גלים

בהתחלה זה החוצה. נזרק לכל הכיוונים, נשלח לכל פינה חבויה בעולם. קווים של סקרנות המשוגרים ממך מילדות ומחפשים תשובות שיניחו את הדעת וירגיעו את הלב. עיניים בוחנות תרות אחרי האופק, מקל נדודים אינו מקל את דחף הכיבוש, את יצר ההרפתקאה, את התשוקה ללא-נודע.

ואחר כך, זה חוזר פנימה. נספג לאט בגוף, חודר עמוק לרקמות הנשימה. קווים של סקרנות המשוגרים ממך בבגרותך ומחפשים שאלות חדשות שילהיטו את הדעת וימריצו את הלב. עיניים מפוקחות תרות אחרי בית, מקל נדודים אינו מקל את תוגת הבדידות, את יצר ההרסנות, את התשוקה לחיבוק קרוב.

ואז, זה בא והולך. החוצה ופנימה, מעלה מטה. רגעי גאות ודקות שפל. כמו גלים בים. שההסחפות בהם ממכרת ומסוכנת. הבט כיצד הם נודדים, כיצד הם גועשים, כיצד הם נשברים. כשם שהם מביטים בך.

בשמלה שחורה

כבר לא ילדה, ואין צמות. לא בוכה, ואין דמעות. בעיקר בוהה ברגבי אדמה נסגרים עליו ועליה. רחמי שמיים וארץ נכמרים עליה ועליו.

והרי ידעה כל הזמן. לא רק חששה, לא ברחה מבשורה. פשוט ידעה בלבה האוהב. הקדימה לשמוע באזניה את הנקישות שהקדימו לבוא.

הוא אמר לה כתבתי לך למקרה ש. והיא ביקשה שיספר. והוא שותק. ובדממתו נכלם העולם, נשבר ומתפקע כמו הלב. שניהם מסרבים להשלים ולהתאחות.

יום אחד יצמח עץ של דמעות ממה שנזרע באדמה המדממת הזו. קללת אם שנכרתו ענפיה תפריח כאן ניצני תקווה.

בינתיים, בשמלה שחורה. עומדת דומייה, אמיצה. לא שואלת אפילו למה.

עדר של פילים

עדר של פילים אדירי מימדים ממלא את החדר. צפופים מאוד, דחוקים מקיר לקיר, מתקרה לרצפה, עד מירב היכולת, עד גבול הסביר. אינם מסוגלים לזוז או להתמתח. גם הנשימות כבדות ונאנקות. והקירות עומדים בקושי במעמסה ובדוחק. לא לעד תגבר קשיחותם. גם הרצפה מאותתת כי זמנה קרב לבקוע. נדמה כי עוד רגע יתפקע החדר וייבלע בהמולת אבק ועשן. עוד רגע יביס הלחץ את איתנות היסודות התומכים, יקריס את המבנה לתוך עצמו. ועד אז, תמשיך ההמולה לסדוק את הכתלים ולהאפיל את אור השמש, לדחוס רגעי חסד קטנים לבליל הצפוף הזה, לעיסה הדחוקה הזו, לקוביית החיים המהודקת.

...עד, שיום בהיר אחד, וכהרף עין, יחליטו הפילים לצאת. יימלטו אל חלל האוויר ויבלעו בנוף. ולאחריהם, יגיעו זרים חדשים אל החדר וייתפלאו מרווחתו. לא הבחינו בפילים במנוסתם, לא חשו בדוחק. רק רבה פלאתם מן החדר: מה גדול הוא, ורחב ידיים, ונדיב בהיקפיו. נעים ורגוע ומרווח ושליו ומתון ונוגה. כמו שחדרים צריכים להיות. כמו שהחיים צריכים. כמו שצריכים חיים.

ביום מן הימים כשתיחלש האמונה ולא נעריך עוד את שבידינו, את שבלב, נלך לצוד פילים. כדי להיזכר.

רמזי זכרונות

רמזים של זכרונות נושבים דרך סדק בחלון. ובתוכם צינת הרים אפרפרה מעל נחל נסתר. ניחוח עמום של חורשה בפעמוני ממטרים. ובקתה חמימה מתנשאת מעל עמק חורפי. ומסע הרפתקני ללא יעד מוגדר. ואוקיינוס. עיירה שכוחת אל ובה אנשים שכוחי שם שפעם פגשתי. עיניים זרות שנצפו בעבר. תנועת מטוסים סתמית בשמי עיר עסוקה. קולות של ילדים שאיני דובר את שפתם. משקה חדש שכמותו טרם נלגם בחנות בלתי מוכרת. מעבר סודי בין הגלוי לפרטי. מקום שרק אנו מכירים.

וככל שמתארכת השהייה והעייפות כך נאטם הסדק והוא מותיר רק קווים שקופים של געגוע. אולי יישאו אותי עמם למחוזות אחרים. בהם אין נכלאת הרוח בבריחי האתמול, בחומות השעה.

סימניה

"כשאני יוצא מזה אני איש חדש בעולם" / אביתר בנאי

אי שם בבית שלי, בחדר שלי, ממתין בסבלנות הספר שביקשתי לקרוא, והקריאה בו נקטעה בחטף. וכדי לתעד את נקודת הקטיעה הוצבה למשמר סימניה מעוצבת, נקודת ציון קלה לזיהוי מעל פסגת העמודים.

לא יודע אם אי פעם הבחנתם בכך, ואולי רק חשדתם ונבוכתם להודות, אך יש משהו גאוותני בסימניות. ממתינות שם בפשטותן, מכמינות סוד בגזרתן הדקה. זוכרות את שוודאי היה נשכח בהיעדרן, מכירות הן את התלות הנצמדת בהן. לא שתיקה של דוממים נושאות הסימניות כי אם דממת יהירים. נשגבות מעל דפי הספר וקוראיו.

אך הגיע זמנך להתפכח, סימניה יקרה. העזת לדמיין כי חוצצת את בין פרקי העבר לדפי העתיד, כי מסמנת את עיתוי העלילה והתקדמות הארועים. אך אין מהות של ממש בגאוותך המדומיינת.

הביני, את ואני מזמן לא באותו עמוד. חוויות העכשיו שינו אותי והפכו אותי לאחר. נותרת במקומך.אך אני נסחפתי עם הזרם, התפזרתי ברוח. חזיתי את העתיד ושכתבתי את העבר. למדתי וטעיתי והתחרטתי ונפלתי וקמתי. בזמן שהתחפרת בנקודה אקראית בזמן.

אינך יותר מזכרון נוסטלגי כזה או אחר הרודף אותי לפרקים. מתעקש להחיות בי בבואה מדוייקת של עבר, שלעולם לא יחזור וספק אם אי פעם התממש. כי מה תועלת בסימניה בספר שטרם נכתב? בהרהור נוסטלגי של אדם שכל חייו לפניו?

שגרה

פעם, בטקס יום זכרון באוניברסיטה, עלה פרופסור מפורסם לנאום. ובניגוד לציפיות שידבר על השכול והעצב, על פצעים פתוחים ומחירים כבדים, הוא דיבר על טוהר השגרה. תיאר ימים שקטים, רגעים של שלווה, שעות של בהיה סתמית ומנחמת באופק. קדושה של חולין. כלום מתמשך, מענג, ממכר. שעמום מרתק. בנאליות של קיום. ענני נוצה שטים ברוח, מעל כר דשא רחב, והם סוחפים עמם כל בדל מחשבה טורדת. ומפשיטים האנשים ממשקולותיהם ומחזירים אותם לגן העדן של טרם הלדעת. שגרת נופים, תמימות ושתיקות.

כמה בזויה היא השגרה בעינינו. נהנתנית ומשעממת. קפואה ומסוכנת. פסולה ורדודה. אינה ראויה לאדם ההרפתקן. מכשול בפני מיטבי הלכת. מהמורה בדרכו של הנועז.

אך בפוגשכם יורד ים הנסחף לחוף מבטחים מעין הסערה, או לוחם הנושא בגופו צלקותיו משדה הקרב, או אדם השב ממסע מפרך מבלי שיצא את ביתו, אל תמהרו לגנותה, את השגרה. אל תרבו להטיח בה ביקורת ואשם. לעיתים, היא פסגת שאיפות. גם אם לרגע קטן. מזרן קש צנוע המעניק לגלמוד משענת להרגע בה. עיר מפלט ומקלט. לעיתים דווקא היא שכובשת את חלומות היגעים, את שאיפות הנפילים.

כי מה בסך הכל רוצה האדם? במה חפץ לבו באמת? בשגרת חיים שתשמור על לבו בתנועה לעד, ובידיעה כי עשה הכל כדי להיות ראוי לה. באמונה שלא תימצא מפתיעה וקוסמת יותר משגרת קיומו.