יום ראשון, 31 באוקטובר 2010

מגיע לנו

אתמול, במלאת 15 שנים להירצחו של יצחק רבין, נערכת עצרת נוספת בכיכר בתל אביב.


עמדתי שם, ובעיקר חשבתי - כמה מגיע לנו.


מגיע לנו משורר, פובליציסט ופרופסורית שיוזמנו לדבר בפנינו בפורום רחב כל כך ויתנו בנו תורה וחבטות למול דממה מאזינה. מגיע לנו לארח ולכבד דמויות כאלה, נואמים שכאלה, בכיכר העיר. להאזין מדי פעם גם לדברי טעם, שיש בהם גם סיסמאות אך גם תוכן, אמת וביקורת. אנו זכאים לסוג כזה של חוויה, של התרשמות. 


מגיע לנו להיות אופטימיים, ולהאמין באמת ובתמים ובלב שלם שאפשר וכדאי ורצוי ונחוץ וניתן להביא שלום. איש לא ילמד אותנו מה המחיר הנדרש. איש לא יסביר לנו עד כמה זה קשה. איש לא יזהיר אותנו מפני הסכנות והאיומים שבדרך. איש לא ירצה לנו על מהי ציונות ומהם תנאי החברות במסגרתה. אנו יודעים ומכירים ובקיאים - ובכל זאת אופטימיים. כי זה כל כך יהודי וישראלי להיות אופטימי, ולקוות בנפש כמהה, שבאמת עוד יהיה כאן טוב יום אחד. אם נשכיל, ונאמין, ונרצה באמת.


מגיע לנו לקבל הזדמנות להפגין את תמיכתנו ואמוננו בדמוקרטיה ברגליים. אמש בכיכר נכחו דתיים וחילוניים, ימין ומרכז ושמאל. והם באו יחד, כדי להשתתף בארוע הנדיר הזה. כדי להוכיח שדווקא במקום בו הקיצוניים ניסו לכפות עלינו מציאות אחרת, נוכל להחיות רוח של צדק ושיתוף. לא בכדי חולקו אתמול מדבקות עם ציטוטו המפורסם של וולטר: "אני לא מסכים עם עמדתך אבל אלחם עד טיפת דמי האחרונה כדי להלחם על זכותך להביע אותה". השיטה הזו אינה מושלמת, אבל אם האלטרנטיבה היא פסימיות אלימה נטולת חזון ודרך, נוסיף להריע לדמוקרטיה מעל כל במה.


בסוף השבוע האחרון נערכה עצרת דמוקרטית ענקית בוושינגטון, תחת הכותרת "מחזירים את השפיות". הם בוושינגטון, ואנחנו בתל אביב. האדם השפוי אינו מתקיים בעולם פשוט יותר, קל או מתון יותר. ובלכתו בדרך, הוא לא תמיד יודע לאן מועדות פניו. אולם ציפייתנו מן השפוי כי ידע להגדיר לעצמו לאן הוא רוצה להגיע, ויפעל ככל הניתן באופן רציונאלי כדי להגשים מטרה זו. לכאן בדיוק מופנים הגעגועים שלנו, אל החזון והדרך. אל האמונה שעוד אפשר לחיות כאן בנועם. אל הימים שבהם ציונות הייתה הגאווה שבהקמת המדינה ולא בקנאות להרחיבה, לבצרה ולגדרה. 


מגיע לנו ארוע כמו עצרת רבין, לפחות פעם בשנה. כדי שנזכור שאופטימיות היא לא מצרך נדיר ופסול בימינו. היא דלק חיוני, והיא מקור עוצמה. היא הבסיס שעליו קמים חזונות, שהופכים את הבלתי אפשרי להיסטוריה. והיא הקו המפריד בין הסקפטיות הפסימית של הקיצונים, לבין כל אלה שמאמינים שעוד אפשר ומוכנים לתת הזדמנות גם בפעם האלף. לא מתוך חלומות באספמיה, ולא מתוך התאהבות בקסמי השכנים. דווקא מתוך התאהבות בקסמינו שלנו ורצון להבטיח את יכולתנו להוסיף ולחיות כאן גם עוד מאה שנים. זה באמת מגיע לנו.

יום שישי, 29 באוקטובר 2010

איכות הסביבה

בשנות השבעים הגיע שיעור הפשע במנהטן לממדים חסרי תקנה, והפך את המגורים בעיר לסיוט של ממש. מדי כמה דקות בוצע פשע בעיר - פריצה, אונס או רצח - כשראשיה עומדים חסרי אונים מול המגפה המתפשטת. בדיקות המשטרה הצביעו על תעלות הרכבת התחתית כאחד מקני המרבץ המרכזיים של הפושעים הצעירים, ואמנם הפכו מנהרות אלה לזירות רצח מזדמנות כמעט על בסיס יומי. התושבים החלו לאבד אמון בעירייה, וזו איבדה אמון בעצמה.


המאמצים להגיע לפתרון אפקטיבי לאתגר, הובילו לפיתוח "תאוריית החלונות השבורים" (http://en.wikipedia.org/wiki/Broken_windows_theory). על פי תאוריה זו, סביבות שיש בהן רמה גבוהה של חוסר סדר, השחתה וונדליזם, נתפסות בעיני הציבור כמתחמים סוררים, המערערים על עצם קיומה של ההיררכיה המוסדית, החוק והנורמה. סביבות כאלה לא רק שמעודדות פשיעה אלימה, הן גם מזמינות אותה. העבריין המועד מזהה שהוא נמצא במתחם "אחר", כזה שנמצא מתחת לרדאר של רשויות האכיפה, ומבקש לנצל את ההזדמנות לבצע את זממו. הציבור שחולף על פני קירות הגרפיטי והמבנה ההרוס כאילו מאשר בשתיקתו ובאדישותו את מאפייניו המבודדים של המקום, ומסייע בכך להפיכתו לאתר מועד לפורענות. הרשויות בניו-יורק, אגב, השקיעו משאבים אדירים כדי לטפל בבעיה, ובשנים 84-90 פעלו לניקיון מאסיבי של הרכבות והתחנות. מחקרים שבוצעו לאחר מכן הצביעו על תרומת מאמץ זה להפחתת שעורי הפשע בעיר.


אפשר ללמוד ממקרה אודות חשיבותה ומרכזיותה של הסביבה, ועל ההקשרים המיידיים שהיא מייצרת עבור הפועלים בה. אני זוכר שלפני כמה שנים התקיימה הרצאה מיוחדת של רא"ל במיל' דן חלוץ (אז, מפקד חיל האוויר) בפני קצינים מצטיינים באמ"ן. "אם אתם רוצים לעזור לחיילים שלכם לפתח דימיון, בהירות מחשבה ושעור רוח", הוא הצהיר, "תנו להם חלון לים". המילים האלה מהדהדות אצלי בראש הרבה זמן, כי יש בהן אמת לא-בנאלית. תמיד אפשר להשקיע בעוד ציוד מחשוב, שיפור תנאי שכר וימי גיבוש קבוצתיים. אבל תנאי העבודה הבסיסיים ביותר, השולחן, המנורה, הצבע בקיר, מרחב החשיבה והמנוחה - כל אלה חשובים בעיני פי כמה וכמה כדי לאפשר לאנשים לעבוד ביעילות גבוהה יותר. לא בכדי אני תמיד מעיר לאנשים שאני עובד איתם על בלגאן הקם על יוצרו בשולחן שלהם. שולחן מבולגן הוא לרוב ביטוי של מוח מבולגן, אבל חשוב מכך - הוא ערובה לכך שהבלגאן בראש לא ייפתר ויעלם. הסביבה העוינת לא רק מייצרת הקשר, היא גם מחייה ומשמרת אותו. היא מקבעת הלכי ודפוסי חשיבה מוגדרים, ומונעת פיתוח ויצירה של רעיונות חדשים וטובים יותר. אין פלא, שחברות ההיי-טק המצליחות משקיעות כל כך הרבה במרחבים הפתוחים במשרדים ובאופן ארגון הסביבה המשרדית.


המסר כאן הוא פשוט - צריך להיות מודעים לכך. בפעם הבאה שנשקיע מחשבה וזמן באופן שבו אנחנו מסדרים את השולחן או מניחים את הציוד על השולחן שלנו, אל לנו להרגיש שאנחנו מבזבזים את זמנינו. לא צריך להיות מומחה גדול לפנג-שווי, כדי להבין עד כמה דומיננטי ההקשר הסביבתי בחיים שלנו, ועד כמה מרחיקה לכת השפעתו על איכות התוצרים שלנו. מסר נוסף נוגע לתביעות שלנו מצד המנהלים שלנו - אסור לנו להתפשר. חשוב מאוד להציף בפני הבוסים עד כמה חשובה סביבת העבודה ועד כמה השקעה מינימאלית בשיפור תצורתה יכולה להניב תשואות משמעותיות יותר במדד הרווחים. איכות הסביבה משרתת וחשובה עבור כולם, ומסיבות לא הגיוניות נדחקה לשוליים ואינה מקבלת את המשקל שהיא ראויה לו. 

יום רביעי, 27 באוקטובר 2010

במובן כלשהו

רוב הנהגים שחלפו הבוקר בכביש היציאה מירושלים לא ממש הבינו מה עובר עליי. מתנשם ומזיע, נעתי בריצה קלה לעבר התחנה המרכזית בירושלים, בניסיון קלוש לתפוס את האוטובוס לתל אביב, שיוצא בשעה 0630. "נסיעה לפני הפקקים", כך הובטח - וכצפוי, לא קויים. 

הגעתי דקות ספורות לפני מועד יציאת האוטובוס, מעודד מכך שניצחתי את הסיכויים, אולם אז נתקלתי במחסום בלתי מתוכנן. השומר בכניסה סירב לתת לי להיכנס עד שאסכים לרוקן את כל הכיסים ולחשוף את מלוא תכולת התיק שלי. בהבזק של רגע, שלפתי קלף מהשרוול. יותר נכון חוגר. "אני חייל", התוודתי. לאחר החלפת המסמכים המתאימים, השומר הסתכל לעברי במבט מופתע. "סבבה, כנס", אמר - והוסיף: "ולהבא, דבר אליי במובן הזה". במובן הזה... לא ידעתי שיש אצלי כמה מובנים. לא התאפקתי ובעודי חולף על פניו מלמלתי לעברו: "כרגע אני במובן של לא לאחר".

באוטובוס הרהרתי קצת במובני הקציני ובפשרו. חשבתי הרבה על המובנים שאנחנו נותנים לסממנים שונים בחיים שלנו, שלא בהכרח בצדק. ייתכן שיש הצדקה למשל לכך שחוגר יפתח דלתות (בעיקר של אוטובוסים), אבל לא תמיד המובנים שלנו כל כך הגיוניים. דוגמה מצויינת לכך הוצגה בכתבת השער שפורסמה בידיעות אחרונות השבוע. אמא נרגשת סיפרה באריכות כיצד במהלך חופשה באילת, בנה שביקש לחזור לחדר במלון נחסם על ידי המאבטחים ועוכב למשך זמן רב בחום הלוהט. בסופו של דבר הסיפור נגמר בסדר, והמאבטחים הסכימו להאמין לילד שהוא אכן מתאכסן במלון - לאחר התערבות הוריו. אבל בסוף המאמר האם לא יכולה שלא לתהות, האם דבר כזה יכול היה לקרות גם לילד אחר, כזה שלא אומץ מאתיופיה.

ואמנם, נדמה לי שהמובנים הנסתרים והגלויים שלנו בחיים מכתיבים לא מעט מהאופן בו אנחנו מתגלגלים בעולם. ממש כמו המאמר הקצרצר והנחמד שלשמחתי הזדמן לי לקרוא אמש, "הצעצועים" של רולאן בארת. המאמר מציע לנו לבחון פעם נוספת את הצעצועים שאנחנו נותנים לילדים שלנו ולשאול את עצמינו האם הם באמת תמימים וניטראליים, או שמא גם בהם מסתתר "מובן". האם בעת שאנו נותנים את הכדור לילד ואת הבובה לילדה, או מפזרים את החיילים החמושים על גבי השטיח בסלון, אין אנו בעצם שותלים בילדינו זרעי מובנים שביום מן הימים יצמיחו עשבים שלאו דווקא ישרתו את מטרותינו. 

מפתה מאוד הרעיון שכולנו נסתובב כביוגרפיות פתוחות מהלכות - נוכל אז אולי לבצע שיפוט ערכי מיידי ומדוייק מבלי שנצטרך אפילו לשוחח או לתהות זה על קנקנו של זה. אולי עדיף שנציג רק מובנים, ונחסוך בכל את כל המעטפת המיותרת של ברברת קוסמטית. האמת היא, שברור לכולם שרעיון זה לעולם לא יוכל לעבוד. המובנים חולפים והולכים, ומשתנים חדשות לבקרים. החוגר שפתח את השער היום, יחסום שער אחר מחר (לאירופה למשל?). המובנים האלה, שכל כך מעצבים את חיינו, חמקמקים מדי מכדי שנוכל ללכוד אותם ולו לחודש או אף לשבוע. זה מה שהופך אותם לכל כך מאתגרים ומעצבנים.

ייתכן אפוא שאין מנוס לעת עתה, נאלץ להמשיך להיות יעילים, אדיבים והגונים לכל אחד ולכל מטרה. נצטרך להתאמץ יותר לכבד אדם באשר הוא אדם, ולנסות לעשות רק טוב בתקווה שנקבל רק טוב מזולתנו. זה נשמע פשטני ואוטופי, אבל זו האמת לאמיתה. כנראה שבאמת נולדנו עמוק בפנים שווים. בכל המובנים.

יום שישי, 22 באוקטובר 2010

השיבה מהודו

שבוע וחצי אחרי השיבה מהודו, אני מפנה כמה דקות פנויות כדי לשתף בחלק מהחוויות שתיעדתי במהלך המסע הקצר שלי. ובעיקר, הייתי רוצה לשתף בכל מה שנוגע להודים עצמם - ללא ספק אנשים אחרים ומיוחדים במינם. במקום לערוך ולשכתב, אציג כאן כמה פסקאות שכתבתי במהלך הטיול עצמו, בתקווה שישקפו גם את הלך הרוח שלי במהלך הנסיעה.


ניו דלהי, 21 ספטמבר 23:00
אנחנו כל הזמן אוכלים ושותים, מתלכלכים והולכי, נוסעים בריקשה, במונית וברכבת התחתית. כולם רוצים מאיתנו כסף - הילדה האילמת שלא הרפתה עד שקנינו לה ארוחת צהריים, וגם בעל החנות החביב שישב לידנו בבית הקפה ונתן עצות תיירות, שעל הדרך עוברות דרך החנות שלו. האכלנו היום שני ילדים הודים, לאחר שוידאנו כי האם באמת אוכלים את מה שקנינו להם ולא לוקחים את הכסף לכיסם. בנוסף נידבנו בשמחה כמה שטרות לישראלי שביקש סיוע וחילקנו כמה סוכריות. בשעות הערב סיכמנו שתם עידן הפילנתרופיה, אבל ידענו שסיכום זה יהיה זמני בהחלט. 


ברכבת לוורנאסי, 22 ספטמבר 20:24
האישה הזקנה שנשענה עליי כבר המשיכה לדרכה, אבל הצפיפות לא פגה. סביבנו המונים עומדים ונדחקים, עמוסי תיקים ומבטים. הודי שיושב בצפיפות אליי מציץ לדף שאני כותב ומנסה לזהות את השפה. חלק מהמילים נמחקות על ידי טיפות הגשם שקופצות מהחלון. הריח קשה אבל נסבל וגורם לכך שהחוויה נספגת בכל רמח האיברים.


וורנאסי, 23 ספטמבר
גולת הכותרת של היום הוא מסאז' כללי שעשינו על גדות הנהר - בסכום מפוקפק של 300 רופי התיישב עליי 2 הודים שסובבו אותי ומשכו לי בכל מה שניתן למשוך, לצבוט או ללטף. בין עונג צרוף להטרדה מינית. אחרי שבחרתי להפגין אדישות למול כל עקרון היגיינה בסיסי, קיבלתי גם מסאז' פנים מפנק ויצאתי נשכר ורגוע. 


וורנאסי, 25 ספטמבר, 4:57
אתמול בערב ישבנו בחבורה גדולה במלון - ארבעתנו, יעל הישראלית, פילאר וקרלה הספרדיות, בחור גרמני ובחור נוסף מצ'ילה. זה אחרי ששתי הידידות הקנדיות שלנו פרשו לישון. ההודים ממשיכים לנסות להוציא מאיתנו כסף: בחנות, ברחוב, במסעדה. אתמול התלווה אלינו ילדון שביקש "רק לשפר את האנגלית שלו", ובסוף הציע בתקיפות שנבקר בחנות המשי של המשפחה שלנו. ילדים אחרים הסתפקו בלבקש מאיתנו שוקולד. מי שמרחם - משלם. האדישות הופכת כאן למצרך הכרחי.

הרכבת לדארג'ילינג, 27 ספטמבר 8:27
אפשר לתהות מהו ענף הייצור הראשי של הודו - תבלינים, משי, קטורת... המסקנה המרכזית שלי היא שמדובר ברעש. מנועים, צפירות, צעקות - ברחוב, במסעדה - ולצערי גם בתא השינה של הרכבת. איש עיוור נכנס בקול שקשוק מטבעות, אחד הצלילים הנפוצים במדינה. לרוב מלווה הצליל בתנועה חוזרת של היד בין הבטן לפה, מבקשת תרומה לאדם רעב. קשה מאוד להחליט למי לתת ולמי לא. בחום המתיש הזה, עם מאווררים חלשים מדי וקרונות צפופים כל כך, נדמה לפעמים שאנחנו הכי מסכנים כאן. אולי נתחיל גם אנחנו לאסוף תרומות. גם סבון ייתקבל בברכה.

דארג'ילינג, 1 אוקטובר 06:30
בניגוד לתחזית מזג האוויר השתפר אתמול והערפל התפוגג מעט. לכן חזרנו לכיוון שדות התה בתקווה שהראות תאפשר לנו לחזות בהם טוב יותר, וכך אכן היה. שדות אדירים וירוקים של שיחי תה נפרשים בשיפול ההר שעליו נמצאת דארג'ילינג. ילדה הודית בתלבושת אחידה חייכה ואמרה לנו שלום. הצענו לה קצת מהמומו שלנו (מי האמין שהזמנת 8 יחידות תתפרש כהזמנת 32), והיא סירבה בנימוס. במקום זאת, היא ביקשה מאיתנו עט (לא בפעם הראשונה מבקשים מאיתנו עטים, כנראה מצרך נדיר ויקר כאן). אחרי שקיבלה מאיתנו שוקולד ומסטיק, לא התבלבלה וביקשה גם 10 רופי. בכל זאת הודית...

ליד מפעל התה בו ערכנו סיור קצר ישנה בקתה קטנה ובתוכה אישה מבוגרת וחביבה: גב' קוסום. אחרי אירוח קצר בסלון ביתה, חברנו אליה למטבח להכנת תה וכתבנו בספר האורחים הבינ"ל שלה. חוויה יקרה אך משעשעת. גב' קוסום, אגב, יודעת 3 מילים בעברית עליהן היא חוזרת בשיטתיות: שלום, תודה, ו-100 גרם.

גנגטוק, סיקים, 2 אוקטובר 19:29
הבירוקרטיה ההודית בלתי נסבלת ואף מגוכחת לעיתים קרובות. מאחורי כל דלפק ממתינים בממוצע 4-5 הודים שישמחו לספק מפגן משכנע של חוסר יעילות משווע. אחד יסביר בשברירי אנגלית דבר אחד, השני יתאמץ לסתור אותו, השלישי ישקיע במחוות ידיים ונדנודי ראש מטרידים והרביעי יחייך בשלווה. הוא באמת לא יודע אנגלית. הדרך היעילה ביותר לזהות את האחראי היא לשלוף את הארנק. רק המנהל יודע כמה כסף לגבות.

פיילינג, סיקים, 3 אוקטובר 18:03
הויכוח עם נהג המונית שהביא אותנו לכאן משקף סינדרום חוזר. סיכומים שהושגו בהתחלה עשויים להשתנות מספר פעמים (כמות נוסעים שחולקים איתנו את המונית, זמן הגעה) - אך הנהג ידרוש בדיוק את אותו הסכום. כל פעם שאנחנו מגיעים למלון אנחנו ממלאים ספרים עבי כרס עם מספרי דרכונים, ויזות והיתרים ולפעמים גם ימי הולדת וכתובת בארץ. התהליך מתקיים גם עבור שהות קצרה של לילה אחד. נדמה שההודים נחושים לסרבל כל דבר ותחת מראה של סדר וארגון משמרים מערכת של בירוקרטיה מתישה. גם במסעדה הלכאורה-מערבית בה אכלנו צהריים לא נסתתרה "השיטה ההודית": קנקנן התה הגיע אמנם עם מסננת תה, אך הכיל קפה. ברקע נשמעה בחוזקה מוזיקת מעליות של להיטי שנות ה-90, והמנות הגיעו לשולחן באיחור אופנתי של 40 דקות. אבל היה טעים.

על גשר מתכת מעל נהר רטהונג, 4 אוקטובר 12:02
שעתיים צעדה במורד ההר הביאו אותנו לאמצע הדרך בין פיילין לאגם קאצ'פולי (לא משנה כמה אשאל, תמיד אשכח את שמו). התמקמנו על הגשר עם עוגיות שוקולד ובקארדי בריזר ועוד מעט נמשיך במסע. הדרך לכאן דמתה בעיניי למשחק מחשב - צריך להיזהר מאבנים חלקות, מדרונות נטולי מעקה, ובמיוחד - מפרות הקשורות לסלע באמצע השביל הצר ומונעות מעבר גם לאחר תחנונים. אנחנו מקווים להגיע לאגם עוד שעתיים עד שלוש.

אגם קאצ'פולי, 16:24
אחרי 6 וחצי שעות מתישות של טיפוסים וירידות, וכביש מפותל שסירב להגיע ליעדו, אנחנו באגם. יותר נכון - בביצה מעופשת אך קדושה. השביל לאגם מקושט בגלגלי תפילה טיבטים על דק של עץ ומחייב הסרת נעליים. כמתבקש מביצה קדושה. שאליה הלכנו המון. יותר מ-20 ק"מ.

פיילינג, 5 אוקטובר 2010 19:30
אמש היה לנו הכבוד לפגוש בסונאם, האדם הפופולארי ביותר באזור אגם קוצ'יפורי - כהגדרתו. סונאם יודע להגיד את כל המילים החשובות בעברית והרבה לשתף אותנו במחרוזת האבא-אמא-סבבה-שלום-תודה-הבה-נגילה-הבה שלו. באשר לאנגלית, התברר שסונאם חש חיבה בלתי מוסברת למילה POSSIBLE ושילב אותה כמעט בכל משפט. הנודלס במסעדה לא היה פוסיבל, אבל המומו כן פוסיבל. גילינו שגם התולעת החומה הייתה פוסיבל בתוך המומו. סונאם שתה עראק מייצור עצמי וכנראה ניסה לשכנע אותנו שאנשים שיכורים הם אנשים טובים, ולראייה האבא-סבבה שלו שגר גם הוא בכפר שלו. הוא לא ציין שמוטב שלא להיות שיכור כשנותנים הנחיות נסיעה לנהג שהסיע אותנו חזרה למלון בפיילינג. לכשהבין הנהג מה היעד האמיתי שלנו, עצר באמצע דרך חשוכה וסרב להתקדם בטענה שהדרך המפותלת מסוכנת מאוד בחושך הזה. רק אחרי שסירבנו בתוקף לתביעתו לקבל תוספת של 100 רופי התגברנו על החשכה והמשכנו בדרך.

שעות אחרונות בפיילין, 6 אוקטובר 06:30
לעיתים ההירדמות מהירה ופשוטה, ולפעמים נתקלים בלילה מהסוג של הלילה הזה. שינת הצהריים התארכה עד הערב, כנראה בסיוע כוסות הויסקי, ולפיכך מלכתחילה לא היינו עייפים במיוחד. שכבתי לקרוא עד שהפסקות החשמל התכופות הדליקו וכיבו את האור. רעידת הבניין נגרמה להבנתי כתוצאה מרכב כבד שחלף אך למעשה הייתה רעידת אדמה שגרתית שפוקדת את האזור הזה. הכלבים שבחוץ התאספו לחבורה מגובשת שמפקדתה תחת חלון החדר שלנו ולא הפסיקו לנבוח כל הלילה. גם לא כשבשעות הבוקר נשמעו חבטות יבשות בגופם שניתנו כנראה על ידי סהרורי אחר משוכני המלון. ואז, משנכבה הנר שסיפק צוות המלון והבשילה השעה לישון, נשמע בחדר רעש רעד חזק שנשמע כמו רטט סלולארי בתיק עמוס. האור נדלק והבחנתי שלצידי מהלך פרפר אימתני שהיה למעשה מרבה רגליים עצום גוף שהצמיח כנפי טיסה. רק לאחר שסייעתי להביאו לעולם שכולו צוף, הנחתי ראש על הכר וניסיתי פעם נוספת את מזלי. לא תמיד המזל מגיע, ולפעמים הוא בא רק כשמאוחר מדי.

-----------

אם מכל החוויות המתוארות כאן מתקבל הרושם שהודו היא לא מקום נפלא, מרתק ונעים - הטעות כולה שלכם. המזרח הוא באמת מקום מדהים לטעום ולחוות בו, ועצתי היחידה לכולכם היא לנטוש את אירופה הקלאסית בהקדם ולבוא מזרחה. באמת שזה מומלץ 

יום שישי, 15 באוקטובר 2010

עניין של זמן

"תגיד שלומי", הוא עוצר אותי שניה לפני שאני נכנס למעלית,"אז איך הולך לך?". אני לוקח שני צעדים אחורה ומנסה לחייך. מסביר שהכל ממש בסדר, ושבאמת שהשנה הקורסים שלקחתי מעניינים ומגוונים במיוחד. הוא נראה לא מרוצה. ניתן לזהות זאת בקלות בגבות היורדות שלו וההתנשמות המתאכזבת. "שמע שלומי, אתה צריך לחיות. תצא, תבלה, תטייל.. תשכח מכל השאר".


אני בוהה בו לרגע ומגיב בתהייה מהולה בחוצפה: "אתה לא חושב שזה קצת מוזר לשמוע את זה ממך?". הוא מתפלא ונסוג ושואל למה. אני מסביר: "בכל זאת, אלוף משנה, תפקיד בכיר ומרכזי למדי בצבא, כל כך הרבה שנים אתה כאן... אתה אומר לי ללכת ולטייל?". "דווקא עליי אתה יכול לסמוך", הוא עונה לי. "וחוץ מזה, עוד כמה חודשים אני הולך מכאן, זהו נמאס לי". "לטייל ולנוח?", אני מתעניין. "אמממ...", הוא משיב בחיוך, "כל אחד נח בדרך שלו".


בהמשך הוא מספר לי על ספר שיצא לו לקרוא לא מזמן, אחרי שאחד מחבריו הקרובים איבד את בנו. זה ספר שכתבו שני חוקרים שראיינו אלפי חולים גוססים על ערש דווי. הם שאלו אותם מה היו עושים אחרת ועל מה הם מתחרטים. נסתבר, שאף לא אחד מהם ציין שינויים שהיה עושה בקריירה המקצועית שלו, בלימודים, בפרנסה או בהשקעות. הם כולם דיברו על השקיעה שהפסידו, על ההרפתקאה שפספסו, ועל הטיול שהחמיצו. לא ממש מפתיע, אבל מדרבן וחשוב (http://www.amazon.com/Life-Lessons-Experts-Mysteries-Living/dp/0684870754)


אני מכיר ילדה בת 27, שלומדת באוניברסיטה העברית. היא הייתה לא מעט בחו"ל - 9 חודשים בדרום אמריקה, 3 פעמים בהודו. גם על אירופה הקלאסית היא לא פסחה. היא למדה לרקוד ולנגן על גיטרה. ובעוד כשנתיים היא תסיים את לימודי הדוקטורט שלה, ותהיה בעלת תואר דוקטור לפני גיל 30. זה לא חלום, זה בהישג יד. לא צריך לוותר על שום דבר בחיים האלה, השילוב הרבה יותר פשוט מכפי שנדמה. דוגמה נוספת - באחד מהימים הראשונים שלי בסמסטר הזה ידעתי שעליי לבצע מליון משימות בירוקרטיות. עם קצת מאמץ, השלמתי את כולן בפחות מ-20 דקות ונותר לי זמן גם לקפה וסנדוויץ'. לפעמים משימות ואתגרים יכולים להתבצע הרבה יותר מהר ממה שאנחנו חושבים. באמת שיש לנו הרבה יותר זמן ממה שנדמה לנו. תמיד.


הרי יום אחד נגיע למעלה למשכני האל (לפחות רובינו, ובפרט אלה הקוראים בלוג זה), ונבוא בתלונות ובקובלנות לאלוהים: איך זה שיצרת לנו עולם אכזרי כל כך? מלא אכזבות, שקרים ופגיעות? איך זה שבראת מדרונות חלקלקים שגרמו לנו ליפול וסלעים שהוטחו על ראשינו? הוא מצידו, סביר שיחייך ברחמים, כהרגלו. "הרי נתתי לעולמכם כל כך הרבה נופים, עמקים ונחלים, שפות ותרבויות, מאכלים ובעלי חיים. זה אתם שבחרתם להסתגר בחדר מחניק ולקרוא מאמרים באנגלית במקום לטייל, לא?". והצדק - כמבראשית - יהיה בדבריו.


אומרים שאדם מתחיל את גסיסתו ברגע לידתו, אז מתחיל השעון לספור לאחור. רבים ניסו ואיש לא הצליח לעצור את השעון הקיומי הזה. אבל למדנו הרי בתיכון שההספק הוא פונקציה של זמן ודרך. הגיע הזמן לחשוב מחדש על הדרך שלנו. הבשילה השעה לדון מחדש האם באמת "אין לנו זמן", או שאולי אנחנו רק מחפשים תירוץ שימנע מאיתנו להעז, להגשים ולחלום. החלומות הכי טובים מתרחשים דווקא כשאנחנו ערים, ולרוב הם אלה הקלים ביותר להגשמה.  


 תחשבו מחדש על הזמן שלכם, ויפה שעה אחת קודם.