אמצע יום, אישה באמצע החיים עוצרת באמצע הדרך. מולי. לשניות ספורות. מניחה יד על הקיר, עוצמת עיניה, ומתנשמת. אולי הסתחררה או התעייפה. מהיום העמוס, מהשבוע הקשה, מהחום, מהחיים.
היא חולפת ולפתע מבחינה בי מסתכל. משחררת חיוך נבוך. קיוותה שאיש לא יבחין. אני מחייך בחזרה. לא בטוח למה.
אנחנו ממשיכים לדרכינו אבל המבט המבוייש שלה נשאר אצלי. עכשיו אני נבוך. חבל שלא הסתובבתי. שלא עצרתי אותה ואמרתי בפשטות: רגע. תני לי לתת לך חיבוק. אני מבין.
בעיירה אחת, או אולי היה זה כפר, נפתחה יום אחד חנות לממכר סכינים. המוכר, בחור צעיר ופשוט מראה, הגיע מעיר זו או אחרת, והקים במרכז הישוב דוכן קטן שבמהרה הפך לחנות. סוד קסמה של החנות נבע מהסכינים הייחודיים שנמכרו בה: סכינים גדולים שהושחזו במיוחד כדי להפוך להבם לקהה. מטרת המוכר הייתה פשוטה: לבצוע בלי לפצוע. סכינים שכל אחד יוכל להשתמש בהם מבלי להסתכן. ילדים ומבוגרים, נשים וגברים.
וכך, השמועה פרשה כנפיים ומכל קצות המחוז הגיעו לרכוש את סכיני הפלא. הביקורות שיבחו והללו. בחלק מהישובים הסמוכים אף נרשמה ירידה בכמות האלימות. האנשים הפכו רגועים ושלווים יותר. השיחות הפכו מתונות יותר, וכך גם מזג האוויר.
יום אחד הגיע חוקר לכפר, או שאולי הייתה זו עיירה. הוא בכלל לא שמע על חנות הסכינים. הוא הוזמן על ידי בית החולים האזורי כדי לחקור מגמה מדאיגה בגובהם של תושבי האזור. התברר שכבר תקופה ארוכה שלא נולדו שם ילדים גבוהים. גם גמדים לא הציפו את המרחב. רק אנשים ממוצעי גובה, אחידים באורכם. הנתונים הרשמיים הצביעו על ירידה ניכרת בממוצע הגובה האזורי. החוקר היה אובד עצות, וגם סוללת המומחים שהגיעה לכפר בעקבותיו (חלקם סברו שזו עיירה). התושבים נותרו בגובהם המתון ללא הסבר.
בבוקר יום כלשהו בשבוע אחד ארע אסון. מוכר הסכינים נפצע בתאונת השחזה ולאחר מספר ימים החזיר נשמתו למפץ הגדול. כולם ליוו אותו בדרכו האחרונה, אף כי איש לא הכיר את שמו. הוא לא הותיר קרובים או מכרים. לאחר הלווייה, נסגרה החנות ולא נפתחה שוב.
חודש לאחר מכן עמד חוקר צעיר בכיכר המרכזית בעיירה וכתב בפנקסו: בחודש האחרון זינוק מפתיע בגובה התושבים. שוב נולדים ילדים גבוהים בכפר. הוא החזיר את הפנקס לכיסו, הרהר מספר שניות בנשימות דקות, והשיב את הפנקס לידיו לעוד משפט מסכם: הוכח פעם נוספת כי רק סכינים קהות מסוגלות לחתוך כנפיים.
כמו עץ המובן מעליו, ומאמין המובן מאליו, כך חודרים קרני שמש ראשונות עם שחר לאישונים מבינים. אל גוף המבין שמאוחר, ובאורח מובן מקפל מפרקיו ומטלטליו אל עוד יום של עבודה.
זה מובן שצריך לצאת מוקדם ככל שיתאפשר. ומובן שהחופש טוב לבריאות. ואולי רק טוב לבריות, שאינן מפנימות טעמה החיוני של עבודה נחרצת עד אין קץ. והקץ בכבודו ובעצמו, גם הוא מובן. ולכשתגיע העת תועמק ההבנה בו, ובנגזרותיו, ובגזרותיו.
מובן לגמרי שמוטב להימנע מלחזור על הטעות החוזרת, המחזרת על פתחיה המפתים של נטייתך לכאב עצמי. ומובן לגמרי פתרון התרגיל המסובך שעשית לעצמך, ובין פיתולי חישוביו הפסקת לחשוב על עצמך.
החיים כל כך מובנים בכל כך הרבה מובנים. והם פתורים לפניך עד שגם אתה חש פטור. ובעיניך עוד זוכר מבטים מבינים של מכרים רחוקים, אילמים בעלטה. ובבואתך מטשטשת בים עד שלא ניתן עוד להבחין.
ואתה נשטף חרטה על כל ההבנה הזו. על הפספוס הגדול של הרגעים הקטנים. על שלא התרגשת מן המובן מאליו. מאוחר מדי, לא מובן.
עת החלו גייסות התכנון תנועתם לעבר גדודי הזורם. ופרשי הנכון התניעו תקיפתם נגד מעוזי הנעים. כשמטסי המקובל הפציצו בסיסי הנועז, ופגזי הבטוח הכו במוצבי המלהיב. כשצנחני הממון נחתו בשדות הדעת, ומתקפת הקבוע פגעה במבני הסקרנות. ברגע בו נורתה אש הביחד נגד מבצרי השאפתנות. בדקות המכריעות של הקרב בין הצודק לחכם. בעיצומה של מערכת ההתשה בין הלב והראש. ברגעים המדממים של התנגשות הקודש והחול. בעימות של הרציונאל והרגש, בתקרית הקשה בין ההתרגשות וההתפכחות, בהסתערות תותחני הלהט על טנקי הדעת, שם פרצה. במלוא תעוזתה והדרה. מלחמת העצמאות הפרטית שלי.
הבכי של ההורים עדין, רגיש. זולג לאט, ענוג. השנים רוקנו את מאגרי הדמעות. עתה נותרו רק שובלים דקים. פסי זכרון קלים, שקופים. הם בכלל משתדלים לא לבכות. יש עוד ילדים וצריך לחזק. והם עדיין אוהבים את הארץ המדממת הזו והם עדיין חולמים עליו ומדמיינים מה היה אומר. ולפעמים, בלי כוונה, זה שוטף בהם ואט עולה על גדותיו. בכי אצילי, מדבק, צנוע כזה.
הוא מחייך תמיד בתמונה. לבד או ליד חברים. ואהבה בלי סוף בעיניים שלו וגעגועים כאילו ידע כבר כשצולם. מחייך תמיד. חיוך אצילי, מדבק, צנוע כזה.
לא יעזרו כל המטוסים וכל הטילים וכל הטנקים וכל הרובים. הנשק החזק ביותר של האומה הזו הוא בכי אצילי של אם. היא אוהבת עדיין. אותו ואת הארץ הזו. רואים את זה במבט החזק שלה. אצילי, צנוע.
- ואיך אצלכם השנה?
- אתה יודע...
- מה? כרגיל?
- מה פתאום כרגיל..
- נו? אז איך?
- עזוב. לא רוצה להתחיל..
- נו?
- טוב בסדר. תראה, השנה זה יהיה מושקע במיוחד. אבל ממש. האמת שאנחנו עובדים על זה כבר חודשים. במאי רציני, מחו"ל. עשה כמה דברים רציניים שם. אבל שום דבר בסדר גודל הזה. זה באמת יהיה משהו אחר. אנחנו נתחיל בהקראה של השמות יחד עם מופע תאורה. כל שם ייקרא ממקום אחר בעולם וישודר חי לאולם. אחר כך ייכנסו נציגי המשפחות. בשביל זה עושים את זה במקום פתוח. הם כאילו מגיעים מלמעלה, מבין? אחר כך השירים. הכל לייב, להקה. וטקסטים, מיוחדים לערב הזה. שיר של האמהות שלא חיבקו, ריקוד של הילדים שלא זכו להכיר. אנשים שלא ממש מוכרים או מכירים כתבו, אבל כתבו טוב. אחד קצת הגזים אז בסוף העפנו אותנו. והקהל יקבל משקפיים כאלה ויוכל לראות את רגע הנפילה. או לבחור סוף אחר, למרות שזה די דופק את הקונספט. אבל זה בסדר אנחנו גמישים. אחר כך יבוא דבר המשפחות ודבר הנופלים ודבר המפרסם, מופע וירטואלי קצר של לפידים וזהו. יוצאים להפסקה בשביל שלב ההצבעה. חוזרים לרגעי הכרעה מותחים ובסוף שוב הקטע שניצח. כל הסיפור שלוש שעות, לא יותר.
- אלוהים...
- חשבנו על זה, בקטע שכאילו מגיע ולא מרחם, אבל בסוף ויתרנו. צריך לשמור משהו לפעם הבאה...
- שמע, זה פשוט...
- מרגש. אני יודע. מרגש מאוד. אבל ככה זה אצלינו. זה המקצוע.
למשרד צעיר ותוסס המעסיק עורכי דין ואנליסטים במשרות מרתקות ורווחיות מאוד, דרושה פקידה.
לתזמורת פילהרמונית חדשה מרובת נגנים מן השורה הראשונה דרושים נגנים לשורות האחוריות.
לפרוייקט נועז בתחום הציונות דרושים כותבי פזמוני זכרון. עדיפות לבעלי ניסיון בטקסים ודמעות.
לחבורת מקבלי החלטות דרושים נוטלי אחריות. רק על השגויות. לא בשבת.
לפרוייקטי מגורים חדשים ברחובות חובבי ציון ונצח ישראל דרושים קניינים עשירים מחו"ל.
לחברת הבטחה דרושים מקיימים.
משרד אדריכלים ומשרד הרווחה מחפשים חסרי בית.
משרד התיירות ומשרד החקלאות ומספרה חדשה במרכז מחפשים צעירים המתעניינים בשורשים.
לחומוסיית אבו שכרי המקורי דרושים מלצרים. אחרי צבא.
לקבוצה מאורגנת של מאחרים דרוש שעון דובר. שעות עבודה גמישות.
אדם מחפש משמעות. ניתן לשלוח קורות חיים והמלצות.
חברת איפור חדשה מחפשת אנשים צבועים ובעלי פרצוף כפול.
למסעדה חדשה דרושים משקיעים שבעים.
לחברת נעלי ספורט דרושים ילדים רעבים.
לעיתון חדש ומהימן דרוש פטרון פוליטי.
לפטרון פוליטי דרוש עיתון.
לעיתון וותיק דרושות חדשות טובות.
משרד קבלה בקופת חולים מחפש היפוכנדרים למשרה מלאה. תנאים טובים למתאימים.
משרד עורכי דין מחפש סכיזופרנים.
יצרני חלונות מחפשים קלסטרופובים.
לבני אדם דרושים מודעות דרושים. כדי שידעו שכולם עדיין מחפשים.
לכותב בלוג דרוש סיום חזק.
האנשים שביצעו את הזוועות האלה, מה היה טבעם? מה היה צבעם? האם שקדו עם שחר על השחזת להבים אדומים, התקשטו במזימות שחורות? האם בערה שנאתם היוקדת בגווני תיאוב, האם התפשטה אדישותם המפלצתית כעננת חימה?
לא. קראו את יומניהם. הביטו על התמונות, שלהם ושל המשפחות שלהם. הביטו להם בעיניים ושמעו איך הם דיברו, איך שרו. בסך הכל חבורה אדירה של אנשים אפורים. שקמו בבוקר לעבודה ובערב סעדו בבית. שהביטו על המציאות כשגרת הכרח. שהאמינו שכל יום קשה מגיע לסופו, שהעולם שותק בהבנה. אפורים להחריד, אפור משתק ומקומם, אפור מכעיס ומטריף את הדעת ומבלבל ומסחרר. כמו שמעולם לא חזיתם והרגשתם אפור בעבר. כמו שהאפור בעצמו לא ידע כמה רוע הוא יכול לאחוז בין כנפיו הערפיליות.
השבוע היו השמיים אפורים, בעיתוי מצמרר. לא רק להזכיר לנו אותם. מיטיבי הראות יכלו להבחין בשאלה הצורמת שבקעה בעננים לעברינו. האם גם אנחנו אפורים לפעמים. מה עשוי לקרות תחת ידינו כשמבטינו אפרפר וקהה. מי משלם את מחיר היותנו אפורים. כי מאפור באנו, ולאן נלך?
כמו מפליג מנוסה בספינה, מתמרן במהירות בין גלים ועוקף מכשולים, אך ממעוף הציפור מסעו ישר ונחוש.
כמו נווד המשרטט קו חיים בחול זהוב, ממיר אובדן דרכו במציאת תקוותו, ממלא פיו זכרונות יבשים של מים.
כמו השביל בו לא בחרת, זוהר ונוצץ ומבטיח, ומחביא תחת הילתו קנאה דואבת באפיקים הטורדניים הנפרשים תחת רגליך.
כמו ענן נוצה בשמיים אפורים. בוהה בבהיות החולמניים. תלוי כמותם בכל משב רוח תועה.
כמו מחוג מתוסכל הנע במעגלים. לכוד במחול עמלו. נתון לסמן לעד בזרועותיו את חסכונותיו המידלדלים.
כמו חלום מטלטל ומפתיע שנוסק מעלה ומפילך חסר כל על קרקע יציבה מדי.
כמו ציר הזמן שהמספרים חרוטים בו בציפורני יגעים.
כמו קו האופק העובר דרך אינספור נקודות שטרם הבנת.
כמו שיר של הביטלס. שפעם אהבת את עצמך מקשיב לו.
כן, כמו שיר של הביטלס. ככה אתה, ממשיך.
כאילו שיש לך בכלל ברירה.
איש בחולצה קצרה ניגש אל לוח המודעות שמחוץ לבית הקפה ותולה שם שלט קטן. שחור ולבן, מודפס בכתב קטן. וזה למרות שגשם זלעפות בחוץ. ולמרות שיש שלטים גדולים וצבעוניים יותר. ופייסבוק ופרסומות באינטרנט.
אנשים הולכים מחובקים ברחוב, מחייכים. והם הולכים לאט וגם אם ממהרים אינם מפגינים זאת. ולעיתים עוצרים ליד נגן רחוב ומכבדים את שיריו. וכך נעמדים יחד לדקות פז באמצע השדירה. למרות שהזמן אוזל והוא שווה כסף. ולמרות שמישהו וודאי ממתין למישהו איכנשהוא. ושלמרות שאין לכך חשיבות כבר מאוחר.
שני אנשים שאיני מכיר פנו אליי ברחוב וביקשו שאוריד את האזניות. הם התעניינו במשהו, שאלו בנימוס של מכרים. למרות שזה לא נהוג ולמרות שזה קצת מוזר.
וילדה קטנה אחת רואה לראשונה את אחותה שזה עתה נולדה, מצביעה וקובעת: זאת אחותי. ואחר כך היא תחזור ללא הפסקה על השם שלה. ותסביר שזה כדי שהיא לא תשכח אותו אף פעם.
ולמרות שזה לא קשור,
ולמרות שזה קטן,
ולמרות שזה חולף,
דאך הנקודות האלה עובר קו, זוהר ומבטיח.
אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר, לֵאמֹר: הֵיכַל ה', הֵיכַל ה', הֵיכַל ה' הֵמָּה (ירמיה ז' 4)
החמצה מלשון חמץ. שמכירתו והצגתו הן עבירה פלילית. שיש פקחים המשכימים קום כדי לתפוס ולקנוס מוכרי ומציגי. מלשון מדינה שבעת עוולות ומרובת מרורים ומוצפת שסעים ורדופת אכזבות שולחת פקחים. והם יאכפו את דין הפיתה ויזכירו לכולם יהדות מהי.
החמצה מלשון פספוס. שמרירותו מורגשת לאורך כל שעות היום ובלילה בפיהם של אנשים שכבר יבשו הסבריהם מלהכיל אמיתות פשוטות של עיקר ותפל וחשוב ושולי ומהות וסתמיות ואמת ושקר. המבכים את מרות הבל המחלוקת על מהות הפשרה. המענג חך הנוגסים במצה ובורחים מחמץ וממהות החג. שניהם אינם מעניינים אותם בחג זה. אוכלי כשר ואינם כשירים להבין.
החמצה מלשון הרע. של חובשי כיפות עטופי תליתות של התנשאות כלפי היתר. ואלה שאינם חובשים אותן, שזוהי ההגדרה היחידה המאגדת אותם כקולקטיב. והם מוציאים לשון זה לעבר זה כדי לבדוק האם נסתתר שם טעם החמצה. והוא הרי פשט גם לעיניים הסגורות, ממאנות להביא אל לוחות הברית הנשכחת.
כל הנחלים שחצו את הדרכים שלא בחרת ונתמלאו דמעות חרטתך והרטיבו את ידיך הקפוצות שביקשו לבלום את מחול המחוגים ונשפכו על התכניות העמוסות לעייפה שניסחת בזמן שצחק לך האלוהים והתפתלו בין השורות שם הטמנת את האמיתות אותן נכלמת להגיד והשקו רגשי קנאה מייסרים בכאב מיותר מאין כמותו ושיקפו בפניך בבואתך הגשמית האנושית מדי וכיבו להט סקרנות בזרמי חשמל נחושים וסחפו מטעני עבר צורבים במורד התוואי והציפו פנינים ששקעו לתחתית הנשייה והתייבשו תחת שמש יוקדת בשלהי קיץ שחון וסערו במבול רגשותיך ופעמו בחלומותיך ונאלמו בשתיקותיך ושחקו בעננים. כל הנחלים זרמו לים. ואתה, יושב מולו, טרוד ומכונס, ופתע קם. הולך. לא לך שלוות הים הארור הזה. שישאו גליו את מי שיכול לשאתם חזרה, לנשום את הרוגע הזה.
"אני בחיים לא אעזוב את התפקיד הזה. בחיים", הוא אומר וחושב שאם יישמע נחוש זה ישכנע את עצמו. למה בעצם? "למה? ככה. כי זה יהיה הודאה בכשלון עצמי. זה יהיה ויתור!".
גיבורים גדולים שאנחנו, גבריים ואמיצים, הזדחלנו כנמושות לאוצר המילים ורוקנו את גווני המשמעות העשירים של הוויתור. הותרנו את המילה הזו נבובה, אפרורית ומשעממת. הערמנו על כולם, רימינו את עצמינו, באחד ממעשי ההונאה המסעירים שידעה ההיסטוריה.
כי מי אמר לך שלהרים ידיים זה לוותר? האם לא שבענו מלימוד מפלתו של האידיוט שהעמיד פני נועז? האם לא די לנו בהילולי מותו של המתאבד הטיפש? עד מתי נתפאר בעוורון הכסילים למול חלופות חבויות ומבטיחות?
מוטב כי נוסיף למילות התפילה שורות אמת נוספות שאמירתן המחזורית יש בה לריפוי נפש: "אין הפורש וותרן, אין הנוטש פחדן, אין המתפשר נואש, אין הוותרן חלש". כי הוויתור, הוא תמיד למול החלופות. ובחיים עשירים וארוכים כאלה, למול נופים מרהיבים והרפתקאות אינספור רק העיקש הסובל ראוי הוא לגנאי. הרי הוא ולא אחר הוותרן. שהעז לסרב לעולם שטרח הטבע לברוא סביבו ובתוכו.
וילדה קטנה ששיחקה איתי היום קטעה את המשחק ואמרה: ניצחתי. ואני חשבתי שזה מצחיק איך ילדים מסתכלים על ניצחון כמטרה פשוטה וחד ממדית כל כך. וזה חמוד כשאתה ילד. ואחר כך, חונק.
"ליל חניה. בקול דברים, בשחוק, בגדף
בהמולת מלאכות הוא קם, הנה הנו
כמו פני עיר נבנית פניו של שדה הקטל
בהתפרש המחנה אשר דינו
להיות שופך דם האדם ומגינו" // אלתרמן
כל מבוקשי היה להניח את האוטו, ולו למספר שעות. הם עמדו שם והמתינו לחברם. פתחתי חלון וביקשתי, וסירבו. בחרתי להשתמש בקלף שטרם העזתי לשלוף: תראו. אני חייל. במדים. השעה אחת וחצי בלילה. אני תכף קם וחוזר לצבא. גר ממול ואין חנייה. אתם רק ממתינים. תוכלו לתת? "זה לא רלוונטי", השיבו וסגרו את החלון.
המשכתי לנסוע וחשבתי על הפעם ההיא שרכב עקף אותי בפראות, רק כדי לחשוף בפניי את המדבקה על הפגוש: שמרו על החיילים!
וחשבתי גם על האחות של ההוא שהקפיץ מאות אנשי בטחון על הרגליים. היא כועסת. בגללו היא לא תעשה גבות. היא תהרוג אותו. בנשיקות.
ועל הפעם שנכנסתי לבית הקפה במדים וזכיתי למבטים. ולא אהדה היא שנסתתרה בתוכם.
בשעת לילה מאוחרת אני מתעורר. מהטלפון. עוד עדכון ועוד החלטה. מבט חטוף לשעון מלמד שתכף קמים. כך כבר שעות שהפכו ימים שהפכו שנים.
אי שם ישנים אחרים שנת ישרים. חלקם מצאו חנייה, חלקם עודם מחפשים. ואני אין בי כעס או קנאה בהם. זוהי לא חובה לקבל שיחה באמצע הלילה. אין עול בשיטוטי הדרכים. זו משימה שעל כתפי מישהו יש להניח. עכשיו זה חונה אצלי. חניה טובה, כחול לבן, ממש מול הבית. ביום ובלילה. בהמולת מלאכות של עיר, בדממה חרישית של אנשי סוד.
