דבר לא ישתווה

תובנות עשירות תבונה, נוטפות רסיסי ברק,
לא ישתוו או יכפרו, לא ימלאו החלל.
גודש הרפתקאות, מלוא החופן טעמי תבשילים,
זרי מחמאות, רגבי אדמה בחריצי הסוליה מלאי סיפורים על תלאות ומסעות,
אינספור צילומים דמויי ציור וציורים דמויי צילום,
הסודות שנתגלו במרתפים עמוקים, השטפונות שסחפו עמם מטמונות זהב, פנינים שחוקות,
לא ישתוו בערכם, לא יאזנו במשקלם.
הטעמים והזכרונות עליהם התמוגגנו,
השירים והנופים שהלחנו,
העונות והדעות שבאו והלכו,
נקודות המפגש, קווי הדמיון, ריבועים שהתעגלו,
כל שעל ליבנו, שנצבר בראשנו, שנשאב לתוכינו, שננשם ועוכל ונלכד ושוחרר,
ושרף ובער, והלך וחזר,
וחיזק ושבר, התאסף ופוזר,
כל מה שחלמנו שיתחיל וצהלנו שנגמר,
כל רגע מאושר, כל עכבר שהתחזה להר,
כל היום, מהעבר עד מחר,
וכל מה שעוד טרם סופר ודובר והוגדר.
לא ישתוו
לרגעי התום הראשוניים
הבתוליים, התמימים, הפשוטים, הכנים,
מלאי השלווה, מלאי התקווה.
לפני שהכל התחיל
לפני שהכל נגמר.

העיר הזו

את העיר הזו, מומלץ לחצות מדי פעם ברגל. להבחין בפרטים הקטנים, הגוונים העדינים המטשטשים בעיני חולפים פזיזים רכובים. לזהות בדרך לארוחת הבוקר את הפועל היושב בין כליו, מרטיב בזיעתו כריך יבש. את הקשיש הנשען על עמוד ברחוב, את הקשישה הנשענת על עמוד בספר. את העומדים ואינם נראים בתזוזה בהולה.

בעיר הזו, נכון לשוטט לעיתים כשאינכם עסוקים. להכנס לחללי גלריות ולצלם דווקא את האורחים. להביט בספר מאובק על מדף רופף, שניהם נאחזים בקושי בניסיון לשרוד. לבהות בכתמי אור וצל על עננים חולפים, ולהתעלם איתם מהזמן. להסתכל החוצה, ופנימה, והחוצה, כדי להפנים ולהחצין את כל המזל הקיים שזכית בו ללא הגרלה.

העיר הזו, העת הזו, אתה, לא תחזרו שוב. לא תיפגשו כך באמצע רחוב לעולם, לא תשאלו בשלומכם. אולי כדאי אם כך, לנצל את הרוח הקלילה של אחר הצהרים הזה ולשוטט מעט יחד. להתבונן, לשתוק, להתפעל, להיזכר. עוד תתגעגע למה שלא ראית, שלא חווית. עוד תיזכר כיצד האצת בסמטאות בהן טוב להקשיב.

באין מענה

עומדים בתור ארוך, ממתינים.
אני מעיין בטקסט קצר, מסביר כיצד הכתיבה, אמנות הסיפור, הפכה במרוצת השנים למנוסה מן המוות, תחליף לאובדן.
מאחוריי זר משוחח עם חבריו, עליהן.
הוא מדבר בהן ומזכיר שמותיהן המפורשות.
ומלין כי בשל מצבו הנוכחי הן לא נענות, נותרות יתומות.
אני מניח כי בתפילותיו המדובר, ומסתובב להבחין במאמין,
ומתפכח להבין כי לא תפילות כי אם שיחות.
על מרחקו הכפוי מהמכשיר הוא מקונן,
על הניתוק הבלתי אמצעי, על העדר החיבור הנחשק.
וכאילו אין די בכך שהוא ממתין כאן בתור, הופרד מחברו הטוב בעולם, מצינור החמצן.
"בוודאי עשרות מהן אינן נענות", יטען בצער,
ובהיעדרן, גם הוא נעדר,
גם הוא אינו נהנה. וכיצד יהנה בעודו מעונה, וספק אם ישרוד.
הרי מעגל החיים החדש נפרש בפנינו:
הטכנולוגיה המתחדשת הביסה הבדידות,
הבדידות היא מוות. הפחד המצמית ממנה קיומי.
כל עוד נתחדש, נחיה. כשננותק מהמכונה, נפסיק לנשום.
אולי צודק הזר שהצמיד תפילותיו לשיחותיו,
צדקנו כולנו,
אך אין בכך כל משמעות בהיעדר יכולת שיתוף.
נמשיך להמתין.

גם תורכם יגיע

מתחת לבית שלי, התארגנו בימים האחרונים שני תורים ארוכים, עשויי אדם, מתוחים בשורה מתמשכת. בשני רחובות מקבילים באותה השכונה, סביב אותו הבניין, שני טורים. שניהם התאספו משך שעות ארוכות, באישון ליל. שניהם התמקמו בשקט של ציפייה, מהולת דריכות מתוחה. המתנה למשהו שעתיד להתרחש.

האחד, בצד הטוב של השכונה, תור מחוץ לחנות אלקטרוניקה בערב שחרורו של האייפון החדש. תחת רגלי הממתינים שטיח אדום, ביניהם סרטי חציצה, לפניהם אור בוהק של חלל תצוגה וקופות. אין כל הגיון בהמתנתם כאן הלילה, רק להיות ראשונים. שוכנעו שבכך תלויה זהותם ואולי קיומם. העוברים סביבם מביטים בתמיהה, ואולי בהתנשאות אפופת רחמים. עד יגיעו לסוף התור ויזכו במוצר הנכסף, ותוכל שלוותם לשוב למחוזות מרגוע נינוחים.

התור השני, בצד השני של הבניין, והוא אינו מסודר ומאורגן. מחוץ למשרד הרווחה נתאספו המונים. הביטו על פניהם, אינם מכירים אותם. לא פגשתם בהם מעולם, בשמותיהם לא קראתם. אבל הם מכירים אתכם היטב: ניקו את חדריכם, הגישו את מנותיכם, השגיחו על ילדיכם, על הוריכם. מאתמול הם עומדים כאן על שפת הכביש, השפה המקומית היחידה בה הם שולטים. הבוקר, חלקם מרימים גזרי קרטונים מעל ראשם כדי להגן מהשמש הקופחת. מכוניות צופרות כדי להרחיק מהכביש, אולי גם מהלב. מה עושים המשוגעים האלה כאן מאתמול, לשם מה הם מחכים כאן. מחשבה באה וחולפת, מתפנה מרצון. אבל הם כנראה יודעים שאם לא ימתינו, לא יאכלו. זוהי אינה גחמה של אדם החושק במוצר חדיש. רק נחישותו של רעב או עייפה, שיש להם רגליים להמתין אבל אין פנים לזהות. הם ימשיכו להמתין האלמונים האלה, יחכו לדבר מה שאולי לא יגיע.

שני התורים בשני צידי הבניין הם שני אגפים נפרדים בשני צידי הקפיטליזם. אנשי השטיח האדום לא יבחינו בנתיני הרווחה. אף אחד מהם אינו מביט לצדדים.

ואתם, יום אחד גם אתם תעברו לתור השני. כשתחלו, כשתזדקנו, כשתזדקקו, כשתטעו. ומה אז תעשו? ומה אז תחשבו? כשיחלפו לידכם מבלי להסתכל, כשתציק לכם השמש ודבר לא יטיל צל, לגונן על מצוקתכם.

אולי מוטב עוד היום להבחין בצד השני, בתור שמעבר לבניין. לעצור, להתעניין, לשאול. לא רק כי בני אנוש אתם. גם כי ככל שעובר הזמן, מתרחקים אתם מן השטיח האדום ומתקרבים אל התור הנסתר. תור שממנו אין התקדמות ואין זוהר כוכבים. תור שעומדים בו בשקט, ללא קול, ללא חשיבות, ללא סיבה.