המוזיקה הבוקר הייתה שקטה, רגועה ונוגה. שונה מאוד מהסגנון השכיח לשידורי הבוקר. אפילו דיווחי התנועה היו עדינים יותר. כאילו מכבדים צאצאי הנספים את היום בהורדת קצב הנסיעה.
אבל בהאזנה ביקורתית התגלתה האשליה. אף אחד מהשירים לא עסק בזכרון ובקורבנות. שירים על פרידות רומנטיות, על מסעות פרטיים, על תפילות חולין שמקיים אדם לאלוהיו. והכל, לצלילי פיוט מחוללי רגש, במקצב איטי ורגוע.
והרי מה הן בכלל משנות המילים? כשהמוזיקה נכונה וההקשר נתון הופכת הפרידה מהחברה להיעלמותה של אם, המסע נודד לרכבת, התפילה - זעקת ישועה. בחיי, במקצב אחר יכולנו להתרגש על מילותיו האחרונות של הניצול לאחותו (את אחלה חמודה) או זעמם הכבוש של אנשי המחנה כלפי הקאפו האכזר (אל תדברי על אריק).
ומה זו בכלל ההתחסדות הזו? האם בחיי ו לא גובר המקצב והלחן על המילים? האדרת גברה מזמן על הגברת. הלבוש כבש את האופי, העטיפה בלעה את האלבום. והוא, כל כך בודד ועצוב בפנים. מרגיש שאף אחד לא מקשיב לו באמת. אם היה יכול, אולי היה בוחר בכלל עטיפה אחרת. אולי היה מקפץ למדף אחר. אבל עזבו את הדיסק השמרן הזה, הוא ממילא כבר שרוט. יש ספר חדש בשוק, יפה יותר.
עשה בחירה מוצלחת הבוקר, העורך. בהחלט עשה אותי עצוב, מהורהר ונוגה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה