בקיץ ההוא, לוהט לאיטו, נתאספו בחדר ישיבות צפוף כל המדענים כולם. התבקשו להתדיין מצאת החמה הנוקמת ועד קום נחמת הערב ולמצוא פתרון. עד יצליחו ניסיונם וכשרונם המשותף, המצטבר לעשרות-אם-לא-מאות-אם-לא-אלפי-אם-לא-יותר שנים של מחקר וניסויים, להביא לפריצת דרך בסוגיה הבוערת. עד יגיעו אל מסקנתם האחת, המשותפת. מכל קצווי ארץ הגיעו, לחדר צפוף אחד, למטרה אחת.
מיד אחרי הסברים שהיו קצרים שררה שתיקה שהייתה ארוכה. ובתומה החלו מתפזרים בחדר מבטי שאלה, שכמעט והצליחו לקרר בצינתם את החדר המהביל. אמיץ מתוכם נטל זכותו ושאל: הכיצד ייתכן שכך נמסו? ואף אם ייתכן, כיצד כולם? ואף כולם, כיצד בבת אחת? בלילה אחד? ברגע יחיד? ושאלותיו, בשתיקה נענו, בתשובה דוממת, נעלמו התשובות נאלמו קולותיהן.
הביטו זה בזה, ובעצם בעצמם, יצאו לצוד בפנימם הבזק ניצוץ קשור בלהבותיו לקצה חוט מרוט של פיסת כיוון לפתרון. אך המבטים משכו שתיקות משכו דקות, ריקות. ותשובות אין.
לפרקים השליך אחד מהם רעיון כללי למרכז החדר, ואחר גרפו לפינות בטענות שונות. בסוף הדיון הממושך נותר החדר נקי, מלכלוך, רעיונות ופתרונות.
רבות עוד ידובר, יסופר ויתואר על זה הדיון בקיץ ההוא. על שתיקת המדענים, על תוגת המדע בבושת אוזלת מגבלותיו, על היעדר הפתרונים. על כך שבליל קיץ אחד נמסו כל המראות כולן, ולא נותר ראי תלוי אחד בכל רחבי הממלכה. ובפינת רחוב אחד הפגינו המונים בתמיכה והודו לבורא, על שמעתה יחלו ההמונים להביט על האחרים ולא על עצמם. ובפינת רחוב אחר הפגינו המונים במחאה, ונזפו בבורא, על שמעתה יביטו האנשים רק על האחרים ולא על עצמם. ולרגע נדמו שתי ההפגנות לתמונת ראי זו של זו, אך הרי נמסו המראות כולן, וההשתקפות המדוברת אינה אלא בבואת מציאות, כפילות של הטבע, תעתוע בורא, משובח או מגונה.
ובערב, כששקעה השמש וקרני תקוותיה, שבו ההמונים אל בינות קירותיהם, ולא היה בכוחם להביט אל עצמם. ולא ידע איש להגיד האם טוב או רע, חושך או אור. כאילו איבדו האנשים את סגולות ההבחנה והבריאה. מי היה מאמין שכך יקרה כשיאבדו המראות. בקיץ ההוא, מי היה מאמין באמת.
