האדם האובד

לפעמים כשהימים מתקצרים, אין זה אומר כי הלילות מתארכים. לעיתים מתקצרים הימים והלילות יחד, ואת מקומם תופסות שעות העמל, מתרבות והולכות. והן ממלאות כל חלקה טובה, ומשכפלות עצמן ללא רחם. מעבידות הן את האדם האובד, ממריצות את גלגלי אישוניו בין גלגלי שיניים מסואבים, אופות בזיעת אפו לחם עבור אחרים. במירוץ נגד עצמך אין מנצחים. כשמחוג השעון מביס את מחוג המצפן, מפסיד האדם האובד גם את שכרו.

זה לא הכלכלה, טיפש. לא שאלה של חשבון פשוט, לא נמדד במספרים. זה לא בעיה כלל עולמית, לא מחסור באוויר או במים. לא אשמת ההורים, לא החברים. עזוב את אמצעי התקשורת. זה לא מסתתר בשפה, לא חבוי במילים, לא בתוך השורות, לא ביניהן. נדרש אומץ להבין את הטעות, להפנים השלכותיה.

זה האושר. העונג ששכחת, הזכות שהזנחת, מנוחת הלוחם היגע. רגעי הרוגע, שתיקות השלווה, שלמות הדממה, הרפיית השלמה. זה חיוך שלא זקוק לתירוץ או סיבה ולא נלחם בעצמו ואינו כלוא בזמן. הוא חופשי ומשוחרר כמו שלא היית מעולם, נמתח לשני צידיו ללא הסבר. הוא כובש אותך ולא אתה אותו. נושם בשבילך, מתחבר למקורות העמוקים שנקברו בניירת.

עונות השנה מעצבות את משכי הימים. עונות הלב את תנודות הרוח. זה האושר שמגדיר את ימינו: קיומו, חסרונו ופשרו. הוא כמיהת נפש האדם האובד, המסתחרר לאיטו. הוא אור רחוק, נצנוץ מהבהב בקצה דרך. זורע גרעיני תקווה בשמיים אפלים. זו תכלית בודדה ונכספת. זה לא רק סוף הסיפור, זהו שם הספר. זו ההמלצה על הכריכה. התפנית הנשזרת לאורך כל העלילה, מדירה שינה מעיני החולמים.

כשהימים מתקצרים צריך לוודא - שהיכנשהוא בתוך מערכת השמש - מישהו שומר עלינו. שלא נעבוד עצמינו לדעת. שאנו משלימים מסעות ולא רק משימות. ולאורך הדרך, גם עם עצמינו. כמו שתמיד רצינו ולא העזנו לבקש. כמו שנשבענו לפני שהלכנו לאיבוד.

בזכות הספרים

החיים שלנו מתחברים ומתפרקים כמו התקני USB. אנחנו חבורה של מדיות נתיקות. המידע, המוזיקה והזכרונות שלנו הפכו דיגיטאליים. חוויית המגע שלנו נמדדת במסכים. טיב הראות שלנו נבחן ברזולוצייות ובפיקסלים. המהירות בה אנו מגיבים תשתפר בוודאי בדגם הבא. פעם האשימו אותנו שאנו מנותקים, אבל בעצם - אנחנו מחוברים בכל מקום. ממהרים להצהיר על מיקומינו המדוייק, רגע לפני שאנחנו משפרים עמדות. מתרגמים חוויות לפוסטים. מזמינים זרים לחיק האינטימיות הציבורית שלנו.

השגרה שלנו הפכה בנאלית. כמה משעמם לשמוע שוב על מקרה האונס של אתמול. כמה טרדה בלתי מוצדקת היא הידיעה על שנעשה בקצה העיר. הרי כאן, מתחת לבית, אפשר לקנות הכל וגם באמצע הלילה. אנחנו חזקים כמו קפה, וכמותו גם אנו מתערבבים עם קוביות סוכר. זה בריא אם כך כתוב, וזה טעים אם זה "נכון". ואם אין מלחמה, אז אנחנו בשלום. היאוש נעשה כל כך נוח, עד שהתמכרנו כולנו. והעולם כל כך ברור ומוכר, ממש כמו כף היד שלנו. כמה נוח שהוא אכן מונח שם, ממתין לפקודת האצבעות.

רק בזכות הספרים שאני קורא בלילה, אני מבין כמה זה מגוחך. רק בזכותם, אני לומד להעריך את שיש ולהבין את מה שחסר. בין דפיהם אני מוצא תעוזות דמיון שנפלו למחוזות אנאלוגיים בין פסגות דיגיטאליות. רק בין חריצי הדפוס אני מוצא לבבות אנושיים פועמים, שמחברים אותי גם שאיני בקליטה, שקולטים אותי גם כשאיני מחובר.

הקלות הבלתי נתפשת

קשה לעכל את הקלות הבלתי נתפשת של להיות יהודי. עם היוולדך וקליטתך אל חיק העם הנבחר, נפרש עולם האפשרויות לפניך. יתר קהילות העולם מביטות בקנאה, מכירות בסגולותיך, נפעמות מסודותיך. ואתה, המכיר במזלך המולד, אינך מתמסר בקלות. תבחר בקפידה ובחשדנות את עמיתיך. לנצח תחשוד בזרים. לא תמיד היה מצבינו טוב כל כך. בעמל וביזע רב הגענו לתפארת זו. ועתה, יש להתייצב מפוקחים על המשמר ולברור חברינו.


נעים להתבשם בקלות הבלתי נתפסת של להיות ישראלי. העם הנבחר הקים ארץ מולדת וביסס אי של יציבות באוקיינוס רוחש וגועש. מקצות תבל מגיעים לחזות בפלא. להיווכח במו עיניים בנפלאות מימושו של כוח הרצון. בהגשמת החזון, בהפרחת המדבר והשממה. גבולות של ברזל נחוצים להבטחת עתידנו, כלקחי הווה, ונוכח תזכורות ההווה. ואנו כולנו, שומרים על חומותייך. משלמים מחיר פעוט על הזכות לחיות את חזון הנביאים.


בלתי יאמן עד כמה קל להיות בן אדם. עת יצאנו לאוויר העולם זכינו בזכות להתקיים בו. עד עזיבתנו, נתהלך בו כשליטים נשגבים. ערכים ומוסר מבחינים אותנו מזולתנו. הם עדות לאלפי שנות צמיחתנו. ובכלל, מה היינו עושים בלי אותן אלפי שנות.


וככל שקלה זהותנו, כך מכבידה המציאות. וככל שפשוטה ההגדרה, כך מורכבים גדרות. וככל שקלות השאיפות, כלו כבר המילים. וכבדות כבר הנשימות. כשרואות העיניים והלב את שמעיזים לעשות האורות לגויים. את מהירות השכחה העוטפת שנאת חינם לזרים. אש התמיד שנשבענו לשאת בפנים השתחררה החוצה, והיא מתלקחת ללא לקחים, ובוערת בבערות. 


ואז פתאום מתברר, שכלום לא קל ודבר לא פשוט. ואם את הזרים נבקש לגרש מתוכנו, מוטב שנתחיל בעצמינו. שנשוב לפליטות תועה בדרכים, שניזכר מאין באנו. שניספג מחדש באימת מוצאינו. שנזכה מחדש בזכות לשמש כמופת. שנפגין אהבה בפשטות. בקלות בלתי נתפשת.

עצים סגולים

עצים סגולים בתכלת ערביים מפיצים לכל עבר את פלאי הטבע. חושפים לעין המתבונן את אופקיו, נסתריו. הציורים המרשימים ביותר מחווירים כהעתקים נבוכים, נדחקים לשוליים מיראת המקור.

עצים סגולים נעים ברכות תחת משב רוח ערביים, מפעימים רוח בנפש כמהים, מפיחים תקווה בפרקי אצבעות, מרוממים את נשימות התוהים.

עלים סגולים מתבדרים מאחורי זגוגית. פורטים לחן אילם, מזמנים בפעמוניהם את הסקרנים המכונסים, נושאי שירה, נושאי בשורה, לוכדי חלומות וסודות.

כל אחד נוטע שורש. כל גזע מתפצל לענפיו. אך עלים סגולים לא פוגשים בכל יום. דוברים הם שפה אחרת. קרני שמש מאוחרת מתרגמים לי קסמם.

להימצא באובדן

שרשרת זהב שנשמטה מפרק יד. משקפי שמש יקרות (מאוד) שהונחו למשמר עד במקום לא ידוע. עותק יחיד של תמונה שחלף עם הרוח. טקסט מבריק וארוך שקרס ללא שמירה. כרטיסים שעלו הון ולא מומשו מעולם. מתנה גאונית לחבר קרוב שעטיפתה לעולם לא תיקרע. עותק חתום שיוותר חתום. מכונית חדשה עם שריטה. מראת קיר מרשימה וסדוקה. בלון שעף, נייר שנשרף, צעצוע שבור, הברקה באיחור, כתם על בד, מחשב שנכחד, או כל חפץ יקר, נדיר ומיוחד - שאבד.

ואחרי שנעתקת הנשימה, והחיים נעצרים, והדרמה בעיצומה, ותחושת הפספוס והאכזבה והצער והיגון מתורגמים לרפיסות ודכאון וריקנות חונקת ומתפשטת - רגע אחרי כל זה, נוחתת ומתמלאת נשימת התובנה. לא איבדנו את החפץ, כי אם השתחררנו ממנו. לא הפסדנו כספים, כי אם הרווחנו את חירותנו. לא נלקח מאיתנו דבר, כי אם ניתנה לנו הזדמנות להבין מה חשוב. לא הפלנו בטעות, טיפסנו במכוון - הגענו לרמה חדשה של שליטה בחיים, גילינו את היכולת להסתדר גם בלי ולמרות ועל אף. מה בסך הכל הלך כאן? ברגים או מתכת. מזכרת נדירה כל כך עד שאופסנה מאחורי דלתות עץ כבדות. פינינו חללים לקראת חפצים חדשים. רוקנו את הנפש כדי שתקלוט מזכרות חדשות. למי אכפת מהעלות, כשאוחזת בנו תחושת ההתעלות המרגשת הזו. כשנביט מטה לא נמצא את החפץ שאבד, אך אולי נבחין כי הרגליים מרחפות מעט מעל פני האדמה. אנו לא זקוקים לה. זה אנו שתומכים בה, שנותנים לה משמעות. ואותה, הרי לא יועיל לחפש בחוץ.

איך זה שדווקא בתוך האובדן אנחנו מוצאים את עצמינו. ויש האומרים שבכל אובדן, גם הקשה ביותר. שאז ממילא רק את עצמינו נותר לחפש. שאז ממילא צריך להמציא הכל מחדש.

לא סופרים אותנו

אסופת ציונים סדורים על דיפלומה כחולה. מה הם יודעים להגיד על תקופת לימודיי? מה יכולים הם לחשוף על המסעות והדרכים בהם הלכתי? על המועדים ועל המעידות? שום עניין אין בציון הממוצע - חיוור הוא למול רגעי השיא והשפל שעברה טלטלת החוויות. פיסות המידע אינן מוצמדות לתוצאות המבחנים. מקומן המרכזי של ההפסקות נשמט מציוני השעורים. והיכן מסתתר אני בין כל הנתונים האלה, עד כמה הם משקפים את האיש שהייתי והאיש שנהייתי? ציונים אולי ניתן לחשב, אך אינם חשובים. ניתן לכמת, אך מוטב לקמט - ולחלץ מבין שורותיהם הישרות את הסיפורים שאינם נספרים, את התיאורים שלא נכללו בחישוב הסופי של התואר.

ומה מלמדות הספרות על תלוש המשכורת שלך? האם מייצגות הן את העמל והרוח שאתה זורע במשלח ידך? ועל מה מעיד גילך? האם חושף הוא בהכרח את מטען החוויות שצברת בשק המסעות? כמות החברים? מספר קרובי המשפחה? שותקים הם בבושה כשנשאלים את השאלות החשובות של החיים. לאחרונה, נוטה אני להתעלם אפילו מהתאריך. שולי הוא ביחס לאופן בו אתה תעריך את יומך, את שנתך או את חייך.

הסיפור שלנו מורכב - מילים, ציורים, רגעים, מבטים. הוא הולך ומתמשך, נשזר ומתפתל, מהלל עלילות. הדמות הראשית קשה לחיזוי, ומשתנה מפרק לפרק. מהתלת היא ללא הרף בקהל קוראיה. לעיתים תוהים הם על קנקנו של הסופר. אך הוא, דבר אינו סופר הוא - רק חווה, זוכר, ונוצר. הוא אינו זקוק למספרים. הוא מקפיד לצאת מהשורות. ובדפים משובצים כמעט ואינו משתמש. למעט הפעמים בהם הוא נעזר בהם, כדי לעטוף בזהירות את הדפים החלקים של מחר. 

דרך טבע

חוקי הטבע חייבים לעמוד לצידנו. אם כל החיים אנו אפופים בתחושה שהדבר שאנו רוצים תמיד לא מגיע, לא חושק בנו חזרה, אנו חייבים להיות מצויים בסוג של מלכוד קוסמי כזה. וסביר אפילו, שלמלכוד הזה יש רכיבים ביולוגיים, הגיון של מולקולות, מהסוג שאם נדמה שאינו קיים זה רק משום שטרם נמצא. ויום אחד מישהו יקבל על זה פרס נובל ובמקום מחיאות כפיים יזכה לשמוע אנחת רווחה קולקטיבית מצד כולנו. באותה השנייה. התסכול יצא דרך הריאות וינחם אותנו כמעט מאוחר מדי שאנחנו בסך הכל שיחקנו לפי התסריט שנכתב במשרד ההפקה של האטומים.

כי אם באמת אנחנו חלק מטבעת אוניברסאלית, אז ברור שכולנו קשורים זה לזה. והדבר הזה שפירשנו בטעות כדחייה, הוא לא אחר מאשר דחיפה מגנטית לעבר קוטב אחר שמחכה לקלוט אותנו. כל אכזבה היא בעצם מסר של עידוד. כל כשלון הוא אכוונה לשביל נכון יותר. כל תחושת פספוס היא דירבון מחשל שאמור לטעת בנו אומץ ותקווה שיום אחד נחייך באמת. שהחזרה הגנרלית הזו תוביל בסופו של דבר להצגת חיינו. שאף אחד לא באמת מחכה לנצח. יש מועד בטבע לכל דבר. אין יציר-בריאה שלא מגיע לפרקו.

אומרים שהטבע מוכן לעזור רק למי שנכון לעזור לעצמו. אומרים שהוא נוטע סיכוי במלחים נחושים בלב ים. הוא מזרים אומץ בעורקי מטפסי ההרים. הוא מפיח אוויר ברוחם של מגלי ארצות. נותן את הערך הנוסף הנחוץ לנועזים. מבקש להפוך אותם לדוגמה, לאופק נשגב. ואני, בכלל לא בטוח שיש טבעת. ואולי היא אינה מקיפה את כל האנשים, ולעיתים וודאי מאכזבת. אבל ככה כולם אומרים. והמאמינים עם העיניים הבורקות מקבלים נקודות נוספות. אז מי אני שאתווכח עם הטבע? אולי בכל זאת מגיעה לו הזדמנות. 

אתם זוכרים את השירים

בשירים המכאיבים של הרדיו המשפחות שלוות. הילדים שבעים מחיבוקים, נפעמים מזריחות. כשיתבגרו, ילכו בשדרת העצים, יאחזו ידיים, ידעו גם טעמה של שקיעה סגולה. החברים יצופפו שורות ורגעי עצבות. האהבה תנצח. הטיולים בעולם ירפאו נפשות, ימריצו את הלב ואת הנפש, יתנו מזור לגעגועי מצפון. הציפורים יצעידו את פעימות הלב, ינסקו בצד הפרפרים שבבטן. הזכרונות ימהלו את הרגשות, יציפו את החששות, יכופפו פחדים לדרכים מצטלבות. השעון יקפא, ומחוגיו יורו אל הדרך, שתוביל בבטחה אל השורות האחרונות. 


בשירים ההם כל אחד יכול למצוא לעצמו בקלות בית. ואפילו כמה. וביניהם לשזור לעצמו פזמון חוזר, עם מסר איתן ואמת מלכדת. כמו מזכירים הם שהכל יבוא אל מקומו בשלום. אולי לא עד סוף השיר, אבל המחרוזת עוד ארוכה. והמילים מייצגות את כל מה שנכון וצריך. והרגש שופע, ומניע את הצלילים, ומונע את הדעיכה.


אם החיים שלכם מתנהלים בחרוזים, משהו לא בסדר אצלכם. הגיע הזמן להחליף תקליט.

גחלים לוחשות

מה לוחשות הגחלים בדעיכתן? איזהוא הסוד שהן ממתיקות זאת לחברתה? האם על בערת אהבה מלחששות הן? או על ניצוצות של מחלוקת? האם הן אוצרות שרידי חרטת אלוהי נקם שנתן אש בידיהם האלימות של ברואיו?

אולי נושאות עימן סודות ממעמקי תבל? או אוחזות בתיעוד קורות העולם מראשית התהוותו? יש הטוענים שגחלים לוחשות לכל אחד את מה שהוא רוצה לשמוע. ויש אחרים, הסבורים שאל לנו להתקרב לאש. שלהבתה מהפנטת, אך חומה עשוי לפצוע. ויש המקווים להיפצע.

ואני בדמיוני מעלה שהגחלים רק רוצות שנקשיב. שנטה אוזן לרגעי גסיסתן המעושנים, הבלעותן באפר האדמה. בשתיקתן התוססת מזכירות לנו כמה שברירי הקיום. באיזו קלות הופכת תפארת האש לשאריות פחם. בשובן לדממה הן מפצירות בנו להשמיע קול, כל עוד שניתן. לבעור עד תום, להתחמם. לשלוח זרועות מתלקחים לכל שדה רענן. להותיר כוויות של זכרון בסקרנים המתקרבים.

גחלים לוחשות ללא בושה. מבשרות סודות כמוסים לכל המעז להקשיב.

בחזרה לעתיד

"מר בן גוריון", פנה בנימוס אחד מעורכי העיתונים, "אשמח לדעת מה טרד מחשבותיך עת לחצת ידו של מנהיג גרמניה המערבית". האם רעדו ידיך מר בן גוריון? האם העברת פעם אחר פעם את זכר הנספים לנגד עיניך? האם קיללת את הרגע? האם ביקשת להעביר במגע עורך את ריח הנקם?

מר בן גוריון השיב במתינות ובאיפוק. "חשבתי על העתיד", אמר. "כך אני עושה תמיד. איני חי בעבר".

כמה עוצמה חבויה בתעתוע הזמנים הזה. ראש המדינה, האיש הנדרש לעסוק בטרדת השגרה, בשברי הצנרת, במשברי החינוך, הדמות האמונה על נחמת יומינו, משלח ראשו אל תקופות אחרות, שטרם מומשו. כיצד יעלה על הדעת שלא יכבד את מורשת העבר? שיתנכר אל זוועות האתמול? שיפנה גבו אל לקחי ההיסטוריה? האמנם יכול הוא להרשות זאת לעצמו? האם אנו יכולים?

"חשבתי על העתיד", כך אמר. הוא עשה זאת תמיד. לא חי בעבר. ולא על עתידו חשב. על העתיד של כולנו. כך, בפשטות. קיום תודעתי עתידי שהיה נחלתנו בעבר, ולא עוד. באותה פשטות בה אני מתגעגע אליו, ואל שכמותו. דווקא היום. בהווה.

איפה הכסף

המקום שלא עולה כסף,
הוא מקום ששווה זהב.
המקום שאת אצלי תופסת,
הוא מקום עמוק ורחב

(יצחק קלפטר)

כשבעל הדירה שלי שואל אותי האם אני משוכנע שסיכמנו על 250 ולא על 300, הוא לא מבין. הוא לא מבין שגם בגין רווח של 50, או 500 או 5000 שקלים לעולם לא אעז לרמות אותו או לקחת דבר מה שאינו מגיע לי. הוא לא מבין כמה מקוממת עצם השאלה את נימי מצפוני, עד כמה אני נרתע מהניסיון להרוויח עוד כמה עשרות שקלים שירפדו ארנק של איש עשיר מאוד, שדירתי המצומקת היא בעבורו אחת מיני רבות. הוא לעולם לא יבין.

כשהחנויות והמסעדות השוקקות ברחוב הראשי ליד ביתי החדש מעלות מחירים ומציעות פחות ביותר הן אינן מבינות. הם ולקוחותיהם אינם מבינים על מה וויתרו במעלה הדרך. הם אינם ערים למזימה שנרקמה סביבם, במסגרתה בכל קנייה וקנייה הם מוכרים נשמתם לריקנות. ואני, מסתובב לאורך הרחוב מקצה לקצה ומחפש חנות קטנה או אפילו דוכן בו אוכל לקנות עט כדי לכתוב כמה שורות. המסע נכשל, ואני שב הביתה.

אני שוכר דירה יקרה ממה שאני מסוגל להחזיק, ומרוויח פחות מכמות השעות שאני עובד, וקונה יותר מדי קפה בחוץ. אבל בכל רגע אני מזכיר לעצמי, שממש לא אכפת לי איפה הכסף. האמת שלי אף פעם לא תשאב עוצמותיה ממסך פלזמה או רכב חדש. הסקרנות שלי לא מתחלקת לתשלומים. האחריות שלי היא לתמיד, לא רק לשלוש שנים. אני יודע איפה הכסף - הוא לא אצלי. אולי לא יהיה לעולם. ובכל זאת, הרווח כולו שלי.