"המלנכוליה היא המוזה היחידה... היא העניקה השראה למילטון ומיכאלאנג'לו, לסוויפט ולהוגארת. כל הגאונים מלנכוליים – ויותר מכול אלה שגאונותם היא הקומדיה. אפשר לחלק אנשים לשלושה סוגים, לפי סוג המלנכוליה שאוחזת בהם. אלה שמעוניינים באינסופי, בניגוד לסופי; אלה שמעוניינים למצוא את האינסופי בתוך הסופי; ואלה שמעוניינים לבזות את הסופי על-ידי ההשוואה לאינסופי. הסוג הראשון כולל פילוסופים ואנשי דת; השני – משוררים, מאהבים, כובשים, קמצנים, סוחרי מניות וכולי; והשלישי כולל סטיריקנים, קומיקאים, בדחנים מכל הסוגים, שונאי-גברים ושונאי-נשים, אניני טעם וכל שאר אוהבי החיים הטובים", הרטלי קולרידג'
ואן גוך אחז מכחולו במלנכוליות. כך גם כתב מכתבים והביט מהחלון. שכנע עצמו שבזים ליצירותיו, שהוא שנוא וגלמוד. ובחייו האישיים שבע מרורים ואכזבות. ובהסתלקו מן העולם פיזר בעולם אנחה עצובה מהדהדת: La tristesse durera toujours, העצב אין לו סוף. כמו היה זה סיום טראגי והולם לקו ששזר בין יצירותיו בצבעים עזים של כאב ויאוש.
כמה בוז וודאי רחש כלפי סגנון חיים זה, האיש והשפם סלבאדור דאלי. שציוריו הזעקניים היו המשכם הטבעי של חייו הצבעוניים, מלאי הסקנדאלים ומופעי הרחוב הססגוניים. דאלי לא המתין לתשומת הלב הציבורית, הוא הקדים אותה. אחז בה בשתי ידיו וניער אותה בהתאם לרצונו. הוא לא הבליע את תשוקותיו וגחמותיו בין השיטין, הוא החצין והדגיש אותן. במעשיו, במופעיו, בשפתו, בשפמו. הוא לא הצטער ולא התבייש. לאחיו הציירים קרא ללא בושה: לכו להרוויח כסף מהאמנות שלכם, לכו לתרגם כשרון להון. אומן לא חייב להתייסר ולרעוב. הוא יכול להתפרנס ולהתפרע. לחגוג את חייו על בד הציור ומחוצה לו. וזו הרי הייתה תכלית האמנות מלכתחילה בעיניו. לצבוע את העולם מחדש מדי בוקר.
כבר ברור למדי שבין החמניות העצובות לשעונים הנוזלים מוטב לתפוס מקום טוב באמצע. כזה שמאפשר להתבשם בניחוח המזקק של המנלכוליה האינטלקטואלית ובה בעת להפתיע את סובבך במהלך צעקני ובוטה שנועד לעורר את העולם ולהזכיר לשניכם שאתה חי. כי לאמנות הרבה סגנונות ומצבי צבירה. סימני היכר חשובים אך ברי שינוי והחלפה. בפעם הבאה, כשהתער בידכם ואתם מתלבטים בין סלסול השפם לחיתוך האוזן, נסו לבחור באפשרות הפחות צפויה. כדי להפתיע את עצמכם שאתם מסוגלים. למען אמנות החיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה