דיון חינוכי

ראש הוועדה: חברים יקרים בוקר טוב, מתנצל על האיחור, אני מעוניין להתחיל בישיבה. אנא מכם לכבות מכשירים. התכנסנו לדיון חשוב שאין כדוגמתו, ויפה שעה אחת קודם.

חבר מדבר: אנחנו באמת מאחרים בשעה.

ראש הוועדה: על אחת כמה וכמה, קל וחומר. הנושא שעל הפרק דחוף ונחוץ, בוער וקודר. לא ייתכן שיקרה דבר כזה במדינתנו, ארץ זבת חלב ודבש, ארץ אוכלת בניה, טרופית יפה. ארץ שהיא גם עיר, ובה חי וצומח. ורוב דומם.

חבר מאחר: במה מדובר?

ראש הוועדה: בדיוק אני מסביר, נא לשבת ולכבות מכשירים. לא יישמע ולא ייראה ולא ייטעם ולא ימושש הדבר הזה בין כתלינו, שכך יבוא אדם וייתקבל לתכנית לימודים שלא מן המניין ושלא לעניין.

חבר מבאר: כך התקבל? בלי שום תעודה?

ראש הוועדה: בלי תעודה ובלי וועדה. גם בלי המלצה ובלי קריצה. כך סתם התקבל, באשר היותו הוא.

חבר מתייסר: ומי זה הוא?

ראש הוועדה: אין צורך בשמות, והוא שמו בכבודו מונח, ובכלל מדובר בדיון עקרוני שלא ניתן למקדו באדם כזה או אחר.

חבר מתפאר: הרי כולם מכירים ויודעים, וקראו בעיתונים, ומסקנות הדיון כבר ידועות, ולכן כל שנותר הוא לקיימו ולסכמן.

ראש הוועדה: ובכל מקרה, הרי כאן ננהל דיון למופת, שיעסוק בשאלה הדחופה ויגיע לשורש הבעיה. אם עשבים שוטים, לא נוהגים.

חבר מקטר: הרי כאן נפתחה לה תיבת פנדורה! מי יודיע מה יוליד יום ומה יפיל ליל? הבה נטפל בנושא עוד היום פן יבואו מחר ויאשימו אותנו בהזנחה וברשלנות וברשעות.

ראש הוועדה: טפול יטופל הנושא. שכן ככלות הכל לא ייתכן הדבר שיבוא לו אדם מן הישוב, או מן העיר או מן הכפר ויזכה לקבל על עצמו תואר של דוקטור מבלי שהיה זכאי וראוי לכך.

חבר מאשר: אמת!

ראש הוועדה: והרי תארו לעצמכם, שתבואו גם אתם אל הדוקטור הזה באישון ליל, ותהיה זקוקים לעצתו הטובה, ומצבכם מחמיר מרגע לרגע, ותתלו אמונכם במקצועיותו - וכל זאת מבלי שתדעו כלל כי תוארו הושג במרמה ובשקרים. שהדוקטור הוא אפילו לא דוקטור ז'יוואגו. אפילו לא דוקטור שקשוקה. לא דוליטל. גם לא..

חבר ממהר: בקיצור, שאינו דוקטור.

ראש הוועדה: שהוא בכלל לא דוקטור! רק תארו לעצמכם את המבוכה וההשפלה. ומה אם תהיו מצוננים ותזדקקו לרופא? הרי מדובר כאן בעניין של חיים ומוות ביד הלשון.

חבר מאתגר: אבל אדוני היושב ראש, במקרה הכללי בו עסקינן, ביקש פלוני אלמוני לקבל תואר דוקטור של ספרות... מה לכך ולדוגמאות שנתת?

ראש הוועדה: האמנם מקל ראש אתה בדוקטור לספרות? האם אינך מעלה על דעתך כי גם לאלה אחריות ראשונה במעלה? וכי מה תעשה אם תזדקק לסיוע דחוף באשר לאלגוריה מקראית ביצירתו של עגנון ותידפק על דלתות נוכלים? וכיצד תגיב אם תוטעה במזיד באשר לשנות הכיבוש הספרדי על ידי דוקטור מזוייף להיסטוריה? ובידי מי ניתן שאריות הכדים? לדוקטור-כזב לארכיאולוגיה? אני מבקש מאוד חברים, נא לא להקל ראש ולכבות מכשירים.

חבר מתחקר: זה קרה לך בעבר?

חבר ממחזר: כן, קרה?

ראש הוועדה: אני לשמחתי, איש בריא בעזרת השם. כמעט ולא הולך לדוקטורים.

חבר מתקשר.

ראש הוועדה: ביקשתי לכבות מכשירים!

חבר משקר: זה לא שלי.

ראש הוועדה: ובכל מקרה, למען טוהר האקדמיה ולמען טוהר המידות, וטוהר הנשק...

חבר שריונר: מה קשור נשק?

ראש הוועדה: גם מילים הורגות, ובוודאי באקדמיה, בל נשכח את המקרים הרבים שבהם בגלל שנכתב כך וכך בסוף קרה כך וכך

חבר זוכר: לא נשכח!

ראש הוועדה: ולכן הרשו לי לסכם ולאמר שלא נסכים להמשך התופעות הנלוזות האלה, שפוגעות בעצם יסודות הדמוקרטיה והחברה. אנחנו מגנים בתוקף את המזימה הזו, ואת הניסיון לרמות ולהשחית את השוויון הבסיסי בציבור, ומנחים את כל האוניברסיטאות לפעול כדי שהדבר לא ישוב. מי בעד?

חבר מתעורר: בעד!

ראש הוועדה: מצויין. פה אחד. עוד עוול שתוקן בזכות עירנותנו. נמשיך לפעול בכל המישורים להבטיח את הצדק וההוגנות. בשביל זה אנחנו כאן. כדי להזכיר לכולם שאנחנו דמוקרטיה אמיתית. להתראות חברים.

חבר חסר: שלום, חבר.

אם היה אחד מאיתנו

איש שחור עם זקן גדול, עטוף מעיל בהיר, ניגש אליי בסניף סטארבאקס הומה אדם במרכז מנהטן, פותח פיו ואומר דבר מה. ואני - איני שומע דבר. השפתיים זזות אך אינן מוציאות קול. אני שוקל לרגע קל להתעלם, ולהמתין שילך לבקש כמה שטרות מלקוח אחר. אבל הסקרנות גוברת על הקפה ועל העייפות, ואני מתקרב אליו. הוא מנסה לחזור על המסר, אך פעם נוספת השפתיים נעות והקול אינו בוקע. אני פונה אליו בנימה סמכותית מתובלת בקוצר רוח: מצטער אדוני, אני לא שומע. הוא מנסה ללחוש קצת חזק יותר, ומנסה בכל כוחו לבקש ממני חתיכת נייר. אני לא בטוח שאני מבין ושואל פעם נוספת עם הגבות, והוא חוזר על הבקשה - אולי אדוני יש לך חתיכת נייר בשבילי. אני חושב שיש לי בתיק, כן. אני אפילו די בטוח שיש לי כמה ניירות ואולי אפילו דפדפת. אבל את התשובה החיובית אני מחליף בנענוע הראש ובחזרה עניינית לעיסוקיי. האיש, במקום לנסות מזלו אצל אחרים, יוצא מהמקום חזרה לכפור נוח יותר, זה שבחוץ.


מחשבה מטרידה אינה מניחה לי שניות אחרי צאתו. אני לא תוהה האם נהגתי נכון, ולא דן בהשלכות החברתיות של גישה כמו זו שהפגנתי. אני אפילו לא מנסה לנחש מדוע היה זקוק לחתיכת הנייר ומדוע ביקש דווקא ממני. הטרדה העמוקה שנוחתת עליי אחרי צאתו נובעת מהדאגה הנוקבת שהאיש הזה, שבדיוק אכזבתי בסרבנותי, היה למעשה אלוהים.


הרי כך בדיוק אמור להיראות האל. תמיד דמיינו אותו כקבצן אלמוני, המגיח לביקורים בלתי צפויים במסווה של קבצן או נווד. הוא אמור היה להתקיל אותנו במבחנים בלתי צפויים כאלה, לבדוק עירנות, לוודא שאנחנו עדיין אנושיים והגונים, כמו שהופיע במפרט התכני הראשוני שגיבש פעם מזמן, לפני שדרישות הציבור הכתיבו גרסאות מורכבות ומסובכות יותר. אבל אני לא הייתי מוכן - כל כך הרבה סרטים והצגות, ובסוף אני מופתע כשהוא קופץ להגיד שלום. אם זה בכלל מה שהוא רצה ממני.


עכשיו הרי התמונה מתחילה להתבהר - הוא לא זקוק לכסף, הוא רצה ממני דף נייר. רצה לפתוח מולי דף חלק, לרשום מחדש את המעלות והחטאים, ולבוא איתי דין וחשבון על המאזנים הסופיים. רצה כנראה לחסוך לי פנייה נפרדת לעורך דין ולרואה חשבון, וביקש לשמש בעבורי את שניהם בבת אחת, לשלוח אותי עם גזר הדין לחשבון נפש. כמונו, וודאי לא היה שוכח בסוף החשיבוים את הקבלה. זה הדבר החם עכשיו.


אני מהרהר ונזכר בפסקה שקראתי לאחרונה בספר דק וצר שהיה כבד ועמוק. בניגוד לטענה הרווחת, ניסה לשכנע הכותב, אלוהים אינו מפסיד דבר כשהוא מגיח בינינו, כאחד מיצירי כפיו. נהפוך-הוא - האל צומח, גדל ומתעצם דווקא בגשמיות הארץ, אחרי שהוא מוותר על היכלי נצחיותו בשמיים. כשהוא מרוחק הוא למעשה מנותק ואינו נוכח. באופן זה, בורא היקום אינו באמת כל-יכול, והוא למעשה כלוא במשרדי ההקמה של הממלכה שלו, שכבר הצמיחה חיים משל עצמה. הופעת האורח של השם אינה אם כן הפחתה בכבודו, אלא תנאי לשימור קדושתו. הוא מגיע לחזק ויוצא מחוזק, כל הזמן ובכל מקום. וגם הוא, כאחד האדם, זקוק מדי פעם לקפה ואולי גם לאינטרנט אלחוטי בחינם.


וככה כנראה קרה שפגש דווקא בי, באמצע העיר הכי מתקדמת שברא. לא מפתיע אותי שכאן נתקלו דרכינו. הרי כאן, כולם חושבים שהם אלוהים. את מרכבות האש שלו וודאי החנה באחד הפרברים, מחשש לפקקים. בטח קפץ להגיד שלום לשכנים שלו מלמטה, בקומות העליונות של גורדי השחקים. הרי כאן כולם כל-יכולים, וכאן אף אחד לא הולך לישון אף פעם וגם כאן כולם בודדים. וכאן ממילא כולם מסתכלים למעלה כל הזמן, מקווים לחזות באיזה קרן אור שתגיח ותלהיב את הדמיון. ובין כל השחקנים, הבמאים, האמנים וציירי התפאורות, וודאי מרגיש הוא בחברה טובה, של בעלי מלאכה המייצרים עולמות כמקצוע, ומתאמצים מאוד כדי לעמוד בתחרות קשה ולמשוך כמה שיותר מעריצים שיהיו מוכנים לשלם מחיר יקר בשביל להתרשם מהיצירה.


אני נשארתי בחום עם הקפה והאינטרנט בחינם. הוא כבר יצא החוצה, ממשיך לחפש חתיכת נייר. מעניין אם מישהו יתן לו. מעניין אם יזכור אותי לרעה על היחס שהפגנתי כלפיו. אולי יציין זאת לעצמו על הפתק, ויבוא איתי חשבון ביום מן הימים. וודאי לא יתקשה למצוא אותי, הזקן הזה. פשוט ישלוף את הפתק וייזכר מייד במי מדובר. "חצוף הבחור הזה", בוודאי יגיד לעצמו, "משחק אותה חזק על כל-יכולים",יהרהר. "האם הוא לא יודע שקדוש מעונה יש רק אחד?", ישאל ולא יזכה לתשובה. וגם אני לא. 

רק פרייארים

רק פרייארים מסתפקים במילים. גם אם הן ארוכות, ויפות ומלאות משמעות. לעולם יהיו הן צרות ופשוטות מדי כדי לתאר ולהביע את מה שבאמת מתחולל. מביני עניין אמיתיים, שחשוב להם להסביר ולהראות ולהוכיח, יצמידו למילים החשובות שלהן ציור קטן. ואולי תמונה. חיוך, קריצה, חיבוק. ישקלו להמחיש את הצעד שלהם בריקוד. יציעו להסביר את טעמם בתבשיל שירקחו במטבח. יעדיפו לגעת במקום להחמיא, להתמסר במקום למסור ולברוח. שפה, כך מבינים הנבונים במיוחד, היא אינה רק מילים. אלה משמשות רק כאבני בניין בסיסיות, בסיסיות מדי, שלכל היותר מעצבות את השלד הקורא לנו ליצוק עצמינו לתוכו. רק פרייארים יפספסו את ההזדמנות.


רק פרייארים קמים בכל יום באותה השעה. מכניסים את עצמם לקוביות של זמנים, ורואים את השמש באותן זוויות. הייתכן כי אינם סקרנים להריח טעמה של זריחה? לגלות כיצד נראה הרחוב שלהם כשהוא צבוע אחרת? ואולי משום שהורגלו בלוח זמנים מחייב כל כך, נסתתרה דעתם מקסמי התבל? אולי בכלל פספסו את הטיסה למקום אחר, והמסע המופלא שלהם הוחמץ משום שיצא לדרכו בזמן שעדיין ישנו? הנוסעים האחרונים וודאי מסתכלים על במיטתם, ישנים, עם חיוך חמוץ של שמחה לאיד. "פרייארים", וודאי מלחשים בליבם.


רק פרייארים לנצח יישארו כאלה. לא ילמדו ולא ישתנו. לעולם לא יעזו, לעולם לא יצמיחו רגשות ושאיפות חדשות שיקציפו את שלוותם ויחדרו את סורגי שגרתם. ואולי, זה בגלל שאיש אינו טופח על כתפיהם ומסביר. איש אינו מנסה לחלץ אותם מסחרור תעוקתם. במיוחד לא בלילה, כשהם נוחתים בנוחות על משכבם. מכבים את האור ושוקעים בדממת דמדומים. בדיוק כמו אחיהם הפרייארים - לבד. 

מבט שני

בחנות קטנה ברחוב הראשי של העיר יושב איש מבוגר ששערו לבן אך נטוע איתן בפדחתו הקשישה. בחוץ סערת גשמים גועשת, אנשים מרחפים כמטריות, והוא אף אינו מציץ לעבר חלון הזכוכית הגדול. רק לעבר מכונת התפירה ממוקד מבטו והוא שקוע במלאכתו ביסודיות של שעון קוקיה. כשאני חולף שם ומעז להביט, אישה מבוגרת בדיוק יוצאת את החנות. היא תשוב בעוד מספר ימים להשיב את שהותירה שם. הוא מאשר ואינו מרים מבט. ושניהם כמו מתעלמים כי הרחוב השתנה פלאים בשלושים השנים האחרונות, וכי הסצנה המתרחשת בין שניהם כאילו מוקרנת מעולם אחר, חיים אחרים, נטע זר בתוך מציאות הריאליטי המשתוללת מסביבנו ובתוכנו. אני מביט בהם בחמלה נוסטלגית, ואז משנה כיוון. במבט שני, הרי מצבו של התופר לא יכול היה להיות טוב יותר. הוא מקצוען של ממש, ויודע מלאכתו. הוא מסייע לרבים, ומנציח את צעירותם. הוא מקיים אורח חיים פעיל ויצרני, אינו רודף אחר הטרנד החדש. ידיו יציבות ומבטו בוטח. תופר ולא תפרן, חייט ולא חוטא. וחדה היא המחט שבין אצבעותיו.

בפינת הרחוב המקביל יושב קבצן על כסא מאולתר שבין השלוליות. בידו האחת שלט מאולתר שכל שיפור בו יפגע בפרנסתו, ובידו השנייה כלבו הנאמן, שותפו לעסקים. אנשים חולפים ועוברים, ורובם מתעלמים. אולי מתקשים לראותו דרך המטריות, אולי ממהרים. קר לי בשבילי וקר לי בשבילו, ומשהו ברעד הזה מצליח לחדור. אך במבט שני, פשוטים הם חייו של האיש. הוא נושם את הרחוב ולא את המקלדת, הוא צמוד כל היום למי שמחזיר לו אהבה ונאמנות. הוא אינו טרוד בהשקעות המחר ובשגיאות האתמול. הוא אינו עוטה מסכות ודימויים, ואינו מתיימר לענוד כותרות לא-לו. הוא משנה מקומו כל יום, חווה אתגרים והזדמנויות חדשים. ולעולם אינו מתאכזב, כי מזמן איבד ציפיותיו. הוא אינו זקוק לשלטים ותעודות להתהדר בהם. חתיכת קרטון תספיק. בינינו, זה כל מה שצריך.

שני אנשים הולכים תחת שמיים גשומים בקור מקפיא בבגדים קצרים, וגביע גלידה בידיהם. הם משוגעים, קבע חבר המושבעים. ובמבט שני, לא נותנים הם לאיתני השמיים לחרוץ גורלם. הם אדוני הקרקע, ולהט החשק הרגעי שבהם ימיס את מעטה הכפור שחותרת לכפות עוד עונה חולפת.

ואנחנו? כמה חכמים אנחנו, כמה צודקים אנחנו, כמה יפים. כמה מוקפי אהבה ותמיכה, כמה מנוסים ומסורים ואחראים ומלומדים, כמה משקיעים ומרוצים ונחוצים, וחרוצים. כמה חשובים. כמה טובים. ובמבט שני?

פרברי המציאות

ערב חורפי בעיר של קיץ, ושתי נשים אפודות במעילים מתהלכות במורד הרחוב. זוג הצלליות חושף תחילה כי הן אוחזות ידיים, נתמכות זו בזו. מקרוב, מתבהר כי מדובר באישה קשישה הנשענת על הסייעת הזרה שלה. אפשר להסיר עיניים ולהמשיך - לא מראה חריג ואף אינו מעניין. כמותו נפוצים רבים, בכל מקום ולא רק ברחוב הזה. אבל הלילה הזה אינו מרפה ממחשבותיי. ואולי זה בגלל שהנשים, כפי שקורה על פי רוב, אינן שותקות. האישה המבוגרת מדברת, ממשוכות וארוכות. כבר מרחוק הבחנתי שהיא מספרת ומשתפת בחוויות ובזכרונות. אולי נזכרת בילדותה, אולי חולקת את חוויות אמש. והחברה השכורה שלה מאזינה, ספק בנימוס וספק מבינה, ושותקת. וכך מוסיפות הן להתהלך עד יהיה כבר מאוחר, ויגיע הזמן לישון, וישובו כל אחת מהנשים למיטתן הבודדה, בדירה שהוצמדה לשתיהן יחד. ואני לא יכול שלא לחשוב על המשפחה של האישה המבוגרת, שוודאי נמצאת לה עתה בבית אחר, באזור חדש יותר, מואר וסואן יותר, ובבית המחומם משפחה חדשה עם ילדים קטנים, שפעם בשבוע נזכרים שלא התקשרו לסבתא, ושבהזדמנות יקפצו לשם כי הזו שמבשלת לה תמיד עושה את זה טעים. ואת הנשיקה יקבלו, אך את הסיפורים יחמיצו. את מתנת החג יאמצו, אך את הבדידות לא יזהו. כי יהיה זה סודם המשותף של הסבתא והחברה החדשה שלה, אולי היחידה, והן יחלקו אותו יחד בהליכות הליליות שלהם, בנתיב קבוע, בשגרה קפואה.

ילדה בת 16.5 שלא פגשה בי מעולם מחייכת אליי ומבקשת ממני סליחה. האור כבר מחשיך על השבת בכיכר רבין, והיא מתנצלת שהכנת הקפה מתעכבת לה. "אני פשוט עייפה", היא מסבירה לי, ואני מתחקר. היום שלה התחיל בשעה חמש וחצי בבוקר, בסניף אחר של הרשת. באמצע היום חצתה את העיר והתחילה משמרת שנייה כאן. אני שואל אם היא עושה את זה בשביל הכסף. היא מתחמקת מתשובה. כשהקפה מוכן אנחנו נבוכים מלהמשיך בשיחה. אני מספר על זה לאנשים והם לא מבינים מה אני רוצה. זכותו של בן אדם במדינה חופשית לעבוד כמה שהוא רוצה. אני תוהה לעצמי שאם אמנם כך, מהו בכלל בן אדם.

הודעה נוספת במייל שלי קוראת להצטרף להפגנה בכיכר. שוב מגרשים ילדים, והעיתון עייף מלדווח. רק למעטים עוד אכפת, ולרוב נדמה שהקרב כבר אבוד. ובלאו הכי אין כאן הרי צודקים וטועים, כי המציאות מורכבת. ובעוד אין לדעת מה יוליד יום, ההיסטוריה זוכרת. בין שורותיה נאספו עדויות הזוועות והקשיים שנערמו מול מהגרים מעם אחר באלפי שנות קיומו. אך ההיסטוריה בספרים ולא בכיכרות. והיא שותקת ונשכחת, ואנחנו עימה. אומרים שכבר אין חסידי אומות עולם היום, שהם זן הולך ונכחד. ככה זה עם הזנים האלה, שמזדקנים להם לאיטם, ולא צומח להם דור חדש שימשיך את דרכם.

זוהי איננה הטפה סוציאליסטית או מרקסיסטית, גם לא קריאה למרד חברתי או התפקדות פוליטית. זו תהיה, עמוקה ובסיסית. כיצד אימצנו את חוקי הכשרות והשבת מן התנ"ך והפקרנו את הגר ואת האלמנה. כיצד נלחמנו בעבור חירות בני האדם, ושכחנו כי האנושיות זקוקה לצרכים שהחומר צר מלספק. כיצד אנו שקועים בים של פרטים ומידע, ולא מבחינים במה שנמצא מתחת לאפינו, מתמכרים לאדישות ומצפים שמישהו אחר כבר יחליט ויציל. ובינתיים, הנוחות מגדרת אותנו, שומרת עלינו נינוחים ומסתירה מאיתנו את הכתמים האפלים של פרברי המציאות. לפעמים לא צריך מהפכות גדולות בשביל לשנות, לא הפגנות ולא שביתות רעב. לפעמים פשוט מספיק שיהיה לנו אכפת. גם מאחרים, גם מאלה שאנחנו לא מכירים בכלל. אם יהיה לנו אכפת, אולי נכיר את האנשים האלה ונדע מי הם. אולי אז, סוף סוף נבין גם מי אנחנו.  

לרקוד בגשם

לרגעים עצורים, כמעט והתפתתי להמתין עימם מול דלת הזכוכית השקופה, לבהות בנהרות האספלט ולצפות להפוגה. וכבר נעצרתי שניות דוממות בחברתם, מחליף חיוכי נימוס של חורף. אבל לא הלילה. הנהנתי באומץ ויצאתי למזג את קור הרוח שבחוץ עם זו שבפנים. בבגדים קצרים עליתי על האופניים והסתערתי לתוך הסערה.

ועם תחילת הדרך נטשה אותי המודעות ופרחו המחשבות. ויחד עם האופניים הרפתי מהבלמים וגלשתי על השלוליות. זמזמתי בקול רם מדי את השיר שהושמע באזניים והגברתי את קצב הרכיבה והלב. למשך כמה רגעים שכחתי ממה שיכול היה ושקעתי בעכשיו, ולפרקים אולי הרשתי לעצמי להתמכר לסתמיות. הרטיבות ריפדה את המדרכות ואת המצפון. אנשים עייפים הביטו בי ברחמים מבתים מחוממים, ואני הבטתי בהם ברחמים בחזרה. יכול להיות שדווקא עכשיו הייתי זקוק לשטיפה הזו, למבול הזה. שיבכה איפה שאני לא מסוגל, שיוציא את כל מה שאגרתי. שימיר את כל המשקעים בנוזלים חולפים, שיודעים לזרום בכל עת ואינם מתייבשים לעולם. 

בשיאו של המסע כבר אינך חש דבר וכלום לא משנה. אתה לא נמצא בשום נקודה מוגדרת בזמן ובמרחב, וכל מטרתך היא להגיע אל הבית. משהו בך יודע שהמטרה הזו תכפה עוד הרבה אתגרים ומכשולים בדרך. אפשר להחליק וליפול, להצטנן ולהתרסק. אבל המשהו הזה בך כבר לא בשליטה היום. פינה מקומו להצפת ממטרים ורגשות. נוחות המעיל הוחלפה בתעוזת המשתטים בגשם, המשלימים עם טבע בריאתם. את המטריה השליכו, ובמקומה אוחזים הם בחוזקה בחיים, ואין הם מסכימים להרפות. לא עד יעבור זעם, לא עד יעבור רעם. לעולם לא.

כל אחד צריך, מדי פעם, לרקוד בגשם.