"אי אפשר להגעיל כלים בעצמך", כך למדתי. לא משום שמדובר בתהליך קדושה סודי שמעטים יודעים את רזיו, כי אם דווקא בגלל עקרונותיו הפיסיולוגיים הבסיסיים. את הכלים מכניסים לאמבט עם מים רותחים ומהבילים, ונותנים להם לשהות שם מספר דקות. החום הרב מרחיב את המתכת, פותח את "הנקבוביות" שלה ומאפשר לכל השיירים הקטנים ביותר להימלט החוצה. רק אז אפשר להיות בטוחים שהכלי נקי וטהור, ותקף על פי כללי הכשרות. "לכן לא תוכל להגעיל כלים בעצמך.. זה לא בגלל שאתה חילוני, פשוט אין לך ג'קוזי מספיק חמה לכלים בבית..."
נזכרתי בתיאור הכל כך פשטני וטכני הזה, בנסיעתי הביתה בסוף השבוע. אלא שלא על כלים והכשרתם חשבתי, כי אם על חברים וחברות. נהוג להגיד שיש גיל בו מגיע אדם להתעצבות סופית ומאוזנת של אופיו, של תכונותיו וערכיו. בגיל זה לא יוכל עוד ללמוד ולהתפתח, למעט שינויים קלים של הסתגלות והתאמה. אינספור פעמים שמענו את המשפט "עזוב אותו, לא תוכל כבר לשנות אותו", ונאלצנו להשפיל ראש ולהנהן בהשלמה. אנו מתקבעים מוקדם מדי, ונאלצים לחיות בתוך התבניות שיצרנו לעצמינו בגיל שבו לא כל התמונה הייתה לפנינו. זהו חלק מחוסר ההיגיון וההוגנות של החיים.
ובכל זאת, מצאתי עצמי חושב על הקשר שיש לי עם חבריי הקרובים ביותר ותהיתי מדוע הם ולא אחרים נחשבים בעיני כחברים "טובים". אחרי שבחנתי כמה אפשרויות הגעתי למסקנה חד משמעית – רק מחבריי הקרובים ביותר אני מעז ללמוד. רבים נותנים לי עצות, לא מעט מעוניינים לבקר ולשנות אותי – אולם רק מהחברים הקרובים אני מעז לקחת דוגמה אישית, רק את עצותיהם אני מכניס לתוך הלב, למעמקי הנפש, ומהם בלבד אני שואב עצות והמלצות שמצליחות לחלחל את המעטפת החיצונית שלי. אני יודע שהם אוהבים אותי ולכן אני נפתח, אני סומך עליהם שהם רוצים בטובתי ולכן אני מכניס לתוכי את האמירות שלהם. לעיתים אני גומל באמירות משלי, ולעיתים מסתפק בהקשבה. נותן לחברות שלי איתם לנפץ לרסיסים את אמירות השווא על התקבעותנו הדטרמיניסטית בגיל הנעורים.
ומכאן הגעתי לכלים, לתהליך הכשרות השייך לעולם תרבותי ורוחני שכל כך זר לי. ובכל זאת. הכלים כבר לא ישתנו, המזלג והצלחת לא יעבור מטמורפוזה לסכין וכוס. אבל משהו בחום העז שעוטף אותם מתחת למים מצליח לפתוח אותם. הם משתחררים, מאבדים קצת שליטה, נפתחים ונותנים לסביבה החיצונית להיכנס, לנקות, לטהר. שום עין בלתי מזוינת לא הייתה מבחינה לעולם בלכלוכים הקטנים שנדבקו למחיצות המיקרוסקופיות של הכלים, אך להט המים מצא את דרכו לשם, הזדחל וניקה. הכלים נפתחו, והמים טיהרו. עכשיו נעשו הכלים סוף סוף טהורים.
אנחנו יצורים עצמאיים, מגובשים ודעתניים. אנחנו חושבים לרוב שאנחנו יודעים מי אנחנו ומה אנחנו ומנסים לנווט דרכינו בעולם. אבל לפעמים, אסור לנו לשכוח, שיש עוד מה לשפר ולתקן. חלק מהתיקונים אנחנו יכולים לעשות בכוחות עצמינו, וחלק כל כך פנימיים שאפילו ידינו קצרה מלגעת. זוהי מהות תפקידם של חברינו הטובים ביותר. תפקידם אינו מתמצה בלשעשע אותנו, יש בחיבתם ובאכפתיות שלהם גם כוח ריפוי.הם יכולים להרעיף עלינו את החום הנדרש, את הלהט הצורב בכנות ובאהבה. בכוחו הפיזיולוגי לפתוח אותנו, לסדוק את הקליפה החיצונית. רק אז, תחת השפעתה האדירה של אהבת אמת, אנחנו יכולים ללמוד וללמד. רק אז נוצר השלב הכימי הרגעי של התעצבות והתפתחות. זהו תהליך מופלא שאין לוותר עליו. הוא אמיתי, הוא הכרחי. ועל הדרך, הוא גם כשר.
