יום רביעי, 30 באפריל 2014

מישהו שיספר

ילד אף פעם לא מפסיק להתגעגע לסיפורים לפני השינה שסיפרו לו הוריו. לסדר המופתי של פתיחה ואמצע וסוף. לחלוקה הפשוטה בין טוב לבין רע. לגיבורים האמיצים שלא התבלבלו, שלא הטילו ספק, שלא נכנעו, לסוף הטוב.

וכשהילד מתבגר, אין לו מי שיספר. שיסמן גיבורים או כוכבים בשמיים. שיבאר החלטות. שיזהיר מסכנות. המילים שבפיו כבר אינן וודאיות. מחוץ לעולם האגדות הצבעים פחות מובהקים, הקווים עמומים, דהויים. לעיתים הוא נשבר איתם באמצע, ואין מי שידע להמשיך.

זה כבר לא ברור יותר מתי הרגע לצחוק או לפחד. גם כשנדמה שמותר לבכות, אין מילים טובות שיצדיקו. אין מילים טובות שיוכלו ללוות שתיקה. גם אותה הרי צריך מישהו לספר.

גם כשאבדה התקווה שמישהו ימצא את המילים לסיפור הגדול, לפעמים לפני השינה עדיין חומקת שאיפה קטנה, צנועה, פשוטה, שיספרו לנו חיוך. או  או שקט. שיעורר בנו את החלום להירדם יום אחד בשלווה. אין בזה שום דבר ילדותי. רק געגוע קטן לפשטות שחמקה לנו מבין האצבעות.

יום שני, 28 באפריל 2014

איש מאמין היה

איש מאמין היה. האמין לחבריו, ולקרוביו, ולמכריו, והאמין לבני משפחתו.
האמין לצמחים, ולדוממים, ולחיות ולמאורות השמיים. האמין לשקרנים ולרמאים ולנביאים ולחזאים.
האמין בכוכבים והאמין בהבטחות. האמין בקללות והאמין בברכות. האמין בזולתו והאמין בעצמו.
האמין בכוחו לשנות. ובאופן כללי, האמין באמונות.

בימים שהייתה רוחו טובה, בנינוחות שלווה וענווה, האמין במלוא עומק ליבו באהבה.
חש שאת צלילתו היא מלווה, שהיא קרבה.
בכך נספגו מחשבותיו כשבטח בדרך המפותלת. בכך ריפד ימי אמונתו, השביע לילותיו.
בכך ניחם מצפונו שנותר רגוע, גם מעל אגם של דאגות בפסעו מעל גשר רעוע.

בתוך אמונותיו חי, בלי לתהות שמא או אולי, ברוגע עז מדי. 
דבק באמונת דרכו עד בלי די.

וכשהלך שולל אל סוף הדרך, אמרו כולם: חבל. 
כה צעיר היה, המבולבל. 
מהנבונים והיפים. הגם כאלה נקטפים?
חשבנו שמאמינים כמותו,
רק מתחלפים.  

בחירתו המוצלחת של העורך

המוזיקה הבוקר הייתה שקטה, רגועה ונוגה. שונה מאוד מהסגנון השכיח לשידורי הבוקר. אפילו דיווחי התנועה היו עדינים יותר. כאילו מכבדים צאצאי הנספים את היום בהורדת קצב הנסיעה.

אבל בהאזנה ביקורתית התגלתה האשליה. אף אחד מהשירים לא עסק בזכרון ובקורבנות. שירים על פרידות רומנטיות, על מסעות פרטיים, על תפילות חולין שמקיים אדם לאלוהיו. והכל, לצלילי פיוט מחוללי רגש, במקצב איטי ורגוע.

והרי מה הן בכלל משנות המילים? כשהמוזיקה נכונה וההקשר נתון הופכת הפרידה מהחברה להיעלמותה של אם, המסע נודד לרכבת, התפילה - זעקת ישועה. בחיי, במקצב אחר יכולנו להתרגש על מילותיו האחרונות של הניצול לאחותו (את אחלה חמודה) או זעמם הכבוש של אנשי המחנה כלפי הקאפו האכזר (אל תדברי על אריק).

ומה זו בכלל ההתחסדות הזו? האם בחיי ו לא גובר המקצב והלחן על המילים? האדרת גברה מזמן על הגברת. הלבוש כבש את האופי, העטיפה בלעה את האלבום. והוא, כל כך בודד ועצוב בפנים. מרגיש שאף אחד לא מקשיב לו באמת. אם היה יכול, אולי היה בוחר בכלל עטיפה אחרת. אולי היה מקפץ למדף אחר. אבל עזבו את הדיסק השמרן הזה, הוא ממילא כבר שרוט. יש ספר חדש בשוק, יפה יותר.

עשה בחירה מוצלחת הבוקר, העורך. בהחלט עשה אותי עצוב, מהורהר ונוגה.

יום שבת, 26 באפריל 2014

בחיים האמיתיים

אתמול התיישבה בשולחן שלידי כוכבנית מתבגרת מדרג ג', שהגיעה לראות ולהיראות. רבים מנוכחי המקום הגניבו מבט סקרן וחטטן לשולחנה. ביקשו לגנוב רסיס רכילות שימושי לארוחת השבת: מה היא אוכלת, איך היא נראית בלי איפור, מה היא מעשנת, עם מי היא יושבת, כמה טיפ השאירה. כילדים ניסו לעקוב ולחשוף כיצד היא במציאות, באופן בלתי אמצעי, איך היא בחיים האמיתיים.

הי ילדים! לא חושבים שהגזמתם? לפני שאתם בוהים בגברת, מה איתכם? האם סיימתם לגלות ולהבין איך אתם בחיים האמיתיים? האם אתם הספר שאתם קוראים או מבטי הרכילות שאתם מפזרים? האם אתם מה שאתם לובשים עכשיו או שזה מה שרציתם שיחשבו במחיר חוסר הנוחות הזה? האם אתם מה שאתם שואפים או שואפים להיות משהו אחר? ההרצאה שנתתם על כבוד או היחס שלכם להורים? הבוז שלכם לבטלנים או בטלתכם הסמויה תחת הניירת? האם אתם השעון שעל פרק היד או מה שאינו עומד על הפרק? האם אתם המנוחה שביקשתם ולא אישרתם לעצמכם? שבירת יעדי הריצה או הזחילה במימושם? ההערכה המקצועית של מחר או ההערה הגסה והמיותרת מאתמול? סלידתכם מפורים או התחפושת היומיומית? מה שאתם רוצים או נחמת מה שאתם קונים? ומה בדיוק אתם מוכרים? ולמי? ולמה?

אם רק היו לי קצת תשובות על איך אני במציאות... זו באמת יכולה הייתה להיות שיחת רכילות מהנה לארוחת השבת.

יום שישי, 25 באפריל 2014

איש מיטיב לנגן

"וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי-שָׁאוּל, אֵלָיו:  הִנֵּה-נָא רוּחַ-אֱלֹהִים רָעָה, מְבַעִתֶּךָ. יֹאמַר-נָא אֲדֹנֵנוּ, עֲבָדֶיךָ לְפָנֶיךָ--יְבַקְשׁוּ, אִישׁ יֹדֵעַ מְנַגֵּן בַּכִּנּוֹר; וְהָיָה, בִּהְיוֹת עָלֶיךָ רוּחַ-אֱלֹהִים רָעָה--וְנִגֵּן בְּיָדוֹ, וְטוֹב לָךְ. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל, אֶל-עֲבָדָיו:  רְאוּ-נָא לִי, אִישׁ מֵיטִיב לְנַגֵּן, וַהֲבִיאוֹתֶם, אֵלָי", שמואל א, ט"ז

עוד אמן מיוסר מתוודה בעיתון על הדכאון שחווה. והוא מתאר כיצד יצא מהמרה השחורה לצלילי מרפא נגינות. והרי כבר מזמן הדריך הרמב"ם כי בשעת רעה מוטב לאדם שיבקש כי ינגנו מול הפנים הנפולות, רצוי לנגד פלאי נופים יפים שירחיבו ליבו. לאורך השנים נטמנה תרופת הצלילים כרז מוצפן שנצמד לקו התפר שבין הרפואי והנפשי, המדעי והאישי, החוכמות הגלויות באור והמכאובים הסמוייים בעלטה.

נודד ליבי למשכן מלכותו המפואר של שאול. מכאן פסק ומכאן משל. ועתה ודאי ביקש מיועציו ומיועצי יועציו לסגור מעט את הוילון, פן יסנוורו אישוניו מקרניה הנבזיות של השמש. והמעיט בישיבות ובשיפוטים ומרבית ימיו נמנם בעיניים פקוחות על כיסו. והם שהבחינו במצבו הדועך תהו באשר למזור והתייעצו במומחים וברופאים עד שעלה במוחם הרעיון.

כינור. כינור הם הביאו לו. אדם שמלוכה בכיסו וצבא למרגלותיו ודינים נחרצים בראשו בין חיים למוות. וכל שהיה חסר לו זו פריטת כינור. צנועה, שלווה, חרישית. שתלטף את נפשו הפצועה. שתזדהה עם ייסוריו ללא מילים. שתפרוט גם על מיתריו, על זכרונותיו, על געגועיו.

אם כבר המולה, אז שתהיה מולחנת. תקתוקי השעון ראוי שיינתנו בקצב קבוע. שתיכנס השבת בניגון ותצא בשירה. שילוו לחישות העלטה בצלילים בוטחים.

לעיתים, כל שחסר לו למלך זה כינור. לעיתים זה כל מה שחסר.

צריך להמציא

צריך להמציא מכונה שתאפשר לנו לאתר לאן מתפזרת השינה בנדודיה, ולקחת אותנו לשם. במיוחד אם מדובר בחופים זהובים מחבקי אוקיינוסי תכלת איפשהו. או יער טרופי עוצר נשימה. כי בכל מקרה ברור שהשינה אינה נודדת קרוב, מעבר לרחוב. ברור שהיא מתרחקת מכל ההמולה וחוקי הלילה. אפשר להבין אותה ולכבד את רצונה בפרטיות מבודדת כזו, גם שהיא כל כך חסרה ומבוקשת.

צריך להמציא תוכנה שתאפשר לכל אחד לשגר הודעות ללא יעד, לתת להן להתפזר בחלל האוויר, על גבי משב הרוח הנעימה הבוקעת מהחלון שנותר פתוח. וכך ירחפו מילותיו של האדם בתוהו שבין שמיים לארץ עד יבחרו לעצמן חלקת ארץ ראויה להתיישב בה, מקום בו יוכלו להניח את מקל הנדודים.

כי בלילה טרוף שינה, עת בוהים אנו בכניעה צייתנית בדייקנותו האכזרית של השעון, כמהים אנו לעולם פחות מדוייק. מקום שבו מותר לחלומות ולמילים לנדוד בהיעדר תכנון. שהסדר הקיומי בו מוכתב על ידי תעוזה ועניין ולא בידי סדרני אילוצים ותכניות. שהיעדים נקבעים בו על ידי הנוף ולא בחציצת קירות ומשרדים. וכשיבש ההגיון הקר ומגביל את נשימתנו, ואין מצליחים שרטוטי התכניות להוליכנו בבטחה אל המנוחה, צריך פשוט להמציא משהו אחר. להפסיק לחשוב, ולהמציא. כמו ציפורים נודדות שעפות כשקר להן. פורשות כנפיים ואין יודעות הן לאן. הן כבר תמצאנה, תמציאנה, מקום חדש לנחות בו.

יום שני, 21 באפריל 2014

כי יבוא

ובבוא אדם לחברו לתהות: מדוע בגדת? מדוע נטשת בעת מכאוב והסתלקו כתפיך ורחקו ידיך המחבקות והסתתרו המילים המנחמות. יוכל להשיב החבר בבוטות: הוריך בגדו.

ובבוא האדם להוריו יתהה: מדוע בגדתם? שכך הנבטתם יציר אנוש לעולם מנוכר ולא דישנתם בו ערכים וכלים שיתנו בן עוצמות קיום. ועטפתם בשתיקה שאלות שזעקו לנבור בהן. והותרתם על המדפים ספרים וספקות שראוי היה לפתוח. ושילחתם גוזלים פצועים וצמאים אל גוב האריות, אל מדבר צחיח. יוכלו ההורים להשיב ברחמים: שאלותיך הפנה לאל.

ובבוא האדם לאלוהיו יתהה: מדוע בגדת? בראת מאורות ושמרתם לעצמך. בראת נופים הנחבאים מבינת עמלים. נתת משמעות במילים ולא בחיים. התרת נדרים מנוודי ארצך היגעים, שהתייתמו בגיל צעיר והם שקועים בגעגועים לקן.

ובבוא האל להשיב יפרש חיוך ערמומי ומנחם בעיניו ויאמר: ואתה, מדוע בגדת אתה? שכך מיהרת להמיתני באין תחליף. שכך הפרת את הבטחת קיומך. שכך הרמת ידיים מעלה טרם שהושטת אותם אל האדמה. טענותיך הפנה לעצמך.

ועוד מצפה האדם כי יבוא, כי ישוב.

יום ראשון, 20 באפריל 2014

טיפ אחרון מהמורה לנהיגה

שמע, שיעור אחרון. מקווה שאתה נרגש. ברור שאתה תמשיך ללמוד לבד גם אחר כך. זו לפחות המטרה. אבל זו הפגישה האחרונה שלנו. אני אעבור לתלמידים אחרים ואולי אצפצף לך אם אזכור בכלל. אתה, בתקווה, לא תשכח אותי כל החיים. ככה הדברים האלה עובדים. עכשיו תראה, סך הכל אתה בסדר. נוהג כמו שצריך, איתותים ואורות. לפעמים אתה נוסע קצת מהר מדי, כאילו אתה מת שיתפסו אותך. לי זה נראה סיכון מיותר. בשבילך, בשביל האנשים סביבך. ממליץ שתראה איך אתה שומר על נהיגה מאוזנת יותר. בשביל זה שמו את כל המדדים האלה כאן סביבך. עכשיו, אני יודע מה הכי מטריד אותך. דיברנו על זה לא מעט. הפחד שלך שתסע במהירות נגד כיוון התנועה. במקרים כאלה, כשאתה לא בטוח, ובמיוחד אם אתה בחושך ומפחד להתנגש, חפש את התמרורים. אם הם פונים כלפיך, אם הם ניתנים לזיהוי, אתה בכיוון. לא בטוח שבמהירות הרצויה, או בדרך הבטוחה ביותר, אבל לפחות אתה בכיוון.אם לא, אל תילחץ. פשוט נסה להאט קצת, להוריד הילוך. לחפש פניות קרובות ולחזור למסלול. תשתדל לא לרדת לשוליים, מסוכן שם. אנשים כבר איבדו חיים. גם כשאתה מפחד מוטב שתמשיך קדימה, אתה הכי מוגן כשזה תוך כדי תנועה וההגה בידיים שלך. פשוט תשתדל לאותת לחולפים מולך שאתה יודע שסטית ושאתה בכיוון הנגדי, ונסה להתחמק מתאונות. זה לא פשוט, אתה יודע. אתה עשוי לגלות שדווקא גדרות הבטיחות שפוזרו בצד הדרך מונעות ממך להסתובב. ולא כולם יעצרו ויאטו לידך. ברגעים כאלה כל נהג חושב על עצמו, ולא כולם יבינו מה בדיוק קרה. אבל זה גם לא חייב להסתיים באסון. רק שמור על קור רוח וחפש איפה תוכל לפנות. חפש טוב, זה חייב לבוא מתישהוא. ככה בנויות כל הדרכים הראשיות, בסוף הן חוברות לאיזה עיקול צדדי משנה כיוון. בכל מקרה שמחתי להכיר ושיהיה לך בהצלחה, כן? סע לשלום. בזהירות מתבקשת. אבל לא יותר מדי בזהירות. בכל זאת, אתה רוצה להגיע לאנשהוא לא?

יום שבת, 19 באפריל 2014

קטבים

היה פעם סרט שהציע רעיון מטריד. העולם יציב ומאוזן בזכות הצלחתה של האנושות להתפרש לכל רוחב הספקטרום. על כל גאון שנולד, גדל במקום אחר בעולם אידיוט מושלם. לכל יפהפיה מוצמדת היכנשהוא כלה שהיא כלילת הכיעור. כדי לא להטות את הספינה נבראים איזונים בכל אחת מהדפנות. כך שורדת האבולוציה האנושית את גלי התקופה הסוערים. באיזונים הקוטביים האלה.

אם אמנם נכון הדבר, הרי שבכל פעם שמגיח עיוור מלידה לחלל העולם, חייב היכנשהוא לצוץ מישהו שרואה טוב במיוחד. כזה שאינו מסתפק במה שרואים האחרים, שבעיניו מבט חוקר ובלתי מתפשר. כזה שבתוך אישוניו סימני שאלה תמידיים. שנובר בעומק מהותם של דברים, בפשרם, בסיבת היותם. כשהוא מביט במראה חודרות עיניו גם לתוכו, לתכליתו והצדקת חייו. גם כשהוא ישן מוסיפות עיניו לתור אחר תשובות באפילה. הן תמיד פקוחות ואינן מותירות בו משב אוויר של הפוגת מנוחה.

העיוורים קלים לזיהוי, במקלותיהם בכלבם. אך גם אחיהם בקוטב השני לא נחבאים. בעיניהם לחות תמידית, בלתי חודלת, של דמעה נצורה.

יום שישי, 18 באפריל 2014

בשורה מהבנק

הצלצול העיר אותו מיד, כמו סטירה מצלצלת, כאילו לא היה שקוע כלל בשינה. כמו לא שכב שעות בעיניים פקוחות וייחל להירדם ללא הועיל. בתקופה האחרונה הוא מתקשה מאוד להירדם בלילות. שילוב מסוכן עם הקלות בה הוא מתעורר השכם מאוד בבוקר. רק בשעות הקטנות של הלילה, שסכסוכי גבול ארוכי שנים מונעים העברתן החוקית לריבונות הבוקר, שקע לבסוף בדמדומי שינה. אגרופיו נשמטו בהדרגה מטה והוא החל לצלול לברכה צלולת חלומות.

בדיוק אז בחר הטלפון לצלצל, כמו ארב בצל מיטתו לעיתוי המרגיז ביותר, וקטע את צלילתו. "שלום אדוני", נאמר בלי התנצלות ובאין רחמים. 
"מי זה?", שאל בטון שנועד להעביר מסר של כעס ורמז לחוצפה.
"מדברים מהבנק".
"מהבנק? הבנק שלי? אבל למה עכשיו? למה בשעה כזו?". 
"מצטערים אדוני. פשוט, יש לנו הודעה שלא יכולה להמתין".
"לא יכולה להמתין כמה שעות? למחר בבוקר?"
"לא אדוני, אני מצטערת. מדובר במקרה חריג שמחייב הודעה מיידית. אני מבינה את חוסר הנוחות, אבל זו מדיניות הבנק מאז ומעולם. חלק משירות הלקוחות שלנו. הודעות דחופות נמסרות מיד. בכל שעה".
שקט מתוח הדהד על הקו. כ
אילו נדרשו שני הצדדים לשהות קלה לעכל את הסיטואציה המשותפת, מחווה הדדית של שני שחקנים המעניקים זה לזה אוויר לנשימה לפני שממשיך המחזה. בדרך כלל, רגע לפני שמגיעה הדרמה לשיאה.
"טוב", קטע ראשון את ההפוגה במעין מחווה אצילית. "אז במה מדובר? מה היה כל כך דחוף להודיע?".
"ובכן אדוני", הגיבה בענייניות מתכתית, "רצינו לבשר לך שערכנו בשעות האחרונות ביקורת תקופתית על כלל הלקוחות שלנו, והגענו למסקנה כי חלה טעות לגבי חשבונך".
"טעות?", קולו המתוח הלם את הלימות הלב הגוברות.
"כן אדוני, טעות. בבדיקות החוזרות התברר כי בניגוד למה שנמסר לך בהודעות העבר, אתה למעשה לא חייב דבר".
"חייב?, אבל למי?", שאלה שהזכירה לעצמו שבעצם כבר חודשים ארוכים נמנע מלבדוק את פרטי החשבון שלו. הוא לא הבין בזה והאמת שגם לא ממש התעניין. ההודעה הלילית הזו העירה אותו ביותר ממובן אחד.
"אלו כל הפרטים העדכניים המצויים ברשותי אדוני. החישובים העדכניים ביותר המצויים ברשותנו מעידים על כך שאינך חייב שום דבר לאיש. הפרטים המלאים יישלחו אליך בהקדם בדואר. לילה טוב אדוני", קטעה את השיחה בלא התנצלות מיוחדת. 

הוא בהה עוד כמה שניות במכשיר הטלפון ואז הניח אותו בצד המיטה. שכב בנוחות על הכר והביט בתקרה. ניסה לשחזר את פרטי השיחה, את מהותה. ניסה להבין מה היה דחוף לבשר בשעה כה מוזרה, וחשוב מכך - ניסה להבין מדוע הוא מוצא עצמו מוטרד כל כך מהמילים שנאמרו. הוא המשיך לשכב כך עוד זמן ממושך עד שעלה הבוקר, נכשל במאמציו להירדם. 

בבוקר קם, והחל לשוטט ברחובות. הודיע למזכירתו כי אינו חש בטוב וכי לא יגיע היום, ואולי גם מחר. הוא סגר את הטלפון בטרם שמע את תגובתה המופתעת. תחושה מוזרה, שונה, ריחפה בקרביו. הייתה זו בדידות מלווה בכעס. היעדר החוב עורר בו תחושה של זרות מאוסה כלפי הסובבים, ניתוק וניכור. לפתע חש כי אינו ממלא עוד תפקיד במרקם הדינאמי של ההתרחשויות שהתנהל במדרכות שלנגד עיניו. שמישהו בחר להוציאו מהמשחק הקבוצתי בלא ששאל לדעתו. שהחוטים שחיברו אותו אל ההצגה הזו נגזרו במפתיע, והוא הושלך בלא הסבר מספק אל מאחורי הקלעים. עתה חש שאיש אינו מפנה מבטו אליו. כמו שקוף הילך בין השכונות משך כל שעות הבוקר, ולא זכה ולו לברכת בוקר טוב אחת. נדמה היה ששכניו מפנים לו עורף, שחבריו עסוקים מכדי להתפנות. 

בשעות הצהרים רכש כריך בקיוסק קטן במרכז העיר וישב על ספסל בגינה ציבורית. את ארוחת הצהרים חלק עם שני קבצנים ושלוש יונים בודדות. לפרקים נדמה היה שמדובר במועדון נזקקים חסרי בית שנפתח כאן על הספסל, קבוצת תמיכה לנטולי שובך. אחרי שהתפזרה ההמולה ישב עוד זמן ממושך על הספסל והרהר בבשורה. לפתע הבין את מלוא המשמעות, את מהות העניין. חיוך עז התפשט על שפתיו. הוא הבין זאת כשהביט לרגע במזרקה שהסתובבה במרכז הכיכר. דווקא יפה לי חיוך, אמר לעצמו, מופתע מהתוספת החדשה שהתפתחה על פניו.

נרעש מהתובנה החדשה הוא מיהר לשוב לביתו. לא נגזרו החוטים כי אם שוחררו. לא גורש מן המשחק כי אם קיבל הזדמנות נדירה לחפש משחקים אחרים. לא נגרם לו כל עוול מן הבשורה, כי אם ניתנה בידיו הזדמנות נדירה להמציא עצמו מחדש, לייצר קווים חדשים של שייכות, להגר לעיר אחרת, לחפש מקום עבודה חלופי. העובדה כי הוא אדם עצמאי וחופשי לא קברה את חייו כפי שהכירם עד כה. היא הולידה אותו מחדש. הטלפון הזה באמצע הלילה הציל את חייו. נרגש וטוב לב עצר בחנות המשקאות שתחת דירתו ורכש בקבוק יין משובח. כשהגיע הבייתה לגם מספר כוסות, והקדיש כל אחת מהן ליעדים החדשים שהציב עבור חייו הנפקחים. אחרי המחווה המרגשת מצא עצמו כה עייף ושקע בשינה עמוקה על הספה בסלון.

הוא כמעט ולא שמע את דפיקות הדלת הנחושות, ואמנם לקח להן זמן רב עד שהצליחו להעיר אותו לבסוף בבוקר שלמחרת. לקח לו כמה שניות להתאושש לפני שפתח את הדלת. ניסה לשחזר את אירועי היום ואת הנסיבות שהביאו אותו להירדם כך על הספה. "חלום מוזר", אמר לעצמו כשנזכר בשיחת הטלפון שכביכול טרדה את מנוחתו בליל אמש. "אני חייב להפסיק לקרוא את הספרים המוזרים האלה", הבטיח לעצמו ותהה כיצד החלום המוזר הזה הצליח לשבש את כל יומו. משהגיע למסקנה מהירה זו התפנה לפתוח את הדלת ולקבל את פני השליח.

"אדוני, יש לך מכתב רשום". הוא חתם ושילם. לא המתין לשום מכתב, ולכן הופתע לגלות מעטפה חתומה. צידה האחד ריק, ובצידה השני לוגו מוכר - הבנק. "לא עוד פעם...", אמר לעצמו בדאגה, והתיישב באיטיות על הכורסה. פתח בחשש את המעטפה והוציא ממנה שני דפים דקים. הראשון - מכתב שנראה כי הודפס במכונת כתיבה ישנה: "אדון יקר, בהמשך לשיחת הטלפון שקיימנו עמך בליל אמש, מצורף מאזן החובות שלך כפי שחושב מחדש במשרדי הנהלת החשבונות. כל טוב לך ולבני משפחתך". 

בדף המצורף הופיעה טבלה קצרה ובה נתונים מדודים. נראה אמנם כי כל החובות שצבר במהלך חייו אופסו כולם, והוא אינו חייב דבר. או אז נדד מבטו אל השורה התחתונה, וסחרחורת עזה אחזה בו. מימיו לא ראה חוב גדול מכך, שכנראה טפח עם השנים. למעשה, מעולם לא נתקל במספר גדול כל כך. כיצד ייתכן שנמסר לו כי אינו חייב לאף אחד דבר, ובכל זאת מופיע סכום חוב עצום כל כך בטופס. הוא המשיך לעקוב אחר הנתונים, ופתע גברה תדהמתו. 

"אלוהים אדירים", אמר למרבה המבוכה בקול רם. "איך ייתכן שאני חייב כל כך הרבה - לעצמי".

חמניות עצובות ושעונים נוזלים

"המלנכוליה היא המוזה היחידה... היא העניקה השראה למילטון ומיכאלאנג'לו, לסוויפט ולהוגארת. כל הגאונים מלנכוליים – ויותר מכול אלה שגאונותם היא הקומדיה. אפשר לחלק אנשים לשלושה סוגים, לפי סוג המלנכוליה שאוחזת בהם. אלה שמעוניינים באינסופי, בניגוד לסופי; אלה שמעוניינים למצוא את האינסופי בתוך הסופי; ואלה שמעוניינים לבזות את הסופי על-ידי ההשוואה לאינסופי. הסוג הראשון כולל פילוסופים ואנשי דת; השני – משוררים, מאהבים, כובשים, קמצנים, סוחרי מניות וכולי; והשלישי כולל סטיריקנים, קומיקאים, בדחנים מכל הסוגים, שונאי-גברים ושונאי-נשים, אניני טעם וכל שאר אוהבי החיים הטובים", הרטלי קולרידג'

ואן גוך אחז מכחולו במלנכוליות. כך גם כתב מכתבים והביט מהחלון. שכנע עצמו שבזים ליצירותיו, שהוא שנוא וגלמוד. ובחייו האישיים שבע מרורים ואכזבות. ובהסתלקו מן העולם פיזר בעולם אנחה עצובה מהדהדת: La tristesse durera toujours, העצב אין לו סוף. כמו היה זה סיום טראגי והולם לקו ששזר בין יצירותיו בצבעים עזים של כאב ויאוש.

כמה בוז וודאי רחש כלפי סגנון חיים זה, האיש והשפם סלבאדור דאלי. שציוריו הזעקניים היו המשכם הטבעי של חייו הצבעוניים, מלאי הסקנדאלים ומופעי הרחוב הססגוניים. דאלי לא המתין לתשומת הלב הציבורית, הוא הקדים אותה. אחז בה בשתי ידיו וניער אותה בהתאם לרצונו. הוא לא הבליע את תשוקותיו וגחמותיו בין השיטין, הוא החצין והדגיש אותן. במעשיו, במופעיו, בשפתו, בשפמו. הוא לא הצטער ולא התבייש. לאחיו הציירים קרא ללא בושה: לכו להרוויח כסף מהאמנות שלכם, לכו לתרגם כשרון להון. אומן לא חייב להתייסר ולרעוב. הוא יכול להתפרנס ולהתפרע. לחגוג את חייו על בד הציור ומחוצה לו. וזו הרי הייתה תכלית האמנות מלכתחילה בעיניו. לצבוע את העולם מחדש מדי בוקר.

כבר ברור למדי שבין החמניות העצובות לשעונים הנוזלים מוטב לתפוס מקום טוב באמצע. כזה שמאפשר להתבשם בניחוח המזקק של המנלכוליה האינטלקטואלית ובה בעת להפתיע את סובבך במהלך צעקני ובוטה שנועד לעורר את העולם ולהזכיר לשניכם שאתה חי. כי לאמנות הרבה סגנונות ומצבי צבירה. סימני היכר חשובים אך ברי שינוי והחלפה. בפעם הבאה, כשהתער בידכם ואתם מתלבטים בין סלסול השפם לחיתוך האוזן, נסו לבחור באפשרות הפחות צפויה. כדי להפתיע את עצמכם שאתם מסוגלים. למען אמנות החיים.

יום חמישי, 17 באפריל 2014

כל דבר בעתו

אילו הייתי יודע אז את מה שאני יודע היום, את מה שהספקתי ללמוד, הכל היה נראה אחרת. וודאי הייתי מקבל החלטות אחרות ונוהג אחרת. אולי הייתי טועה פחות. אולי הייתי נקלע לטעויות אחרות. רואה דברים אחרת, חולם חלומות אחרים. מפוכח, רגוע, מתוכנן יותר. אולי הייתי נח יותר, מטייל יותר תחת השמש, שותק עם הים. אילו הייתי יודע.

אילו ידעתי כבר עתה איך כל זה יסתיים, את כל מה שעוד אלמד, וודאי הייתי נוהג אחרת. מחושב יותר, מדוייק, שלו. הייתי מקבל החלטות נכונות, מצרף מילים ומבטים בקפידה רהוטה. מנצל את השניות עד תומן, נושם בקצב הנכון. שותק עם הים. אילו הייתי יודע.

אבל הזמן העקשן הזה, נוקדני וקטנוני. מתעקש ללכת בתלם הלינארי השמרני, אינו סוטה או מתפתל. חורש קווים עמוקים בין תקופות ועידנים ומסרב לצאת משלוותו המתקתקת. אינו חושף סודות ומפר את הכללים. נאמן לחוקים שהגדיר לעצמו, כבר מזמן. כופה על כולנו סבלנות משתקת ומעייפת. כולא אותנו במסגרות מחוגים, תבניות מדוקדקות. נושפים בין צלצול לתקתוק. שואפים, ואפילו לא בטוחים למה. עם או נגד כיוון השעון, נעים במעגלים סביב עצמינו. מגלים בכל פעם רק את המקטע הבא, שיעור אחר שיעור, לקח אחד בכל פעם. והשקיעה שהופיעה באופק כבר אינה כה רחוקה כבעבר. מה היא טומנת בחובה שאנו עוד לא גילינו? מה נחבא במפגש שלה בקצה האוקיינוס, כשהיא שותקת עם הים? שאלות אילמות. כל דבר בעתו.

ואם כה עיקש הוא הזמן, שיהיה כך. אני איני מחוייב בצייתנות לכלליו. שילך בקצב מחוגיו ואני בקצב פעימותיי. אלמד בזמני, במרחביי. אלך קדימה ואחזור. אתפתל ואשתולל. אתחיל מהסוף ואקפוץ מהאמצע. אחתוך את המעגלים כדי להגיע לקצה האפשרי. במליון שיעורים ולקחים שאשזור לרקמה אנושית מנצחת. אדע עכשיו את מה שתוכנן ללמדני אחר כך. אחזור לזכרונות העבר ואתקנם במכחולי אומן. אצא מדעתי בשביל לצלול אליה חזרה. אשתוק עם הים. ואשמע ממנו, איך היה עמוק תמיד, איך פטפט עם כוכבים, גלש על הרוח. אלמד איך ניצח את הזמן.

יום רביעי, 16 באפריל 2014

אף פעם אל תתנצל

אף פעם אל תתנצל על מה שאתה חושב. גם אם זה חריג ומכאיב. גם אם תקיף ובוטה. כבד את חירות המחשבה, את זכותה הטבעית להתפרץ במילים חדות ולחדור את מסך השתיקה. המעזים לטעון את שעל ליבם ראויים למעטה של הגנה והבנה. ראויים הם שלא להתנצל אף פעם על מה שהם חושבים.

אף פעם אל תתנצל על מה שאתה מרגיש. כי הרי הרגילו אותנו לחשוב לפני שנחוש. ולימדו בבית הספר שרגשות הן שרידי חולשה שאלוהים ביקש לגרש מגנו. ואנחנו התחשלנו כפלדה של דעת, חסיני ספקות. אך אין טבעי יותר מעירומך השברירי, המודע, הנגיש. אין נשגבת יותר מההבנה כי פאר היצירה אינו מושלם. שבור במקומות הנכונים. סדוק וצורם לעיתים, כמו קול הכנות המתפרץ ממך בדקות חסד. אז אל נא תתנצל כשאתה מרגיש.

וכשיפגע בך זר, או מוכר. ושיסדוק אחר את טוהר שלוותך. וכשיאכזבך אחיך או שינטשוך חבריך, ובצוק העתים המסחרר מעל פני תהום - זכור. אל נא תדרוש התנצלות ואל תציע מחילה. ככה הם, כמוך הם בני האדם. חושבים ומרגישים. כשהם שורפים את לבך אין זה אלא מתת אלוהי מצדם. על שחשפו בפניך כנות, על שנגעו בך בסכין החדה והאכזרית ביותר. עתה גם אתה מונח כראוי על להבה, בשר ודם.

יום שלישי, 15 באפריל 2014

ארבע קושיות

1. מובן לחלוטין הצורך לזכור את אשר עשה לנו עמלק. מצווה ראויה שיש לשמרה מאב לבן, לציין כי בכל דור ודור קמים עלינו. אבל כשאני מביט בקנאה מעקצצת בתמונות החברים שבחרו לברוח עם כניסת החג לעמלקיה, מפתה קצת לסלוח למואבים ולחיתים. לא לשכוח כמובן את... מה שצריך לזכור וזה. אבל אולי גם לרמוז בחיוך וחצי קריצה שאפשר קצת לשים מאחורינו ולפתוח דף חדש. אם זה המחיר שיש לשלם, ועוד בתקופת החגים, לא יזיק לנו להיות קצת אור לגויים. ורצוי להראות להם את האור מקרוב, ברחובות שלהם. שיסנוורו הצוררים האלה.

2. פקחים שמסתובבים בין מסעדות בתל אביב ונותנים דוחות על מכירת חמץ. מה הם מספרים לילדים שלהם כשהם שואלים במה אבא עובד? האם בפורים הם מחרימים רעשנים לא מרעישים? קונסים בחנוכה על שימוש בסביבון עם חמש פאות? אם אתפס במקרה ברחוב עם חצי פיתה בכיס, האם אואשם בסחר או שאוכל לטעון לשימוש עצמי? האם תופיע תמונתי המטושטשת בעיתון?

3. אדם שנתפס שיכור בצאתו מליל הסדר, האם רשאי להביא את בני משפחתו כראיות מצדיקות? האם יוכל לדרוש צו הרחקה במסגרת עסקת הטיעון? האם יוכל להביא את דודיו כעדי אופי? האם לאדם בוגר המשתכר בחג לצד סבתו יש בכלל אופי?

4. ומה אם באחת המערות הנשכחות במדבר יתגלה עוד שריד דהוי של ההגדה שיבאר שפעם בשבוע, במשך ארבעים שנה, בעצם אכלו שם משהו טעים. שהמצות היו סתם סותמי תאבון (ומעיים) שנועדו לעורר ציפייה ותאבון לסעודה האמיתית. האם לא תהיה בכך משום יותר גאולה מאשר יציאת מצרים? גילוי מסעיר יותר מהוצאת מים מהסלע? האם לא ישפר הדבר את דימויים של אבותנו שלזכרם אנו שובעים מרורים בבישולים תפלים? אולי לזכר אימותנו נוסיף איזה פיצה או סושי לתפריט. נוסיף איזו שורה שרבי טרפון קנה את זה באיזה גזלן בעלייה להר תמורת עשרה זוזיי (תכלס בסופר זה טריי) ונסגור עניין. לי אישית נמאס קצת לחוות דעה על המטעמים של אבא שלי ולקבל כל שנה את הקטע של הבן הרשע (אף חכם לא נשאר תם אחרי עיסת הקניידלע הזו). אולי יותר מדי השלמנו עם המכות בלי לפנטז על איזה עגל. אולי רק לא ידעתי לשאול.

יום שני, 14 באפריל 2014

זוויות

מהזווית הזו, במדבר, לא רואים שום אופק. גם לא נווה. רק חול, צהבהב ויבש, מתפורר כמו הנפש. רוחות מניעות אותו ואותך ממקום למקום, בצחיחות שאין בה טיפה של נחמה. ואתה צמא ועייף אך דוחקים בך שטרם הגעת, שיש עוד נחלה בקצה הדרך. אך היא נמוגה עם הזמן, ותחת החמסין הלוהט הזה, שממיס תכליות ישנות לאגלי זיעה צוננים, הנוחתים ארצה וקוראים לך להצטרף.

מהזווית הזו, אין הרבה צבעים ומינים. והנוף כולו משורטט בקווים ישרים מדי, שאינם מרפים מאחיזתם הבוטחת בגפיך, מובילים אותך בניגוד לרצונך בדיוק לפי התכנית. ואתה מבקש לעיתים, בלילות קרים, ללכת נגד הרוח. אך החולות האלה כבר לא נושבים ואינם צומחים. רק עשבי פרא מכים בהם חרש. הם רק מקיפים את כפותיך וממתינים. רעבים כמותך, אורבים הם לטרף. וכששומע אתה את רעבם ומבחין כי לבדך אתה, גובר חששך כי ליאושך הם ממתינים, מצפים לנפילתך אל זרועות כמהות.

מהזווית הזו אין טעם לדבר על חירות. חירות אינה נחזית בקלות, גם לא בימים של ראות טובה. גם לא בימים של רעות טובה. כדי לחוש בעוצמת עוזה, בתנופת משביה, צריך לטפס. לעלות למעלה אל הר סיני. להשקיף ממנו על האדמה המקוללת הזו. רק משם הכל מקבל תפנית, היגיון אחר. רק משם אתה מתעצם מעל תלאות הדרך, מעל המחסומים הנצורים, מעל תעתועי החול הלוהט. 

אדם הפוסע במדבר כנווד ותר אחר חירותו לא יגיע לעולם למחוז חפצו. גם הישרים ביותר מתכופפים מפני זוויות. צריכים להיות גדולים יותר כדי לחוש ברוח, גבוהים יותר כדי לטפס, איתנים יותר כדי לזהות את האופק, יציבים יותר כדי לזכות בטעם הנכסף. מהזווית הרגילה קשה להבחין בשינוי. רק על הפסגה הנשגבת דועכת עייפות הדרך. כל עוד תישאר בממדיך תוסיף להיאבק בחול הטובעני. העולם ממתין שתהיה גדול מכך. לא יגלה לך את האופק טרם שתצמח. לא יסייע לך קודם שתגדל. מהזווית שלך, נווד, יש לך עוד הרבה לאן ללכת. כשתחליט, חפש את הדרך למעלה. היא תחדש בך את הברית. תוציאך מעבדות.