יום ראשון, 9 בפברואר 2020

לכבד את ההזדמנות

לכל החברות יש מסמכים ארוכים המפרטים את הערכים בהם הן דוגלות. זה הקוד האתי, המשותף האידיאולוגי, שסביבו חותר העסק להתלכד. ברוב המקרים, מוטב לחסוך את זמן הקריאה של הטקסטים האלה. הם ארוכים, אווריריים, מנותקים, לא מעשיים. הם גם לא נקלטים היטב במוחות ציניים, הנוטים לתהות האם עותק נשלח לילד בסדנת העבודה בסין, או לעובדי הקבלן שעושים יותר ומקבלים פחות.

ובכל זאת, משהו בעקרון הזה שהופיע במסמך של החברה, עורר אצלי עניין מיוחד. משהו שטרם ראיתי, שטרם חשבתי עליו.
״אנחנו מחוייבים לכבד את ההזדמנות״, נכתב שם. שום פרט שנוסף אחר כך לא תרם לבהירות של העניין.

הזדמנויות הרי יש לרוב האנשים, רוב הזמן. יש מי שמזהה אותן בזמן, יש שמפספסים. 
אז ממתי ההזדמנויות האלה ראויות לכבוד? מי צריך לכבד אותן ולמה? משהו בשילוב המילים הזה נראה לי כל כך מוזר, ודווקא משום כך מסקרן ועמוק. 

יש הרבה ספרים על האופן בו אנחנו חושבים, ולמרות שהם שונים בסגנון נדמה שכולם מסכימים על יסוד אחד: אנחנו עצלנים.
ברירת המחדל של המוח שלנו חותרת לאתר קיצורי דרך, אינטואיציות פשוטות, פתרונות מבוססי ניסיון, סיכונים מופחתים.
הגם שחלקינו הרפתקנים וחרוצים יותר, כל החלטה כרוכה במאבק פנימי עם קול שקורא לנו לנוח. 
זה קול נעים וקטיפתי, והוא מוכר ואמין. לכן אנחנו נוטים להקשיב, להאמין ולהישמע.
זה מסר ידידותי, מאחד שיודע. אז איך קורה שלפעמים זה האוייב הערמומי ביותר שלנו?

זה האזור בו אני ממקם את הצורך בכיבוד ההזדמנות. אבל העניין אינו נטוע רק בקרקע שכלתנית וגשמית.
יש פה גם מימד רוחני, אמוני - בין אדם לטבע. הכרת תודה להרמוניה הנצחית של הקיום: 
הסביבה הנותנת, המעניקה והמאפשרת - והאדם היודע להנות מפרות היבול, להשתמש בהם בתבונה,
להפיק את המירב ממה שניתן לו, ולזרוע עבור המחר. 
מעגל החיים הוא שמעניק לנו הזדמנויות, והיכולת שלנו לקטוף אותן טבועה במהות תפקידנו עלי אדמות.
אדם שאינו מכבד את ההזדמנויות הנקרות בפניו אינו רק עיוור, הוא גם רשלן במילוי תפקידו, נעדר מייעודו.

על כן אנו נדרשים לקום מדי בוקר ולקחת נשימה עמוקה.ֿ
לשאוף את מלוא ניחוחות הפרדס פנימה, לזהות מה הבשיל, מה מתחיל ללבלב.ֿ
לצאת החוצה ולשוטט, להושיט יד ולמשש, לעדור ולטעת, להשקות ולטעום.
להנות מפלאי הבריאה ולתרום לה משלנו, לוודא שכל ניצן זוכה לאור והתעניינות.
ללמוד לדמיין צמרות אחר מבט חטוף בשורשים.
לא לחשוש מפיתולי ענפים, לגלות סבלנות בעונות שחונות.ֿ
להוקיר את נדיבות העצים, שרוצים שנהיה ילדים מאושרים, 
ולהאמין שזו בדיוק הייתה כוונת המשורר.

שם, בשדה הזרוע, תחת השמש הקופחת, 
עם רגליים דואבות וידיים שלוחות,
נגלה טבענו האמיתי.
שם מקבלת ההזדמנות את כבודה הראוי.