על גדות נהר

אותה תמונה שבה להתמוסס בזכרונות. גדות נהר שקט, רוח סתיו טובלת בו מעגלים. צליל עדין של שקט נסחף, פורט על תלתלי ערבה בוכייה. ניחוח קרוב של אוויר רטוב, ורחוק של תבשיל משובח שנרקח מנגד חלון המשקיף על העמק. שמיים חורפיים מחורצי רמזים של אביב. ואינסוף שירים וספרים ורגשות שנרקמו בדיוק על הרגע הזה, על שלוות הקיום הנפרשת ברגע ההוא.

ואתה, שמעמיק בזכרון לתוך תוכו ומתפלא לגלות שמעולם לא היית ברגע מופלא שכזה, וכצמח מים ספק נשתל ספק צף אל דמיונך הקודח. פלא בריאה הזוהר בראשך יש מאין, געגוע לתחושה שטרם נחוותה, כמיהה לרגע שטרם מומש, רצון אנושי שמחלחל מתחת לעור, ממאווייך היסודיים ביותר, ומורה לך לברוח ולהתמסר לנדודי לא-נודע.

זו לא היזכרות. זו אמונה.

שלושה טווסים

ביום הכי קר של החורף, בשעת צהריים, בלב הסערה, במקום לא צפוי, באמצע הרחוב, בעיר אחרת, שלושה טווסים מנתרים.

מתוך שהתחוללו סערות בלב, ומתוך עייפות שנצטברה, ומטרדת היום, והימים שקדמו, ומתוך שכבר אין להתרגש בימינו מדבר, ובפרט בימים קרים, המשכתי ללכת לדרכי.

רק בלילה, בשעת סהרורים, רגע לפני שמתערפל אדם לתוך עצמו, לתוך מעמקיו הטורדניים, לשקיעה במצולות מרחביו החשוכים, למחוזות רזיו המוצפנים, דווקא אז,

שבתי ונזכרתי בפגישה המוקדמת עם שלושה טווסים מנתרים. הם נמלטו ממני, ואני מהם, מנסה לחמוק מהמסר הסמלי שניתר לצידם, משליחותו החצופה, מקריצתו המרומזת, שחמק מלא גאווה וחטאים אל התודעה רק בשעה מאוחרת, בלילו של היום הכי עצוב של החורף.

להציל את הפוליטיקה

בעלי המלונות ניתחו היטב והבינו את המסר: אם אי אפשר לנצח את התחרות, הם חייבים להתעדכן. כך קמו מלונות עם דירות שיתופיות.

זהו אותו הלקח שהפנימו חברות התחבורה הציבורית שמציעות תחבורה שיתופית. ואותה מסקנה אליה הגיעו מתווכי הדירות שהחלו לפרסם בפייסבוק. העולם התקדם והפך מודרני, ולעסקים השמרנים אין עוד יתרון תחרותי או סיכוי לנצח בכלי האתמול. יצירת ערך מוסף יקרה יותר משכפול הטרנד הנוכחי. היא גם בטוחה ודינאמית יותר. וחשוב מכך: כשעסק יציב ומסורתי משתלב בפלטפורמה צעירה הוא מייצר בעצם השילוב הצעת ערך חדשה: פתרון נגיש וזמין, המבוסס על יסודות עמוקים, מנוסים ואמינים. הוותיקים ממציאים עצמם מחדש והלקוחות מרוויחים מכל העולמות.

ביטויים למגמה הזו מופיעים היום כמעט בכל ענף, ולרוב הם חיוביים. עד שזה מגיע לפוליטיקה. כי גם הפוליטיקאים בכל מקום בעולם מבינים בשנים האחרונות שהגיעה העת לרענן את שיטות ההפצה והתקשורת עם הבוחרים. מי שייצמד לתקשורת הקלאסית לא יצבור תמיכה. הוא ישכח וייתפס לא עדכני. להתפתחות האחרונה צריך להגיב עכשיו, ראיון צריך להיות מצולם, מסר חייב להיות ויראלי.

עד עתה נטו מרבית הפרשנים לצייר באופן חיובי את הזליגה הפוליטית לאינטרנט. גיוס הכספים של אובאמה הגביר את המודעות הפוליטית של ההמונים. קטעי הוידאו של המועמדים הגבירו את חשיפת הציבור לעמדות ומחלוקות. והרי למדנו שהדמוקרטיה הליבראלית מותנית במעורבות הציבור, ואין כמו אינטרנט כדי להנגיש ולשתף.

אבל אז הגיעו המחקרים שהצביעו על הזיקה בין האינטרנט והפרעות הקשב. ועכשיו כבר ברור שנגישות היתר הזו יוצרת התמכרות, ופוגעת בריכוז. אומרים שהמוח האנושי מסוגל לאחוז בשבעה פריטי מידע סימולטאנית. אין לו סיכוי מול התפוצצות המידע.

ולכן, השינוי לא מסתכם רק בהחלפת ערוצי התפוצה, אלא גם בהתאמת המסר. הטיעונים הפכו פשוטים וקליטים יותר. הויכוחים, לבוטים וקולניים יותר. ובתמורה, נמחקו ונעלמו כל הנאומים הארוכים והמאמרים המורכבים, שהיו מנת חלקם של מדינאי העבר, ועתה נדחקו עימם לתחתית ה-wall.

לא מפתיע שאף מפלגה ישראלית לא פרסמה מצע במערכת הבחירות האחרונה. אין פליאה גם בכך שראש הממשלה מנהל את התקשורת עם תומכיו רק דרך עמוד הפייסבוק שלו. אבל זה רק קצה הקרחון. בעיניי, הפופולאריות הניכרת של דונאלד טראמפ בארצות הברית, וחברי כנסת צבעוניים וצעקניים בישראל, מלמדת על חומרת ההשלכות. פוליטיקאים לא מתעניינים בשכנוע לוגי. זה חלק מהעבר. הם כאן כדי למכור, ולא להישכח. במסגרת המטרות האלה, התוכן שולי. הוא אפילו עשוי להפריע.

כי הכלכלה השיתופית היא העתיד. ראשיתה בהפקעת דירוג כוכבי הסרטים מידי המבקרים וחלוקתם כשלל להמונים, והמשכה במפלי חכמת המונים שיזרמו לכל חלקה טובה. יש בכך משהו נכון וטבעי, אנטי תזה מתבקשת לעידן המומחים של הנאורות, שחצץ באורח מלאכותי ומזוייף בין הראויים להביע דעה והבלתי מלומדים. אבל לעממיות הסוערת הזו יש גם מחיר, והוא גבוה וכבד.

רק ההמונים מסוגלים לסמן בעצמם את מגבלות חוכמתם. להציב בנקודות מסויימות שלט אזהרה שיצהיר: לכאן נכנסים רק בודדים, יחידי סגולה. כי בניגוד לקולנוע, או נדלן, או ספורט, את הפוליטיקה אסור לשעבד לחכמת ההמונים. היא אמנם מקור הלגיטימציה שלה, אך יכולה גם להפוך למקור חורבנה אם לא יוגבל הקשר הפופוליסטי הזה, שמרדד את הדיון והמחלוקת. ככל שיוטה האיזון הפוליטי כלפי הפייסבוק, כך יהפכו גם הדיונים שמחוצה לו לנבובים ורדודים. או אז, תהפך הספינה כולה ותתרסק במי האפסיים, ונמצא עצמינו צפים על קרשי עץ שאחדים מהם עוד עשויים להבחר כנציגינו.

הפתרון היחיד הוא להגביל מבחירה את השיח ההמוני. ללכת ליותר כנסים, לקרוא יותר, ללמוד, ללמד, להעמיק, ולא להתבייש לעסוק בפוליטיקה בצורה נרחבת, מעמיקה. במשפחה, בחברה, בתעשייה, באקדמיה. כדי לעסוק יותר בחזון ופחות בחזן, לאסוף ידע ולא לפזרו בחלל האוויר, להגביר את החיבור הערכי ולא האלחוטי.

המתווכים כבר מזמן בפייסבוק. את הפוליטיקה עוד אפשר להציל. בלי דמי תיווך.

הלילה הראשון

בלילה הזה, היו רק שניהם בעולם. נשימותיהם לחשו דממה. שמיים זרועי כוכבים, עיניים זרועות מחשבה. הוא כמעט שאל, היא כמעט ענתה. חשו כיצד הזמן מאבד משמעותו, ומעניק משמעות לאחרים. בידו האחת מטשטש קווים שצויירו בחול, ובשנייה מותח קווים ארוכים אל האופק.

הם לא ידעו איך הגיעו לכאן, ולאן ילכו. תלויים בין שמיים לארץ, בעצמם, יחד ולחוד. אכזבות ישנות ותקוות חדשות נאבקו במלחמות אור וצל, עמעמו את דרכם. כיווני הראות החשיכו, רק מבט אחרון פנימה נותר חשוף.

"אתה יודע", היא אמרה לבסוף, "זה כבר לא גן עדן". לעד יזכרו. הלילה הראשון בו אמרו את שידעו מזמן. בו התקבעה אנושיותם הגשמית, גירשה את הרוח שתמכה וגוננה. הרגע בו נגעו רגליהם בקרקע הצוננת, שקשיחותה מפוררת ענני החלומות לאגלי טל שחרית.

החלו לצעוד. מרירות המילים עוד בפיהם, שאריות נגיסה מודעת. צריבתן ליוותה כל צעד, וידעו: הדרך אינה מרפאת. זה כאב, ליפול. אך יש בדרך כדי לשכך. מזכירה שלא לכל דבר סיבה, לא לכל שאלה מענה. שמותר להמשיך בשתיקה. הכוח לעשות זאת, הוא פלא בריאה אמיתי. להביט קדימה, לא למעלה.

ארוע מורכב

היינו יחד בארוע מורכב. חלפנו ליד שני אנשים שזיהינו, והם שוחחו בפרטיות. זיהית מיד בתנועת העיניים שלי, בריקוד הזווית של הפה, שאני מקשיב, מצותת, סופג. וידעת גם איך אני מעכל, ועל מה אני חושב. לכן מיהרת לאחוז לי ביד ואמרת בתקיפות: אל תכתוב על זה. ואני הבטתי לך בעיניים והסכמתי במבט.

ועכשיו לא יכול לספר מה שמעתי ומה הבנתי באותו הרגע. למרות שרוצה. ומסתפק בכניעה בתאור השיחה ההיא, המבינה, שניהלנו בעיניים, ושתקנו בהסכמה. עכשיו כבר לא ממש זוכר מה שמענו אז. עכשיו זה פחות חשוב.

ליטוף

קיומינו בעולם אינו אלא ליטוף, שלא לאמר ריחוף. אין אנו מצליחים ללכוד בנשימות את מלוא ניחוח הנופים. אין מצליחים לזכור ולנצור את גודש הסיפורים. נכשלים במאמץ השווא, ובכל זאת שב, לטעום את לשד החוויות, לטבול עד חזה במים הסוערים של התרגשות הבריאה. לכל היותר ליטוף, שלא לאמר ריחוף, מעל הסערה הגדולה, נוגעים לכאורה ולרוב רק מדמיינים, שאנחנו גיבורי הדבר האמיתי ולא רק צלליות של דמויות משנה המתחזות למי שרצינו להיות.

לכן, כשאנו חשים ליטוף, ממשהו או מישהו, מסתחררים הנשימות וקסמי הנופים למערבולת חווייתית רגשית מסנוורת מעוורת מסחררת, לא מרפה, רוחשת בוחשת בחלל החיצון והפנימי. כי קיומינו בעולם אינו אלא ליטוף, וליטוף הופך אותנו לעולם ומלואו. מזרים בנו תקווה, שלא לאמר ריחוף.

זכות קדימה

כשהיינו קטנים, לימדו אותנו זהירות בדרכים. רצו לוודא שאנו בקיאים בכללים (גם כשהיו בקיעים בכללים) לפני שיוצאים לדרך, ומכירים את הסימנים, ויודעים ממה להיזהר וכיצד להגיע ליעד חפצינו בזהירות, באחריות.

אחד השיעורים המורכבים עסק במתן זכות הקדימה. למי מעניק החוק את ההזדמנות להוביל ראשון, מי נכון לפסוע בראש המחנה בחזית הדרך, בקדמת השיירה.

מועמדים רבים דורשים את הזכות. הרכבים הגדולים ביותר, המהירים ביותר, החזקים. כולם רוצים להוביל ומאמינים שהם ראויים לכך. כי בעולם בו החוקים עמומים, כל אחד יכול לטעון לכתר. וההמונים, נדרשים להכריע למי יינתן השרביט, למי נוטה השכל הישר, למי קורא הלב. וכדי למנוע את הבלגאן וחוסר ההחלטיות, נקבעו חוקים ותקנות.

הייתה זו הפעם הראשונה בה נתקלתי בהיגיון הבסיסי המחבר בין ההובלה והראות. כיוון ששדה הכביש מסוכן הוא, ושדה שיקול הדעת חמקמק, נקבעו התקנות על פי שדה הראייה. מי שמצוי בעמדה ויכולת המקנים לו את כושר ההתמצאות, הזיהוי וההתרעה המוקדמים, הוא שיכול לקבל את ההחלטה המושכלת ביותר. הוא שרשאי וזכאי, אך גם צריך ומחוייב, לנהל את סדרי התנועה, ולסייע להמוני הנוהגים להבין את הסדר הטוב שיעשה חסד עם הכלל.

נתקלתי בזיקה ההדוקה הזו פעם נוספת בשירותי הצבאי. למדתי מנהג עתיק לשלוח צעירים טובים אל שטח צופה בקדמת המחנה כדי לשפר את ראותם. חובת ההתרעה ניתנה לעומדים על המשמר כזרוע ראשונה במעלה עבור המלך. רק השליטים שהרחיקו ראות שרדו. לא רק משום שהיטיבו לזהות את הסכנות מבעוד מועד, כי אם משום שזיהו את הקשר שבין התכנון וההתבוננות, בין הצפייה למרחקים לבין הדאגה לקרובים.

ועתה, אני שב ומתחבט בקשר הטעון הזה, והקשריו חיים ותקפים וקיימים. יש בין המלכים בימינו מצטייני מישוש, המהירים בזיהוי המגמה העדכנית המתפתחת. ויש רבי קשב, המאזינים בעניין לכל יועץ. יש הבוחנים ממרחק כל עניין ומתדיינים אם יש בו טעם, או ספקנים חשדניים התרים אחר ריח אימה ופחד. לכל אלה, כך מלמדנו הניסיון הטוב, לא נוכל להעניק את הזכות להוביל ולהנהיג. מלכים חלשים הם, טועים ומטעים, שאין שרידות הממלכה מובטחת בימיהם.

את טובי הראות נבקש, את מרחיבי הדעת ומורי הדרך ומרחיקי ההבנה. שיגרמו לנו לראות את שצר מבטנו מלקלוט, ויפקחו בנו שער לדרכים נכונות. שיביטו בנו בעיניים אמיצות ויסבירו לנו, לכולנו, היכן אנו טועים. כיצד ניתן לתקן. שיוכיחו לנו תבונתם ויוכיחו אותנו בעיוורוננו. כדי שנדע שיש צופי אמת בפני המחנה, ושאנו למדים ומשתנים. בדיוק כפי שנדרש בשיעורי זהירות בדרכים, שחשיבותם עולה בדרכים מסוכנות במיוחד, עקלקלות ומתחלפות.

לשנה הבאה תכתבו

בימי ההולדת הקפדתי להסביר: תשקיעו לי בברכה. כי מתנה תמיד משמחת, אבל מגיל צעיר נראתה לי משנית. היה משהו קוסם ובלתי מוסבר במילים הנלוות, שגרמו לי לחפש אותן, להזדקק להן.

ואז יום אחד חבר כתב. זה היה לכבוד ארוע או נקודת שינוי בחיים, והוא לקח כמה דפים ומילא אותם בכתב צפוף. הכתב היה שלו, אך המילים היו משותפות, יצאו ממנו וכיוונו אליי, טוו חוטים של חברות אמת, של אהבה, בין הכותב לנמען. אני זוכר כמה התרגשתי מהצפיפות על הדף, כמה הזדהתי איתה למול כל מה שעטף אותי ברגעי הקריאה.

כי רק אז הבנתי את מעייני עוצמתה וישועתה של הכתיבה. אין היא נובעת מכשרון התנסחות, דייקנות מילולית או עושר שפה. היא מגיעה מהלב ואליו חוזרת. היא מבטאת יכולתו של אדם מיוחד ורגיש להיפתח, להיחשף ולשתף, לגעת בנימים דקיקים של הבנה. הכמיהה לכתיבה היא השתוקקות למגע, רצון לקבל נשיקה על פצע, חיבוק ביום חורף, תמיכה להליכה שפופה, שתיקה כשנאמר כבר הכל.

לשנה הבאה תכתבו. העניקו לאחר את שמבקשת נפשו, את נפשכם.