פסגת מנהיגים

ולפסגה הזו הגיעו שניהם, כמעט באותו הזמן. הדעת הגיעה קצת לפני הזמן, שקולה ורגועה. נערכה היטב לפגישה והיטיבה לתכנן מה ברצונה להעלות, ומהם הקווים האדומים שתציג. רגש, התפרץ פנימה ברגע האחרון, שכבר הוטל ספק באם בכלל יצוץ. כניסתו הדרמטית, נסער ורוגש, עוררה מלכתחילה את התחושה כי הפסגה לא תתנהל על מי מנוחות, וכי כלל לא בטוח שיושגו הבנות של ממש.


הדעת עמדה ראשונה, והציגה תביעותיה. שלפה מכיסה מסמך ותבעה מהרגש להתחייב כי מעתה ואילך ישמור על תיאום מלא של מהלכיו ויקטע לאלתר נטייתו הנלעגת להשתולל כחסר תקנה. אין כל מניעה בראייתה לקיומו של הרגש, הבהירה בדייקנות, אולם מוטב יהיה שיבין את מקומו המשני, ובכל מקרה שלא יעלה על הדעת - הדגישה.


הרגש התקשה לעצור עצמו נוכח הדרישות והגיב בשלילה מוחלטת ונזעמת. לא ייתכן כי ינסו לבלום אותו בתכסיסים זולים. הרי הוא שמביא להתעוררות הנפש והיצר, וידוע לכל שבלעדיו אין תקווה ואין עתיד. הוא הצבע והוא הדמע, הוא שנותן טעם ורוח. הדרישות שהושמעו, התקיף, הן בגדר יציאה מן הדעת, והרי ברור לכל שהשליטה צריכה להימסר בידיו. הוא מכבד כמובן את מקום הדעת ואת דעת המקום, אולם סבור כי  נפלאות התבונה נכון שיוכפפו לרגשי הלב.


הנוכחים מחוץ לחדר התקשו להתעלם מפרפורי התרעומת שליוו את הוויכוח. המחלוקת הסוערת בהנהלה העסיקה את הגוף כולו, ושיתקה רבות מהמערכות החיוניות. בהעדרן, לא נותר אלא לשבת ולהמתין להכרעה. ואולם זו, כך מסתמן, סירבה להגיע. חרף הצעות הפשרה השונות שהוצגו מטעם האינטואיציה, המצפון והאמונה - לא נמצאה נוסחה לאיזון הולם בין הזרמים. הדי הוויכוחים התפשטו גם לחלל הבטן והריאות, מייצרים פיק ברכיים ואזלת יד, ומסרבים להרפות. שני הצדדים מבקשים למשול, ופתרון אין בנמצא.


רע ומר הוא הויכוח, וצרת רבים לא תנחמו. והוא מוסיף להתפתח ולהתגלגל בעוצמות שונות ומגוונות. ועל דבר לא הצליחו השניים להסכים, ואיש לא הואיל לוותר. כולל על כתיבת הטקסט הקצר הזה, שעד עתה לא ברור במובהק מי האחראי ליצירתו. 

במקום הכי נמוך בתל אביב

ישבתי לתומי בבית קפה בבזל כדי לנסות ללמוד שם. יושבת מולי בחורה צעירה, ג'ינס וגופייה, מזמינה קפה וטוסט. לאחר כמה דקות חוברים אליה שני אנשים: בחור ובחורה.

מייד קלטתי שמדובר במישהו שאינני מחבב. התספורת שלו הייתה אופנתית ביותר, עבור רוקיסט בשנות השמונים, והחברה שלו שתקנית - תיירת.

מאמציו הכנים להסביר לבת הזוג שלו קצת על פשר הפגישה נכשלו מייד. ניסיוני לנתח את כשלי התקשורת ביניהם הביאוני למסקנה שהוא אינו יודע מילה אחת באנגלית. מעניין לגלות שיש לו הרכבי משפטים יצירתיים, אך נטולי אוצר מילים. זה נועד וחדשני.

שבתי להעמיק בלימודיי עד שהתחלתי לשמוע מילים וביטויים שרמזו שמדובר בשיחה הקשורה לעולם הבידור. לאחר כמה דקות החל לעלות השם "ירמי", והבנתי שמדובר במפיקה או באמרגנית שלו. היא הרבתה להקיד משפטים כמו "ירמי הרי ידוע בתור האומן שמופיע הכי טוב בארץ", "ירמי ידוע בתור אומן שמופיע טוב באנגלית". ובכל זאת, כשניסתה לנמק את האמירות האלה - משהו מהאמת נשפך קצת החוצה: "עובדה, כשאני מסתובבת בקהל בזמן ההופעות, אני שומעת הרבה אנשים שאומרים שלמרות שהכריחו אותם להגיע, דווקא הופתעו לטובה וממש לא רואים עליו שהוא בן חמישים", או "אין הופעת מחווה של הביטלס במועדון קטן ברחבי הארץ שירמי לא מופיע בה. זה בגלל האנגלית".

בהמשך השיחה, החלו השנים לדון באפשרות לשיתוף פעולה. ואז הבנתי מיהי אושיית התרבות היושבת לצידי. זהו דיג'יי יהל, שלפי תאוריו הוא אחד האנשים הכי עסוקים היום במדינה ובכלל (מופיע המון בחו"ל), כפי שאכן ניכר מהלוק והיכולות הבינלאומיות שלו. הם התחילו לדבר על מה יוכלו או לא יוכלו לעשות ביחד, ואיך בדיוק יתנהל שיתוף הפעולה ביניהם. הם הדגישו את הצורך שיהיה פה תהליך אומנותי עמוק, שיווצר חיבור של ממש בין הסגנונות, ושהם יצרו משהו חדש ואיכותי (או כמו שהיא אמרה - "שיצא באמת בן זונה בסוף").

אחרי התכנון הנלהב, הם פשוט החליטו לסגור כמה הופעות ביחד כבר בחודש הבא (מתי שצפוי להסתיים התהליך המכונן של היצירה האומנותית), ואולי בהמשך גם דיסק. אבל בינתיים, היא תשלח צלם. אל תדאגי, אני בבית, הוא מבטיח, סוס העבודה. 

בסוף עוד כמה מילים כדי לשלב את התיירת, והוא מזמין אותה. לארג' מצידו. על הדרך גם ביקש שינקבו לו את הכרטיסייה של המקום שהוא שומר בארנק. הוא מושיט את האשראי למלצר, ואני כל כך מקנא בו - על שעומד לקבל ממנו בקרוב חתימה. חבל - אם רק היה לי אומץ לבקש, הייתי יודע בוודאות ששתיתי מספיק.

אני קם והולך, ומהרהר לעצמי. כמה שזה נורא. לא הסיטואציה הנלעגת והרדודה הזו. הרבה יותר גרוע. כמה נורא הוא, שזה לא הדבר הכי מביך שקרה לי היום. איך באמת יכול היה להסתיים יום שהתחיל בעדר נשים קשישות שפלש לחנות שהסתובבתי בה, וביקש להתלהב אחת-אחת מהמסרק המוזר שהונח ליד הקופה. "קוראים לזה אורגזמטרון", המוכרת מסבירה, והן מסמיקות. או שזה היה אדמומיות של מצוקה נשימתית. מסוג הדברים שגורמים לך להתלבט בין הזמנת אמבולנס או משטרה. מה שזה לא היה - זה גרם לי לצאת בבהלה.

אח.. תל אביב, תל אביב. כמה געגועים שאתה מזינה בי לירושלים.

אולי לא היו הדברים מעולם

ספרו של אמנון דנקנר, "ימיו ולילותיו של הדודה אווה" עוסק בסיפור התבגרות מיוחד במינו של נער ירושלמי בשנות החמישים. מעבר לחוויית הקריאה, אני מוצא עצמי לא אחת מהרהר באופן בו הסתיים הסיפור, כשהוא זורע תהיות רבות בנפש הקוראים. הנער התבגר וגדל, והוא חוזר לפגוש באנשים הקשישים שליוו אותו בילדותו, דמויות חביבות שהתוודענו אליהן לאורך כל הספר. ואולם, המפגש הנוסטלגי והמרגש הזה, הופך במהרה למאורע טעון ומתוח. מתברר, כי קרוביו של הילד מלאי טינה כלפיו, כעוסים מאוכזבים. הם חוו חוויה אחרת מכפי שתואר לנו. את הסיפורים שאנחנו קראנו הם זוכרים באופן שונה, ודמותו של הגיבור הראשי חרוטה בזכרונם בצבעים מתריסים, מכעיסים. לרגע עוברת המחשבה בראשינו כי שיחקו איתנו, כי הוליכו אותנו שולל. לאחר מספר שניות של בלבול, מתחיל להתחוור לנו התכסיס הספרותי. הלכנו בשבילי נרטיב מרכזי, אך אחד. שילמנו מחיר בעבור התבוננות אינטימית במציאות דרך ארובות עיניו של הגיבור הראשי. עתה, עלינו להתמודד עם ההיתכנות כי היו בסביבתנו אחרים שצפו בהתרחשויות מזווית אחרת. שאנו, או בעצם הגיבור, לא היחידים הרשאים לתאר את אשר התרחש.


אני נזכר בסיומת המעניינת הזו לסיפור בכל פעם שאני שומע את שירו של רמי קליינשטיין "ילד אחר": גם היום איני יודע הכל אודות אתמול.. ואם אני מתגעגע זה רק בגלל שאיני יודע. איני יודע הכל. יש לי תמונות למזכרת, ויש אנשים שאני זוכר.. אבל אולי בכלל היתה לי ילדות אחרת, ואולי הייתי ילד אחר...". הלחן הקליט שהצמיד קליינשטיין לשיר כמעט ומפספס את האימה בה נכתב. כל תמונה דהוייה החבוייה באלבום שלנו התיימרה להיות עוגן, הקושר את הזיכרון שלנו אל מזח המציאות. ואולם, החלפת זכרונות עם חברים ומכרים עשויה לשלוח את הספינה שלנו חזרה ללב ים הנרטיבים, ולהותיר אותנו שוב לבד, נטולי אופק של וודאות.


לפני כמה ימים נתקלתי בתיאור שכתב עבורי אדם אחר אודות תקופה ומאורעות בהן נכחתי. הנטייה הראשונה היא של הדחקה, הכחשה והתנערות. מאשימים את הזר בחוסר דיוק, בסובייקטיביות. כיצד ייתכן שראה את הדברים בצורה כה מעוותת? מדוע הוא משקר כך? מדוע לא כולם יכולים לראות את המציאות נכוחה ולהבין את רזיה. ואולם במבט שני, כשצלילי השיר באזניי, נפרצו חסמי כבודי. ואולי היו הדברים שונים מכפי שאני זוכר אותם? ואולי עת חרטתי אותם בנפשי הייתי כה מוטה עד כי לא הייתי נאמן לפרטים ולהקשרים? הייתה זו פתיחות של בגרות, של הכרה. כן, יש מציאות אחת בעולם, אנחנו לא עטופים ברלטיביזם ערפילי נצחי. אבל אפשר כי לעולם לא נצליח להיות משוכנעים שאנחנו על קרקע בלעדית של אמת, ובהעדרה כדאי שנקבל כמה שיותר תיאורי דרך.


לא רק קבלה והכרה, גם הוקרת תודה ושביעות רצון. אלה הן התגובות הראויות והנחוצות כלפי אדם שהואיל להדליק פנס נוסף של זכרון ברחובות החשוכים שבראשינו. לא רק משום שהוא מקרב אותנו לאמת, אלא בעיקר נוכח ההזדמנות שהוא מציע לנו לבדוק עד כמה אנחנו פתוחים לגרסאות אחרות, עד כמה אנחנו מוכנים ללמוד ולהשתפר, ועד כמה אנחנו בטוחים בטיב כוונתנו - שהוא עליון וראוי ונחוץ על פני כל גרסה ונרטיב. 

על כנפי המציאות

יש משהו בסרטים דוקומנטריים שמחזיר אותנו אל קרקע המציאות. כאילו מבקשים הם להזכיר לנו, שעם כל הכבוד לנפלאות הפרוזה וכשרון המשחק, אין סכין חדה ומושחזת יותר מהמציאות המתועדת כדי לפצוע לנו את הלב. אין סיפור אהבה שיכול להיכתב טוב יותר מאשר על ידי שגרת היומיום, ואין דילמה אנושית כואבת יותר שיכול להיות מבויימת בצורה אמינה יותר מאשר על ידי השחקנים עצמם, שבעצם גם כתבו את הטקסט והלבישו את עצמם, ובמקרה הטוב גם התאפרו.


התיעודים האלה, במידה שנעשים כהלכה, הם הדבר הכי רחוק ממציצנות מודרנית, חצופה מיסודה. הם קרן אור של השקפה שנותנת לנו הזדמנות של ממש להיות שם מרחוק ומקרוב עם אחרים ובעצם עם עצמינו. באחת הסצינות שראיתי עכשיו, יוצאת הסבתא, גיבורת הסרט, ממכונית ופוסעת כמה צעדים ברחוב. "את רואה?", אני אומר לאמא שלי, "זה הרחוב של סבתא שלנו. הנה הבית שלה שם מאחורה". ופתאום, זה גם הסרט שלי, הסיפור שלי. אני יושב בקהל אבל שותף אמיתי לחוויה, לתסריט.


כי בעצם, כשחושבים על זה, לחשוב על רעיון באופן עצמאי ולממש אותו זה קצת כמו לשחק באלוהים. זה לטעון שאנחנו יכולים להמציא חוויות, להמציא כללים חדשים למשחק ולחייב את כל השאר לשחק בסימולציה פרי הגותנו. זה אפילו יכול להישמע לרגע מעט מגוחך, הניסיון העיקש שלנו לייצר מציאות מדומה שתחליף את המטענים הצורמים והפועמים שכל אחד מאיתנו נושא בקרבו. מבט מחוץ לעולם שלנו יכול להאשים אותנו, שכל הסיפורים והמחזות שאנחנו מרבים לייצר ולצרוך אינן אלא בריחה - תחליף לשיחה הפשוטה, לשיתוף והחשיפה האישית. אנחנו נשמח להתרגש מהמילים שלך, אבל רצוי שיהיו אלה מומחזות על במה מתופארת. מתי פעם אחרונה הזלנו דמעה לפני שהאורות נכבו? מתי הרגשנו צביטה בלב בבית קפה בשיחה בארבע עיניים? 


טענה צודקת תהיה שגם הסרט הדוקומנטרי אינו חושף אותנו למציאות כהווייתה. ואולם, הייתי רוצה להאמין שהיוצר הדוקומנטרי רואה עצמו כמי שנושא בתוכו חוש אחריות של אופטומטריסט - אדם שכל מלאכתו עלי אדמות היא לשפר את ראיית האחרים, תוך השארת מינימום טביעות אצבעות (במקרה האופטי - גם פיזיות) על העדשות השקופות. העריכה והבימוי לנצח ייצרו הטיות ופרשנויות, אבל הייתי מצפה כי אלה יתנקזו למינימום. שלא יהיה בהן כדי להפריע לאפקט המראה המאפשר לקרני אור לצאת מאיתנו, לפגוע במרקע הסרט, ולשוב אלינו חזרה - בחופשן אחר מקלט חם לרגשות שלנו.


אין מילים שיוכלו להוסיף ולהלל את הדוקומנטריות - המוסרטת, הכתובה. היא מפיצה בחיינו תזכורות חשובות ונעימות שערכן לא יסולא בפז. היא מאלצת אותנו להרים ראשינו מדפי הרעיונות האנושיים ומחזירה אותנו אל הטבע האנושי, אל המציאות הקיומית של כולנו. היא מחייה אותנו ומקרבת אותנו למה שחשוב באמת, למקור האמיתי היחיד של רגשות פנימיים. בכל אלה, היא שנייה רק לאהבת אמת. עד לבואה, נמשיך להמתין בסבלנות בסינמטק.

לנועה

שלום נועה,


אני כותב לך את המילים האלה למרות שאת בכלל לא מסוגלת לקרוא אותן. בעצם, יעבור עוד הרבה זמן עד שתהיי מסוגלת לחבר אות לאות, מילה למילה, ולהרוויח ביושר את המתנה המופלאה של קריאה והבנה בעולם שלנו. ולמרות שיש לנו עוד תקופה ארוכה וקסומה לחכות, אני רוצה לנצל כבר עכשיו את ההזדמנות לספר לך כמה דברים על המקום החדש הזה שאליו הגעת, ולתת לך כמה עצות חשובות שילוו אותך בהמשך חייך.


העצה הראשונה שאתן לך נועה, היא לטייל. צאי וראי את העולם, התפעמי מנופיו ומקסמיו. הנציחי שקיעות וזריחות ממרומי צוקים ושפלי ודיות. אספי חלוקי נחל ופרחים נדירים ממשעולי תבל, ועצרי נשימתך למול מפלים ויערות רחבי ידיים. כמה עושר מציע לנו העולם הממתין לנו בסערה גועשת מעבר לגבולות, כמה הרפתקאות עוד מזדמנות לנו שם. כמו מצווה עלינו להקדיש נתחים נדיבים מחיינו לחיי נוודים, לפסוע בשבילים לא מוכרים ולאגור חוויות בתוליות בתרמילי גב. מזכרות גשמיות נקנות ואובדות, אך אלה הנחרטות בנפשינו זוכות לחיי נצח. רק בקצה העולם תביני כמה איתנה כמיהתך לשוב אל הבית, אל אהובייך. ורק שם, תקודש אהבתך אליהם באמת, כשתמלאי בכיסופים לחזור ולהתחבק עימם בשובך מהמסע. 


הכניסי מוזיקה לחייך. נגני או שירי, למדי תווים או האזיני ברקע. העניקי לאוזנייך הזדמנות להיחשף לסגנונות שונים, למקצבים מגוונים. למדי להקשיב למוזיקה בכל שעות היום, אפילו כשאת ישנה. נסי לתת לה לפעפע ישירות לתוך הגוף, לספר לך את הסיפור השזור בלחן. באמצעותה, תוכלי בהדרגה גם את להלחין את סיפורייך, להכניס את הצלילים המתאימים שילוו את יומך. אמצי לעצמך את הכישרון להתאים סגנון למסר, לצעוק בטונים עדינים, ללחוש בהמולה מתוזמרת. היחשפי לכבוד וליראה להן זוכה הכנר הראשי, ולשותפות ממנה נהנים להקת כנרי המשנה. למדי להפריד ביניהם ולהפיק את המיטב משניהם. עקבי במבטך אחר הצלילים מתנתקים מכלי הנגינה ועושים דרך עצמאית משלהם ברחיפה דרך האוויר הצלול למרחבים רחוקים. התחברי, הצטרפי אליהם. היעזרי בהם, לכתוב את המנגינה שלך ביום מן הימים, שתסחוף בוודאי רבים וטובים אחריה.


העשירי חייך בספרים ובחברים. אלה וגם אלה ימלאו חייך בסיפורים מסמרי שיער. אלה וגם אלה יחשפו פרקים מותחים ורוויי דמיון בפנייך. תני בהם אמון והם לא יאכזבו אותך. היי כנה מולם, והם ייפתחו בפנייך , דף אחר דף.


תמיד אמרי אמת. אין פתרון נכון ופשוט ממנה. האמת היא נתיב של כבוד, ולא של מוסר. אמצעי של תבונה, ולא של צדק. היא משחררת בעיקר את נושאה, וגם את בן שיחו. הקריני אמת ליקירייך, ובעיקר לאלה שאינם. נצרי אותה במחשבה, ובטאי אותה במבטייך. האמת שבפה היא לעולם רק קצה קצהה של זו שבלב. אמונה שלמה ומסורה באמת שלך תניח בידייך את מלוא חסדי העולם.


אל תפחדי. את אף פעם לא תהיי לבד. ואל תחששי, כשתחפצי להיות לבד תמצאי את המקום והדרך לממש זאת. 


כשייגמרו המילים והטיעונים, הרשי ללב להכריע. המוח אמנם טוען לכתר, אך תבונתו לעד תהיה פחותה. אינטואיציה היא רק המינוח העממי המסמל את גאונות רחשי הנפש.


ולבסוף, היי טובה וראויה מאיתנו. עשי אותנו גאים במעשה ידייך וביצירות חייך. גם בגיל זה, שבו אפילו טרם התחלת לזחול על רצפות, דעי לך ששיעור קומתו של אדם נמדד מרוחב ליבו ולא מלבושיו, עומק מחשבתו ולא עומק כיסו, ברק מבטו ולא גודל עיניו. קחי את כל מה שנוכל לתת לך, ועשי מזה יותר. סללי עוד דרכים והיטיבי לכת בהם, כדי להמשיך במסע שעמלנו כל כך לצרפך לתוכו.


ונועה, אל תשכחי להתרגש. כשם שאני מתרגש כשאני קורא בשמך. כשם שעוד אתרגש כשתקראי בשמי.


אוהב,


דוד שלומי.

רק בתל אביב

רק בתל אביב אפשר לצאת מהים ולהיות פחות רטוב ממישהו שפשוט הלך ברחוב.


רק בתל אביב סלט ערבי חתוך מוגש עם שתי פעילות שמאל שמוחות על זה שהזיתים כבושים.


רק בתל אביב גברים בוהים במחשוף של דוגמנית שיושבת לידם, ואז מתנשקים אחד עם השני.


רק בתל אביב מתרכזים בבניין אחד פליטים מסודאן, אריתריאה והאח הגדול.


רק בתל אביב יש אלף ואחד שמות שונים לאותה כוס עם קפה נמס עלית וקוביית קרח.


רק בתל אביב עדיף לספר לחברים שלך שאתה עושה עבודות שירות מאשר להודות שאתה פקח חנייה.


רק בתל אביב ההומלס צריך לנגן שעות נוספות כדי לממן את הארנונה של הספסל.


רק בתל אביב לא מספיק להיות יפה אם אתה לא נכון, ואתה לא נכון אם אתה לא צודק, ואתה לא צודק אם אתה שותק.


רק בתל אביב נהוג להשאיר טיפ נדיב לשחקנית שהגישה לך את הקפה.


רק בתל אביב כולם מאוד מתעניינים במה שקורה בחוץ לארץ. למשל, בהרצליה.


רק בתל אביב אינטלקטואל הוא מי שפרסם לפחות שלושה מאמרים, בפנאי פלוס.


רק בתל אביב מכולת שרוצה להעלות מחירים צריכה להפוך לבוטיק-בריאות.


רק בתל אביב מנקים את מה שהכלב השאיר אחריו בעזרת אפליקצייה חדשה באייפון.


רק בתל אביב כשבא לך לשבת לבד לקרוא ספר אתה מצייץ על זה בטוויטר.


רק בתל אביב אנשים חיים באושר בדירה קטנה עם גרושתם לעתיד.


רק בתל אביב כותבים למגירה, שמחוברת לבלוג, שמתעדכן בפייסבוק. ככה, שאף אחד לא יקרא.


יש לי סימפטיה לאנשים שמתאמצים בתל אביב. העיר הכי שפויה בעולם, שהבינה מזמן כמה משעמם להיות נורמאלי. 

***

להיות איש מפורסם - זה לא נאה,
זה לא מה שנושא אל הפסגות.
אין צורך לאסף תיק ביקורות עבה
וכתבי יד לשמור כאוצרות.


מטרת היצירה היא התמסרות,
ולא פרסום או מחמאות.
בושה לאיש חסר כל חשיבות
להיות נושא שיחה בפי בריות.


כן, יש לחיות בלי לטפח תארים,
לחיות, כך שבסוף דבר
תשאף אליך אהבת המרחבים,
תשמע את קריאתו של המחר.


ויש לשמור על לובן הבקיעים,
שבגורל, ולא בין ניירות,
פרקים ואף רגעי חיים שלמים
אל השוליים יש לדחות.


וגם לטבול בלא-מוכר,
לשקוע בו בלי עקבות,
כמו ערפל עוטף את הכיכר,
ולא רואים שום פרט ואות.


ואחרים ילכו בעקבותיך צעד-צעד - 
שרשרת עקבות עודה לחה,
אבל אתה בעצמך אינך צריך לדעת
מה כשלון, מה הצלחה.


אתה צריך בלא לאות
לדבוק בעצמך, כל נים וכל מיתר,
וזה הכל, לשמור על החיות,
לשמור על החיות, עד שנגמר.




בוריס פסטרנק, 1956

בעיני המתבונן

"הכל בעצם בעיני המתבונן", אנחנו מיטיבים לסכם בניחותא, ומרגישים עצמינו פטורים ממחשבה נוספת. כאילו מוסכם על כולם כי במשפט זה, קלישאתי ככל שיהיה, מותר להפסיק לדון ולהרהר ונכון לחזור אל שתיקה של נוחות ויישוב דעת. אבל בחינה מדוקדקת של מהות המשפט הזה מניבה מסקנות מטרידות - אם אמנם נשקפת המציאות רק דרך עיני המתבונן, אפשר כי נידונו כולנו לחיים של סטטיות דטרמיניסטית. לעולם לא נוכל לחוות שינויים ותהפוכות הרי גורל, שכן כל חוויותינו מועברות אלינו דרך מערכת שליטה, סינון, שידור ובקרה. המציאות יכולה להשתולל לה בחוץ, ואנחנו אפילו לא נדע. עיני המתבונן ישמרו עלינו ספונים בתוך התובנות והידיעות שלנו, בתוך המוכר והמובן.


אלא שלעיתים קרובות אנו נוטים לשכוח כי גם המתבונן אינו חסין מפני גלי המציאות. גם המתבונן, המאזין והמציץ משתנים ללא הרף, מגלים רבדים נוספים באישיותם שהיו חבויים ומודחקים, משנים ברצון או שלא-ברצון סדרי עדיפויות וערכים, השקפות עולם ודעות. המתבונן אינו קופא על שמריו והוא כל הזמן ממציא עצמו מחדש, מתבונן דרך אותן עיניים אבל בזוויות קצת אחרות, מתוך מטרות שונות, בתוך דחפים אחרים, לתוך מציאות דינאמית. באותו קצב שבו משתנה לה המציאות, כך משתנה לו המתבונן - והם מחליפים זהויות ומבטים בקצב מסחרר. בתוך ההמולה הזו, קשה אם כבר להבין כיצד מתקבלת רציפות. כיצד אנו מצליחים לשמר סטאטיות מספקת שתאפשר לנו לחבר את אירועי אמש עם קורות ההווה, ולהרכיב סיפור חיים מאסופת פרגמנטים של דמויות רבות ומגוונות הדרות בתוך גוף אחד.


בסדרת המדע הבדיוני היחידה שאי פעם ראיתי, "סליידרס", החזיקו גיבורי הסדרה בשאיפה אחת בלבד - הם רצו לחזור לעולם שלהם. בכל פרק הגיעו ליקומים מקבילים, נחשפו לתרבויות מוזרות אחרות, ובסוף ניצלו ברגע האחרון ודילגו את העולם הבא. באחד הפרקים מסמרי השיער הם הצליחו באופן אקראי נדיר לחזור הבייתה, אבל לא הצליחו לזהות אותו, כי גם הבית כבר השתנה. מבלי להבין את גודל טעותם, דילגו אל היקום הבא. המתבונן והמציאות משתנים באופן מקביל, מהיר וחולף. ייתכן כי לעולם לא ימצאו נקודת סנכרון מיטבית שתעמיד אותם זה מול זה בקו מבט ישר ובהיר. נקודת מפגש זו, בה מצוייה "האמת" האובייקטיבית ביותר, נדירה ונסתרת, ויש האומרים כי מעטים שיזכו לצאת את המערה ולהגיע אליה. מנגד, אפשר כי ביום מן הימים עוד נזכה לכך. ובטוח, שממש כמו ב"סליידרס", נגלה שנקודה זו נמצאת במקום שהוא עבורינו בית.       

חד וברור

לא הייתי בטוח שהבהרתי את עצמי כמו שצריך, אז שלחתי לה סמס נוסף, ליתר בטחון. היא לא הגיבה. אחרי שעה שאלתי - "תגידי, קיבלת את ההודעה שלי?". "כן, קיבלתי", השיבה בקרירות, "והיא הייתה מיותרת". "מיותרת? למה?". "כי היית מאוד ברור כבר בפעם הראשונה. אתה תמיד ברור. לא הייתי זקוקה לעוד הבהרה. בזבוז זמן", היא השיבה, תוך שמשתדלת להפגין המשך עבודה רציפה ומיעוט קשר עין. באופן מפתיע, התמלאתי סיפוק ואי-סיפוק מהמסר שלה. בעיקר, הבנתי למה היא מתכוונת.


אולי יהיה נכון לסווג את מרבית האנשים לשני סוגים עקרוניים: הישירים והנחמדים. הישירים אומרים שעל לבם ברוב המקרים. הם סבורים כי הדבר הכי חשוב באמירת משפט היא בהירותו וחדותו, וכי תקשורת היא פלטפורמה של תוכן. אם לא הבינו אותך, חבל שדיברת. הסוג השני של האנשים הם הנחמדים, אלה שסבורים שמה שהכי חשוב זה הרושם, המעטפת והגוון. גם כשאומרים דברים קשים, הכי חשוב זה לעטוף אותם ברוך של נוצות. כי מה שהכי חשוב בתקשורת זה הזרימה והנעימות שלה, הם הערבים לשימורה ולהמשכה. רגע לפני שתעבור המחשבה הצפויה בראשכם, לפיה כל אחד מאיתנו הוא גם נחמד וגם ישיר ושזה בכלל תלוי בהקשר, בנסיבות ובעיתוי - חשבו פעם נוספת. ניתן גם ניתן לסווג כל אחד מאיתנו בקווים כלליים, ולו בסיוע של סדר העדיפויות הפנימי שלנו. רק שאלו את עצמם מה יותר חשוב לכם - הבהירות או הזהירות, החדות או הנחמדות. התשובה תוביל אתכם לקבוצה המתאימה.


מדוע התעכבתי כל כך על ההגדרה המיותרת הזו? בעיקר משום שהיא קריטית כדי לפתור הרבה בעיות שמתעוררות בחיינו. כמו כל דבר, גם זה מתחיל במשפחה. חשבו לעצמכם כמה מתחים, משברים, בעיות ולחצים ארעו במשפחה שלכם בתקופה האחרונה בגלל סוגיות פעוטות חשיבות. לעיתים, דווקא כשעוטפים קוצים בנייר צלופן, הדקירות נעשות עמוקות וכואבות יותר - וצורבות למשך זמן ארוך יותר. המרחב הפרטי הוא המקום הראשון לטעמי שבו צריך להיות ישירים ככל שניתן. כשהוריי האשימו אותי בעבר ש"בבית אני מרשה לעצמי להיות בוטה באופן שבו לעולם לא אותיר לעצמי בחוץ" מיהרתי לאשר את האבחנה. הרי הבית אמור בדיוק לספק לי את התפאורה והאווירה המתאימות כדי שארגיש בנוח לבטא בדיוק את אשר על ליבי. מי שהולך סחור-סחור מול קרוביו, וודאי שישקע בפיתולים עמוקים יותר מול המעסיק, החבר או עובר האורח. אני לא מטיף כאן להתעמר במשפחה, אלא לוודא שבין כל גינוני הנימוס והכבוד המסר המקורי שלנו עבר באופן בהיר. לא תאמינו כמה מתחים מיותרים מתנפצים בסופו של דבר, עד כי פגיעה מוחלטת ובלתי-הפיכה ביחסים, רק משום שלאורך זמן משפטים בהירים נבלעו ואוחסנו בכספות, ובמקומם הושתלו גינוני נימוס וחנופה. 


וראו עד כמה הדבר נכון גם במרחב הציבורי. אדם בכיר ביותר, שעמד בראש המדינה שלנו, חשוד בעבירות חמורות של קבלת שוחד והפרת אמונים. ההאשמות קשורות למעטפות כסף, לתיווכים פסולים, קשרים בעייתיים עם קבלנים ועסקאות מפוקפקות. אין להם דבר וחצי דבר עם גלעד שליט, פגישות עם ראש המוסד, שיחות עם ראשי ממשלה אחרים. הדיון שצריך להתנהל הוא לא בפטפטת המיותרת של מר אולמרט, הנאבק על חפותו (ועל חייו כהגדרתו) תוך שמפזר לכל עבר סימנים מחשידים. הבעיה היא בנו, שעקבנו כל היום אחר דבריו ובלענו אותם בשקיקה - מבלי שהדבר ייראה לנו חריג. הרי התרגלנו שמה שחשוב זה לדבר, להגיד, להפיץ מילים - ופחות התוכן וההקשר. צריך להישמע חכם ולא להיות נבון, להקרין רושם ולא לבטא אמת. הריקנות המגוחכת של ממטרת המילים של מר אולמרט משפריצה על כולנו, ואנחנו רוקדים בגשם ומריעים על סיום עונת הבצורת הרכילותית. בסוף, נותרנו בסוף היום עם תחושת חשיבות גדולה, ומעט מאוד הישגים של ממש.


אחד השיעורים שהכי השפיעו עליי בחוויה האקדמית שלי היה בקורס שנקרא מבוא לאנתרופולוגיה. באחד השיעורים עסקנו ביחסים שהונהגו בחברות שבטיות פרימורדיאליות באיים רחוקים ונשכחים. אחד המאפיינים הבולטים של מרקם היחסים בחברות אלה הוא היעדר הגבולות והטאבוים. המשפחות נהנו מפתיחות בינאישית, מינית, חברתית - עד כדי חשש כבד מגלישה לגילוי עריות ומעשי פשיעה חמורים. אבל רגע לפני שאנחנו מביטים ביהירות לעבר אותם ילידים עירומים (עטויי חצאיות קש במקרה הטוב וחגורות קש במקרה הפחות טוב), כדאי להיזכר שהאנשים האלה היו בריאים בנפשם כמו שאנחנו כבר אף פעם לא נהיה, רק בגלל ששוחררו ממגבלות שלטבע בכלל אין עניין בהן. הגבלנו את עצמינו בסוגיות מסוימות עד לזרא, ואחר כך התלוננו שאנחנו חנוקים. ברור כיצד זה קרה לנו, היינו חייבים לייצר לעצמינו גבולות שישמרו עלינו, להבנות אמנה חברתית שתשמור עלינו חיים ותאפשר לנו להקים חברות מתקדמות, כלכלות מפותחות ויחסי גומלין חוצי גבולות. אבל אי אפשר שלא לתהות האם לא הגזמנו קצת, כשספר החוקים כבד יותר מספר החיים.


יש מילים שלא משנה כיצד משלבים אותן במשפט, הן תמיד נשמעות טוב: תחכום, עידון, הקשר, נסיבות. כל אלה עשויות בהחלט לשרת את האדם הנבון המבקש להתאים עצמו למצב נתון ולוודא כי הוא זוכה לחיבה ולקשב המתאימים למסרים שלו - לאורך זמן. אבל בל נתבלבל, אין תחליף למילים הטעונות הבאות: ישירות, כנות, תוכן, מהות. כשהאיזון לא מתיישב לנו בתודעה באופן טבעי, תמיד אעדיף את הבוטות על פני הנימוס. יש באמירה הזו קורטוב רציני של בטחון עצמי - אני סמוך ובטוח כי אם יבינו אותי לחלוטין, גם יעריכו ויכבדו. מעבר לכך, אם ההערכה כלפיי תבוסס על מסרים מקושטים ועל פופולאריות זולה ומזוייפת, אוותר על כך בחפץ לב. את קהות החושים יש לנצח בעזרת בהירות חשיבה ודיבור, ואת נינוחות האדישות כדי מדי פעם לנתץ בעזרת נחרצות השיח. לא מספיק להגיד שאני לא מסכים איתך אבל אקריב את חיי כדי שתוכל להשמיע את דעתך. יש להוסיף ולהגיד כי דעתך הכנה חשובה לי יותר ממצב הרוח שלי, מתפיסת עולמי. יש להגיד, חבר - כבד אותי בעזרת כנות, החמא לי בכנותך, סייע לי בישירותך. בשביל זה לא רק שווה למות, בשביל זה באמת כדאי לחיות.