צריך להמציא מכונה שתאפשר לנו לאתר לאן מתפזרת השינה בנדודיה, ולקחת אותנו לשם. במיוחד אם מדובר בחופים זהובים מחבקי אוקיינוסי תכלת איפשהו. או יער טרופי עוצר נשימה. כי בכל מקרה ברור שהשינה אינה נודדת קרוב, מעבר לרחוב. ברור שהיא מתרחקת מכל ההמולה וחוקי הלילה. אפשר להבין אותה ולכבד את רצונה בפרטיות מבודדת כזו, גם שהיא כל כך חסרה ומבוקשת.
צריך להמציא תוכנה שתאפשר לכל אחד לשגר הודעות ללא יעד, לתת להן להתפזר בחלל האוויר, על גבי משב הרוח הנעימה הבוקעת מהחלון שנותר פתוח. וכך ירחפו מילותיו של האדם בתוהו שבין שמיים לארץ עד יבחרו לעצמן חלקת ארץ ראויה להתיישב בה, מקום בו יוכלו להניח את מקל הנדודים.
כי בלילה טרוף שינה, עת בוהים אנו בכניעה צייתנית בדייקנותו האכזרית של השעון, כמהים אנו לעולם פחות מדוייק. מקום שבו מותר לחלומות ולמילים לנדוד בהיעדר תכנון. שהסדר הקיומי בו מוכתב על ידי תעוזה ועניין ולא בידי סדרני אילוצים ותכניות. שהיעדים נקבעים בו על ידי הנוף ולא בחציצת קירות ומשרדים. וכשיבש ההגיון הקר ומגביל את נשימתנו, ואין מצליחים שרטוטי התכניות להוליכנו בבטחה אל המנוחה, צריך פשוט להמציא משהו אחר. להפסיק לחשוב, ולהמציא. כמו ציפורים נודדות שעפות כשקר להן. פורשות כנפיים ואין יודעות הן לאן. הן כבר תמצאנה, תמציאנה, מקום חדש לנחות בו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה