יום שני, 14 באוגוסט 2017

השעה אצלך

איך זה שם, באזור הזמן שלך? האם הדברים קורים לאט יותר? האם הלב מאיץ בקלות? איך זה שתמיד אביב אצלך כשכאן חורף, ואיך תמיד את רואה את האור קודם, ואני בשקיעה.

ומה בכלל השעה אצלך? האם הפכת אותה שלך? האם זוהי שעתך היפה? האם הקדמת זמנך או שמא איחרת להבין? אולי יום אחד יערמו דקות ההמתנה להרים שאוכל לזהות ממרחק, רכס של רגעים וסיפורים.

ואולי זה רק עניין של זמן, ואנחנו מרחפים משני קטביו של אותו עולם. חגים בין מחוגים, סובבים מסיבות טובות, מקיפים עצמינו אהבה. יש מחשבות שניות ודקות שהשעון אינו מראה.

בואי, בואי לאזור שלי. נמצא זמן. אחרי שמנפצים שעון חול, הזמן זולג בין האצבעות וחוזר לים. אנחנו גם.

יום שישי, 4 באוגוסט 2017

שיעור

כשהייתי ילד קטן והלבישו אותי חליפת בד לבנה וחגורה והסבירו לי שאפשר לנצל את כוחו של היריב להפלתו,
כשהמדריכה הסבירה שניגנתי את התווים נכון אבל בשביל הרמוניה צריך רגש,
כשהמורה שלי לתנ"ך נפעמה מעוד תשובה שנשמעה אינספור פעמים באינספור כיתות רק כדי שנתמכר לסקרנות,
כשקראתי שורה אחת בספר שהכתיבה גם את הסיפור שלי,
כשהבנתי לראשונה עוצמתה של חברות, ונחמתו של חיבוק,
כששתקתי מרוב מילים וחייכתי ללא תשובות,
כשהפסקתי לפחד והתחלתי להתאהב בשאלות,
כשהבנתי שחלומות בלילה קשה לזכור, אבל לפעמים די פשוט להגשים באור יום,
כשהמתנתי זמן ארוך לאישור וגיליתי שנחבא בידיי,
כשויתרתי לעצמי והשמיים לא קרסו,
כשסלחתי וכשהאמנתי,
כששיקרו לי,
כשסמכו עליי,
כשבחרתי, כשנלחמתי,
כשהתאמצתי לזכור, ויותר מכך לשכוח,
כשלא ידעתי מה לעשות ולכן המשכתי,
כשחייכתי בלי שביקשו וביקשתי בלי לחייך,
כשהרפתי ואחזתי ונסחפתי ועצרתי,
אז, בדיוק אז, קיבלתי
את מה שנחוץ לי
לטובת השעור הבא.