"אתה לא מאמין כמה באים אליי עם זה", הוא אומר לי מחוייך, ולוקח עוד לגימה מכוס הוויסקי שלו. לגימה, שלטעמי הייתה ארוכה וקולנית מדי, ולטעמו. מאוד לטעמו. כך העיד המבט הנינוח והגוף הרפוי שלו. ונימת הקול הנעימה, שסיפרה לי הכל מההתחלה, בפירוט, בסבלנות.
"הם באים טרודים, מודאגים. לא מבינים מה עובר עליהם, מה השתבש. מתיישבים, שותקים, מפחדים. מחכים שארפא אותם. אני שואל מה בדיוק הם מרגישים, והם לא יודעים להסביר. אחרי כמה שניות, מסבירים שזה בעיקר עייפות. הם קמים בבוקר עייפים, ובלילה לא מצליחים להירדם מרוב עייפות. הם חשבו שזה בגלל הלחץ או העומס, הם הניחו שצריך להוריד הילוך. אבל העייפות הזו לא עזבה אותם וגזלה מהם הרבה אנרגיות, עד שלא הייתה להם ברירה והם הגיעו אליי".
הוא עוצר לרגע ואני מתרשם שהוא נהנה מזה, ממשיכת הזמן, מהשניות האלה שבהן נדמה שהוא עומד לשתף בפתרון חידה גדולה או לחשוף סוד שיטרוף את הקלפים. אבל ההמתנה הזו קצרה, והוא מודה שהוא אכן "אוהב למשוך את הרגעים האלה לפני שהוא מדבר איתם, להתבונן להם בעיניים ולראות כמה הם כמהים להסבר שייכנס אליהם לרגע ויסדר את כל הבלגאן הפנימי, יחזיר את הדאגות למקומן. עדיין מטרידות, אבל לפחות מסודרות על מדפים, כפי שהונחו שם מזמן על ידי ההורים שלהן, ומדי פעם הסירו מהן אבק ובדקו שהן עדיין שם, מתפקדות ומלחיצות".
"כשאני מרגיש שהם מוכנים לשמוע, ושיש סיכוי שחלקם אפילו יסכימו להאמין ולקבל, אני מספר להם. הם מופתעים, חלקם פורצים בצחוק קצר או בכי. אף אחד לא נשאר אדיש, אף אחד לא מגיב בנינוחות לבשורה הזו. ראיתי אלפי מקרים ועדיין לא התרגלתי לשניות האלה, שבהן אני מספר להם. מספר עליו, על קיומו, על הנוכחות שלו, על מה שהוא עושה להם".
"יש בהם שמטיחים בי האשמות וסבורים שאני מנסה להפוך אותם למשוגעים. לאלה, כמו לאחרים, אני מסביר בעדינות. לא מדובר בפיצול אישיות או טירוף דעת. זו אותה האישיות, וכל שנעשה הוא על דעתם. אבל הוא שם, והם יודעים זאת כבר תקופה ובחרו להתעלם, ועכשיו העייפות מכניעה אותם".
"זה אף פעם לא נעים לשמוע שיש מישהו נוסף שם, שנהנה מהמשאבים הקיומיים שלך, טפיל של ממש, שחי חיים אחרים. אבל רצה הגורל ואני זה שנבחרתי לספר להם. שיש בהם עוד אחד, שהם חיים גם כדי לפרנס אותו. אבל הוא, חי חיים אחרים. מתעניין בדברים אחרים, מחלק אחרת את הזמן שלו, מציב סדרי עדיפויות שונים. החברים שלו אחרים, המשפחה שונה, התחביבים הפוכים. הוא שואב מהם יותר כי יש לו הרבה יותר זמן - והוא משקיע אותו כדי לקחת מהם עוד שברירי נשימות ומנוחות. רק אחרי שאני מספר להם עליו הם נזכרים. ראו אותו בכמה חלומות לאחרונה, ופעם שמעו אותו לוחש משהו בזמן שהיו לבד באוטו. הרגישו כיצד אחז בידיהם כשביטלו את החופשה ההיא, איך העלים להם את הארנק בהזדמנות אחרת, איך גרם להם ללכת לאיבוד יום אחד בתקופה הכי לחוצה של חייהם. או באחת מהן, לכל הפחות. איך שיבש להם את המשפט וקטע את חוט המחשבה, איך הצחיק אותם ברגע הכי פחות מתאים, אך הקניט אותם דווקא ברגעי השיא שלהם, איך שרק להם בהנאה כשרק ניסו לעצום עיניים ולישון, לעצום ולא לראות".
"אחרי כמה שנים הם חוזרים אלי. לא אומרים תודה או מתנצלים. רק מגיעים כדי להגיד לי שצדקתי. שזה היה הוא. ושהוא עדיין שם. וככל שהם מתבגרים, הם מקשיבים לו יותר, ומתחרטים שלא הבחינו בו קודם. מפנימים אותו, מחצינים אותו. מתחברים אליו. משלימים איתו".
"אחד מהם סיפר לי פעם שיום אחד כשקם בבוקר הכתה בו ההבנה העצובה שלא מדובר בזר. שהוא המקור, שאנחנו הזר. ואולי זה לא היה בבוקר אחד. ואולי אף אחד לא סיפר לי. אולי אני סיפרתי. אבל למי? הוא בטח יצחק כשישמע שסיפרתי את זה. אולי הוא צוחק עכשיו. אולי הוא זה שאני מדבר אליו עכשיו, מדבר אליו תמיד. אולי זה הוא, אולי זה הוא, לא אני"
