריך לבדוק את זה, לבדוק את זה טוב. כי אנחנו אסור לנו להיות שקטים, מספיק שתקנו ומספיק הבלגנו. עכשיו צריך לעשות בדיקה. שיבוא זה - היועץ המשפטי, ויבוא גם היועץ שלו, וההוא המבקר, והעוזר של המבקר, והפרקליט הראשי והרב הראשי, ושיבואו ויתנו דין וחשבון ויבדקו ויגידו מה היה לא בסדר ומה היה כן בסדר. ולא רק זה, אני רוצה שיגידו גם מי היה בסדר ומי היה לא בסדר, ורק מי שהיה לא בסדר שהוא ילך. כי סדר זה סדר, ואנחנו לא פרייארים יותר. ואנחנו לא מוכנים שיגידו לנו שככה זה היה תמיד, כי גם אם זה נכון, אז זה לא בסדר וצריך גם לתקן את מה שהיה פעם וגם את מה שעוד לא היה. והכי חמור זה המושחתים, שהם לוקחים לעצמם, ורק לעצמם, ממש לכיס שלהם. ואני אומר לך, תסמוך על סמוך, אני ראיתי הרבה פעמים איך לוקחים לכיס, וסוגרים את המעיל, ולשלום על ישראל. ואחר כך הבטחות כמו חול ואין מה לאכול אבל הכיס כבר סוגר והקופה רושמת. ולמי תגיד כן היה או לא היה? רק אלוהים, שגם הוא בטח בקליקה שלהם כי גם הוא יודע ושותק. ותראה מה נעשה? כל העניין הרי זה הכלכלה. יש הרי מדד, ותשים לב שכמו שהוא עולה ככה הוא יורד, ואף אחד לא יודע מתי ככה ומתי ככה. אבל שלא תטעה, זה בסוף משפיע על כולם. למה כשהמצב לא טוב, מי יבוא לקנות? ובסוף זה המשכורת שלי ושלך, ואי אפשר לקנות בסופר לא עם כוונות טובות ולא עם כוונות לא טובות. ואלה שובתים, ובסוף מה משיגים? עוד כסף, אבל זה הולך רק אליהם. ומה איתנו? אז כולם צריכים לשבות, אבל אז לא יהיה מי שיעבוד וידבר עם אלה ששובתים. ואז אתה נזכר שיושב לך נוער, יש לנו נוער חרוץ ולוחם ונאמן, והוא רואה את כל הבלגאן הזה, והוא מרגיש שדפקו אותו. כי מי צריך לדאוג לו עכשיו אם לא הוא בעצמו? אז המסר והלקח שהוא אמור לקחת מכל זה? שככה לקחו מישהו ששירת כל כך הרבה זמן ועשו אותו מושחת גם כן? וגם אם הוא מושחת, אולי בכלל הוא מפקד טוב? וגם אם הוא רימה, למה זה אומר שהוא שיקר? וגם אם הוא שיקר, מי אומר שהוא לא אמין? ושתדע שלא עשו את זה רק פה בארץ, אלא בכל העולם. ותסתכל טוב מה קורה כאן מסביב, ולא רק אצלינו, תוצרת כחול לבן. תראה מה הם עושים להוא, ואת הבלגאן שיש שמה. שלא יגידו שרק היהודים הם ככה, שבעצם בדיוק הפוך ודווקא היהודים הם רק לומדים מהשכנים. ואנחנו אחר כך עוד מלמדים אותם, והם תלמידים טובים ימח שמם. בקיצר, מה אני רוצה להגיד לך? בסך הכל יהיה בסדר, ואני? תכלס אני אופטימי. חסר לי שלא הייתי. 


- תכלס.

הפעם האחרונה שבה בכיתי

אני אוזר אומץ ופותח את המגירה התחתונה של השולחן בחדר שלי. כרטיס טיסה אלקטרוני שהודפס באופן עקום ודהוי ממתין שם, משודך ומקופל. חמשת העמודים האלה ממתינים לי כבר כמה שנים במגירה, התאריך חושף שמאז אוקטובר 2008. שומרים בתוכם סיפורים ומחשבות שלא ידעתי, ואולי אני לא יודע עדיין, מה לעשות אותם. היכן לאחסן. בינתיים, המגירה הייתה ברירת המחדל. 


אני מוציא את ערימת הדפים והופך אותה. מביט פעם נוספת בכתב היד הצפוף והמסודר שלי מציף את אחורי הדפים, מתעד רצף מחשבות בוערות שהכו בי אז, בשדה התעופה של ברלין, לפני יותר משלוש שנים. וכל המילים כולן מוקדשות לאישה אחת בלבד. שהייתה ואיננה.


החלטתי לכתוב כבר באוטובוס שהביא אותי לשדה התעופה. השקפתי דרך החלון, וחזרה בפניהם של המקומיים שישבו לצידי. ולפתע זה הכה בי, הנוף האפרורי הנשקף אליי מהאוטובוס הזה הוא נוף ילדותה של סבתא שלי. את העיר הזו חזתה בימיה הראשונים, תקופה של תמימות ותקוות גדולות. אני זוכר במדוייק את הסחרחורת שתקפה אותי, את התחושה העזה שמשהו בסדר הקיום והמרחב השתבש, ושתי נקודות בזמן - עבר והווה - מתרחשות להן זו לצד זו. סבתי הילדה כמעט ישבה לידי באוטובוס, אז - ששמה עוד היה גלותי ומשונה כל כך. היה זה לפני עלייתה ארצה, לפני הגיעה לתל אביב של שנות השלושים. כשעוד הכל היה נקי ונאיבי.


אך לא על ימיה הראשונים מבקש דמיוני לדלג, כי אם לאחרונים. איך הביטה נועזת לרופא בעיניו וביקשה את שאין לבקש. חילונית לחלוטין הייתה, ועתה העלתה את תחינת החסד על שפתותיה. כה חדות ונוקבות היו המילים, עד כי חדרו את החלוק הלבן ואת ליבו האדום של הרופא. ואת שנעשה אז לא אספר.


לא אספר גם את מילותיה האחרונות שהיה בהן דוק קסום של אנושיות ואכפתיות נדירה, שאפיינה את הדור ההוא שלא קיים עוד. אבל נשבעתי שלעולם לא אשכח את אצילות הנפש שבה בחרה ללכת מאיתנו, אנושית וטובת לב כפי שחיה את חייה. לא אשכח גם את תחושת אי השקט שאפפה אותי באותה משמרת בצבא, שגרמה לי בסופו של דבר לצאת אל בית החולים באותם מוצאי שבת, כדי לראות, ולשמוע, ולהתפרק. כמה שמח הייתי בשבילה, וכמה שבור ומרוסק הייתי בשבילי. כמו שלא הייתי מעולם.


אני מתבונן דרך החלון ומציץ על נופי עיר מולדתה ומנסה לתאר לעצמי כיצד חוותה אותם כילדה. הזכרונות מתחילים לצוף ללא שליטה - הפעמים בהם פגעתי בה, שאינם מזכים את רגעי הנחת. אני נזכר באכזבתי כשלא הגיעה לטקס הדרגה שלי בצבא, בטענה כי תתקשה לטפס במדרגות הרבות. ומכאיב לי, שאכזבתה הייתה רבה יותר באותו היום. אני לא מאמין שלא קיבלתי עצות לנסיעה לברלין, ושלא קניתי עבורה שום דבר בנסיעה הזו. אני לא מאמין שמעכשיו אהיה היחיד מבני המשפחה שחוגג יום הולדת באפריל. אני לומד מה זה להתגעגע, וכמה דוקר הוא אובדן קרוב. 


אמא אמרה בטלפון שהם עלו לקבר אתמול. חלפה כבר שנה בלעדיה.


ואני תוהה, מה חושבות שתי הנשים המבוגרות שיושבות מולי. מביטות בי אוחז בשני התיקים הכבדים בחוזקה. מביט דרך החלון. ובוכה.