עור של פיל

בכל יום שעובר, מבלי שכיוונת או רצית, אתה פוגע במישהו. אתה מעליב מישהו שהשתוקק למבטך, או ששגית בשמו. אתה מכאיב למישהו שנזקק לך, שאתה חסר לו. אתה צובט בליבו של מישהו שאינו מוצא אותך גם כשאתה ממש לידו. אתה מאכזב מישהו שציפה שתנהג אחרת, ומאכזב אדם נוסף שציפיותיו היו שונות. אתה מאכזב את הוריך שציפו שתתקשר. את חבריך שרצו שתזכור. את עצמך, ואתה אפילו לא יודע למה. את שמך כי יכולת להשיג יותר. את שם משפחתך כי בגילך כבר מזמן סבא היה במקום אחר. וגם אבא שלו. בכלל, רוב האנשים במקום אחר, והם רוצים להתקדם, ואתה מפריע. מפריע ומאכזב ומדאיג. ואתה בכלל לא ידעת או התכוונת. אבל מה זה בכלל משנה. אל תתנצל. איכשהוא, זה עוד יפגע יותר.

ואתה, טוב שסיגלת לעצמך עור של פיל. שום דבר לא חודר ולא עובר. אתה במבטך החייכני אל העולם למרות שאתה מבחין בסימנים הפגועים על הדרך, אתה מריח את האכזבה, את שומע את רשרושי הספק והתהייה. אתה ממשיך לפסוע בדרך למרות שבמבט חטוף אתה מבחין שלא כולם איתך, ויש שעוצרים לבהות, לתהות, לבכות. אבל הרי השנים לימדו אותך להמשיך. בכוח האומץ והשליחות.

אבל בינינו, אם היית פיל אמיתי, גדול ומרשים, אז מדי פעם כשאף אחד לא היה מסתכל, היית מקלף חלק מהעור שלך. נותן לכל זה להיכנס, לחדור, להציף. כדי לכאוב קצת מבפנים. כדי להתחכך בזה. לדעת. לספוג. לבכות. להאט. לא בשביל לעצור, או להפסיק. לא בשביל להיחלש או להיכנע. רק בשביל לדעת, שאיפשהוא מתחת לשכבה העבה הזו, יש קו דק ושברירי. והוא מפריד בין החזות הבוטחת והנחושה שלנו, לילד הקטן שבפנים, שרק רוצה להיות אהוב.