בשורה מהבנק

הצלצול העיר אותו מיד, כמו סטירה מצלצלת, כאילו לא היה שקוע כלל בשינה. כמו לא שכב שעות בעיניים פקוחות וייחל להירדם ללא הועיל. בתקופה האחרונה הוא מתקשה מאוד להירדם בלילות. שילוב מסוכן עם הקלות בה הוא מתעורר השכם מאוד בבוקר. רק בשעות הקטנות של הלילה, שסכסוכי גבול ארוכי שנים מונעים העברתן החוקית לריבונות הבוקר, שקע לבסוף בדמדומי שינה. אגרופיו נשמטו בהדרגה מטה והוא החל לצלול לברכה צלולת חלומות.

בדיוק אז בחר הטלפון לצלצל, כמו ארב בצל מיטתו לעיתוי המרגיז ביותר, וקטע את צלילתו. "שלום אדוני", נאמר בלי התנצלות ובאין רחמים. 

"מי זה?", שאל בטון שנועד להעביר מסר של כעס ורמז לחוצפה.
"מדברים מהבנק".
"מהבנק? הבנק שלי? אבל למה עכשיו? למה בשעה כזו?". 
"מצטערים אדוני. פשוט, יש לנו הודעה שלא יכולה להמתין".
"לא יכולה להמתין כמה שעות? למחר בבוקר?"
"לא אדוני, אני מצטערת. מדובר במקרה חריג שמחייב הודעה מיידית. אני מבינה את חוסר הנוחות, אבל זו מדיניות הבנק מאז ומעולם. חלק משירות הלקוחות שלנו. הודעות דחופות נמסרות מיד. בכל שעה".
שקט מתוח הדהד על הקו. כאילו נדרשו שני הצדדים לשהות קלה לעכל את הסיטואציה המשותפת, מחווה הדדית של שני שחקנים המעניקים זה לזה אוויר לנשימה לפני שממשיך המחזה. בדרך כלל, רגע לפני שמגיעה הדרמה לשיאה.

"טוב", קטע ראשון את ההפוגה במעין מחווה אצילית. "אז במה מדובר? מה היה כל כך דחוף להודיע?".
"ובכן אדוני", הגיבה בענייניות מתכתית, "רצינו לבשר לך שערכנו בשעות האחרונות ביקורת תקופתית על כלל הלקוחות שלנו, והגענו למסקנה כי חלה טעות לגבי חשבונך".
"טעות?", קולו המתוח הלם את הלימות הלב הגוברות.
"כן אדוני, טעות. בבדיקות החוזרות התברר כי בניגוד למה שנמסר לך בהודעות העבר, אתה למעשה לא חייב דבר".

"חייב?, אבל למי?", שאלה שהזכירה לעצמו שבעצם כבר חודשים ארוכים נמנע מלבדוק את פרטי החשבון שלו. הוא לא הבין בזה והאמת שגם לא ממש התעניין. ההודעה הלילית הזו העירה אותו ביותר ממובן אחד.

"אלו כל הפרטים העדכניים המצויים ברשותי אדוני. החישובים העדכניים ביותר המצויים ברשותנו מעידים על כך שאינך חייב שום דבר לאיש. הפרטים המלאים יישלחו אליך בהקדם בדואר. לילה טוב אדוני", קטעה את השיחה בלא התנצלות מיוחדת. 

הוא בהה עוד כמה שניות במכשיר הטלפון ואז הניח אותו בצד המיטה. שכב בנוחות על הכר והביט בתקרה. ניסה לשחזר את פרטי השיחה, את מהותה. ניסה להבין מה היה דחוף לבשר בשעה כה מוזרה, וחשוב מכך - ניסה להבין מדוע הוא מוצא עצמו מוטרד כל כך מהמילים שנאמרו. הוא המשיך לשכב כך עוד זמן ממושך עד שעלה הבוקר, נכשל במאמציו להירדם. 

בבוקר קם, והחל לשוטט ברחובות. הודיע למזכירתו כי אינו חש בטוב וכי לא יגיע היום, ואולי גם מחר. הוא סגר את הטלפון בטרם שמע את תגובתה המופתעת. תחושה מוזרה, שונה, ריחפה בקרביו. הייתה זו בדידות מלווה בכעס. היעדר החוב עורר בו תחושה של זרות מאוסה כלפי הסובבים, ניתוק וניכור. לפתע חש כי אינו ממלא עוד תפקיד במרקם הדינאמי של ההתרחשויות שהתנהל במדרכות שלנגד עיניו. שמישהו בחר להוציאו מהמשחק הקבוצתי בלא ששאל לדעתו. שהחוטים שחיברו אותו אל ההצגה הזו נגזרו במפתיע, והוא הושלך בלא הסבר מספק אל מאחורי הקלעים. עתה חש שאיש אינו מפנה מבטו אליו. כמו שקוף הילך בין השכונות משך כל שעות הבוקר, ולא זכה ולו לברכת בוקר טוב אחת. נדמה היה ששכניו מפנים לו עורף, שחבריו עסוקים מכדי להתפנות. 

בשעות הצהרים רכש כריך בקיוסק קטן במרכז העיר וישב על ספסל בגינה ציבורית. את ארוחת הצהרים חלק עם שני קבצנים ושלוש יונים בודדות. לפרקים נדמה היה שמדובר במועדון נזקקים חסרי בית שנפתח כאן על הספסל, קבוצת תמיכה לנטולי שובך. אחרי שהתפזרה ההמולה ישב עוד זמן ממושך על הספסל והרהר בבשורה. לפתע הבין את מלוא המשמעות, את מהות העניין. חיוך עז התפשט על שפתיו. הוא הבין זאת כשהביט לרגע במזרקה שהסתובבה במרכז הכיכר. דווקא יפה לי חיוך, אמר לעצמו, מופתע מהתוספת החדשה שהתפתחה על פניו.

נרעש מהתובנה החדשה הוא מיהר לשוב לביתו. לא נגזרו החוטים כי אם שוחררו. לא גורש מן המשחק כי אם קיבל הזדמנות נדירה לחפש משחקים אחרים. לא נגרם לו כל עוול מן הבשורה, כי אם ניתנה בידיו הזדמנות נדירה להמציא עצמו מחדש, לייצר קווים חדשים של שייכות, להגר לעיר אחרת, לחפש מקום עבודה חלופי. העובדה כי הוא אדם עצמאי וחופשי לא קברה את חייו כפי שהכירם עד כה. היא הולידה אותו מחדש. הטלפון הזה באמצע הלילה הציל את חייו. נרגש וטוב לב עצר בחנות המשקאות שתחת דירתו ורכש בקבוק יין משובח. כשהגיע הבייתה לגם מספר כוסות, והקדיש כל אחת מהן ליעדים החדשים שהציב עבור חייו הנפקחים. אחרי המחווה המרגשת מצא עצמו כה עייף ושקע בשינה עמוקה על הספה בסלון.

הוא כמעט ולא שמע את דפיקות הדלת הנחושות, ואמנם לקח להן זמן רב עד שהצליחו להעיר אותו לבסוף בבוקר שלמחרת. לקח לו כמה שניות להתאושש לפני שפתח את הדלת. ניסה לשחזר את אירועי היום ואת הנסיבות שהביאו אותו להירדם כך על הספה. "חלום מוזר", אמר לעצמו כשנזכר בשיחת הטלפון שכביכול טרדה את מנוחתו בליל אמש. "אני חייב להפסיק לקרוא את הספרים המוזרים האלה", הבטיח לעצמו ותהה כיצד החלום המוזר הזה הצליח לשבש את כל יומו. משהגיע למסקנה מהירה זו התפנה לפתוח את הדלת ולקבל את פני השליח.

"אדוני, יש לך מכתב רשום". הוא חתם ושילם. לא המתין לשום מכתב, ולכן הופתע לגלות מעטפה חתומה. צידה האחד ריק, ובצידה השני לוגו מוכר - הבנק. "לא עוד פעם...", אמר לעצמו בדאגה, והתיישב באיטיות על הכורסה. פתח בחשש את המעטפה והוציא ממנה שני דפים דקים. הראשון - מכתב שנראה כי הודפס במכונת כתיבה ישנה: "אדון יקר, בהמשך לשיחת הטלפון שקיימנו עמך בליל אמש, מצורף מאזן החובות שלך כפי שחושב מחדש במשרדי הנהלת החשבונות. כל טוב לך ולבני משפחתך". 

בדף המצורף הופיעה טבלה קצרה ובה נתונים מדודים. נראה אמנם כי כל החובות שצבר במהלך חייו אופסו כולם, והוא אינו חייב דבר. או אז נדד מבטו אל השורה התחתונה, וסחרחורת עזה אחזה בו. מימיו לא ראה חוב גדול מכך, שכנראה טפח עם השנים. למעשה, מעולם לא נתקל במספר גדול כל כך. כיצד ייתכן שנמסר לו כי אינו חייב לאף אחד דבר, ובכל זאת מופיע סכום חוב עצום כל כך בטופס. הוא המשיך לעקוב אחר הנתונים, ופתע גברה תדהמתו. 

"אלוהים אדירים", אמר למרבה המבוכה בקול רם. "איך ייתכן שאני חייב כל כך הרבה - לעצמי".