אני זוכר פעם אחת, שלא מצאתי את הנעליים השחורות, ובמקומן בהיעדר ברירה נעלתי ישנות. בתחילה לא הבנתי, וחשבתי שאחריי נותר שובל צבע משחה. אך עם כל צעד התחוור האסון. במדרגה האחרונה כבר נותר העקב מאחור. בקושי הצלחתי להמשיך בדרך. צולע ונבוך הידסתי אל החדר. מעורר רחמים וגיחוך. מפורק למדי.
בדמיוני תהיתי האם כך חשים המצורעים המאבדים לפתע תווי הכר. האם זו האימה והמבוכה הפוקדת אותם. האם זו אימת הזוועה האוחזת בהם עד מאבדים צלם אנוש.
ואולי מקור הדאגה שפשטה בי צנוע יותר. גם אני מביט לעיתים לאחור ותוהה מה נשר. זכרונות שצללו באוקיינוס. אמון שנותר בבית זר שפעם הכרתי. רגשות שדהו עם השנים. חלומות שיבשו בלהט המציאות.
האם צברתי מספיק כדי שלא אפול בהמשך הדרך. האם התמלאו הפערים במה שהתפורר. עוד מוקדם להגיד, כנראה, ואיש לא ידע. איש לא יכול לצעוד בנעליי השחוקות. גם אני איני משוכנע מה מצבן, כמה עוד יחזיקו. והיכן, אם בכלל, רוכשים חדשות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה