משהו יפה באמת

פעם, בקורס עיתונאות, אני זוכר שהמרצה שאל שאלה. "למה צריך לשלוח צלם לכל מסיבת עיתונאים שמקיים ראש הממשלה. הרי המערכות עמוסות בתמונותיו, והכתבים מצטטים דבריו במדוייק. מדוע להטריח צלם בכל פעם מחדש?". שקט נפל על הכיתה, מפנה מקום למחשבות שלא הבשילו למילים. "אני אגיד לכם למה", המרצה פיזר בעצמו את המסתורין. "הצלמים נשלחים בשביל הסיכוי הקלוש, נמוך ככל שיהיה, שראש הממשלה יעשה תנועה נדירה, יפנה מבט חריג, או ייצור איזו הזדמנות צילום שלא תחזור על עצמה. רק בשביל הסיכוי הקלוש והנדיר זה כדאי ומשתלם. זו האמת".

ואני מקווה שפעם, מרצה בקורס אחר, ישאל את הכיתה למה בכלל אנשים קמים בבוקר. כי הרי הבית אותו הבית והעבודה קבועה ויציבה להחריד. מזג האוויר מתחלף בסדר נתון ואפילו המוזיקה משתכפלת לאיטה. אז מדוע בכלל לטרוח? והפעם, את השתיקה הרועמת הזו יקטע ילד קטן בסוף החדר שיעמוד ויענה בבטחון. בשביל הסיכוי הקטן שבקטנים, האפשרות הקלושה, שנתקל במקרה במשהו יפה באמת. נוף שהצטייר לרגע בצבעים אמיצים לנגד עינינו. ידיים מושטות בחדוות תום. חיוך, כל כך יפה ופשוט, שנברא בשבילנו ומקים בנו ניצוץ של סיכוי. בשביל הסיכוי הקלוש הזה.

קסמי העכשיו

"ננסה לשער בעיני רוחנו תקופה רחוקה מאוד, שבה האנושות - אם תשרוד - תדע כבר הכל. ייגמרו כל השאלות כי לא תהיינה להן סיבות. שום סודות, הנחות, ספקות בכל הנוגע לפרטים הקטנים ביותר. הכל, יחד עם היקום, ממופה, בדוק, מדוד, מחושב ומושלך לתוך איזה מחשב גלקטי.. העבר סרוק מכל צד, ההווה כולו על כף יד. והעתיד? האם בתנאים כאלה אפשרי עתיד? ידיעת הכל נדמית לי כאסון שאין דומה לו, שיתוק של הדמיון, אלם מוחלט. על מה ידברו אם כולם יודעים הכל בוודאות?"
ויסלבה שימברוסקה, "בשבח השאלות"

הנכדה שלה יושבת מולה מחייכת מאוד. עוד מעט תגש ותעניק לה חיבוק גדול. הן מתראות הרבה ומשוחחות בטלפון. את החג הקרוב יציינו יחד בבית מלון. ככה זה במשפחות קטנות, חיים את הרגע. מתמקדים בהווה ופחות בעבר. גם העתיד לא על השולחן ברוב המקרים. הרי גם לסבתא הזו הייתה פעם סבתא. גם היא הייתה ילדה. מה היו אומרים על מה שהפכנו להיות? על מה ששכחנו? האם הם היו מרוצים? אם זה לא משנה בכלל, מה כן משנה?

באביב 2009 הגיעו מדענים בריטים לאתר מסתורי ומפורסם בשטח הממלכה. קבוצת אבנים אדירות מסודרות במעגל ואיש אינו יודע למה (אך לכל מדען דעה משלו). הם הכניסו חיישנים מתוחכמים אל הקרקע ושלחו אותות אלקטרומגנטיים. הם ביצעו הדמיות מחשב וניתוח ארכיטקטוני. הממצאים מופיעים בסרט חדש וייחשפו בחודש הבא. בקרוב גם יתחילו לחפור שם. יחשפו את האמת. האתר עשוי להיסגר בפני המבקרים לתקופה ממושכת. ומעל כל הפרוייקט הזה מרחפת תהייה מתבקשת: לשם מה? מדוע נדרשת הוצאת המתים משלוות קבורתם? איזו תכלית משרתת הסקרנות הפולשנית הזו המבקשת להשביע את יצר הידע שלנו? שהפכה גם את העיר הקדושה לשלוש הדתות המונותאיסטיות לאתר ארכיאולוגי.. אם יש כאן הנחת יסוד חבויה המחייבת אותנו לדעת כל דבר, אולי מוטב לחפור גם לעומקה. תיחשף גם היא לעיני הציבור ותתן הדין במבחן הביקורת הפומבי.

אף אחד אינו רוצה לחיות רק "עכשיו". וודאי לא המלומדים. זה מצייר אותם כרדודים ושטחיים. לכן הם מנסים לגייס את העבר כדי לחפות על מבוכתם באשר לעתיד. אבל האמת העצובה, הכואבת, הנוקבת, היא שזה לא משנה. אלו הם החיים, זמן קצר בהם ורבות החוויות מלהכיל. האם נכון לנצלו כדי להיסגר ולהיחפר?

נועה לא הכירה את אמא של סבתא. וזה עצוב לנו, וחבל. אבל זה בסדר, באמת שזה בסדר. כי עכשיו היא צוחקת ומשחקת. וזה יציב כמו סלעים אנגליים או אבן ירושלמית. וזוהי נחמת נבונים המשכילים להסתפק בקסמי העכשיו.

המשחק

- "אנחנו מחפשים משחק לילדים שלנו"

- "משהו ספציפי? משהו שהם אוהבים במיוחד?"

- "לא, לא במיוחד. משהו שיעסיק אותם וילהיב אותם. משהו שתופס את כולם".

- "האמת שיש לי בדיוק משהו בשבילם. כ-ולם לוקחים את זה. מעטים לא מרוצים ומחזירים. זה להיט ענק כבר שנים".

- "לאיזה גילאים זה מתאים?"

- "לכל הגילאים! באמת! תשע עד תשעים ותשע! כולם משחקים ומתמכרים!"

- "אוקי, נשמע טוב. אז מה זה המשחק הזה בעצם?"

- "אז ככה. אפשר לשחק לבד ואפשר בקבוצה גדולה. ללא הגבלת משתתפים. הרעיון הוא שכל משתתף מקבל בתחילת המשחק יעד שאותו הוא צריך להשיג כדי לנצח. היעד הזה מגולם באמצעות דגל קטן כזה. עכשיו איפה האתגר? הדגל הזה כל הזמן משתנה ומחליף צבעים. יש לו בפנים גם גלגלים קטנים כאלה שמאפשרים לו לזוז. ככה שכל הזמן היעד משתנה ומתרחק והשחקן לא מצליח להתקרב אליו. תוסיפו לזה שיתר השחקנים תורמים לבלבול שלו - הם מצביעים על דגלים אחרים ומנסים לחטוף את הדגל שלו. ככה זה נמשך שוב ושוב, ממכר ומהנה במיוחד".

- "לא בטוח שהבנו.. אז מתי בעצם מנצחים? מתי מסתיים המשחק?"

- "אמממ... האמת שאת השאלה הזו אף פעם לא שאלו קודם. אם זה חשוב לכם מאוד אני יכולה לבדוק בהוראות"

- "ברור שזה חשוב לנו מאוד! זה משחק בשביל הילדים שלנו! ברור שחשוב!"

- "בסדר גמור. אם ככה, תוכלו רגע לעזור לי להביא את ההוראות?"

- "בטח".

- "יופי. זנ נמצא ממש שם. על המדף העליון. רואים? מתחת לדגל".

לבהות במוסכמות

זו עת של אחדות מפלגת, זועקים ההמונים הבודדים. תקופה רגעית שתנציח לעד את מורשתנו הנשכחת. עת לנקום ולסלוח. להישאר, ולברוח. שלום, מלחמה. התגעגענו לבכות לך.

זהו השקט הכי רועש שהיה כאן. זה רגע פרטי ואישי שאני חייב לשתף. זו התפכחות גשמית שמוכיחה את רוחניות האל. זו טעות שמוכיחה שצדקנו. זו בדיחה מעוררת דמעות. זה סיפור קטוע סוף, גם התחלה אין בו. רק מילים מסודרות בערבוביה. שחוסר פשרן הוא המהות היחידה. מישהו החליט להציב כאן פנס כבוי, שלא נבחין שאנו בחושך.

אבל היום, לרגעים ספורים, אני מעדיף לבהות במוסכמות. להתמכר לרדידותן, להתמסר לריקנותן. להסכים עם הכלום. לאמץ את האין. יש בזה רוגע מלחיץ כזה, מנוחה מעוררת. נחמה טורדת. בדיוק מה שנדרש ביום הפכפך שכזה. להנות משיזוף קרני שמש נטול דאגות, ולספוג דרכן עקצוצים של אשמה מיותרת.

כשאיש אדמה מביט בשמיים

כשאיש אדמה מביט בשמיים, לפעמים זה בציפייה. שייפתחו שעריהם ברגע אחד וימלאו אותנו ממטרים של אושר. שיציפו בנו רגשות נעולים, יעוררו מאגרים נעולים. ירטיבו את יובש היצירה. יזרימו קצת אוויר, יצננו את הלהט הזה. לאט לאט, בטפטוף חרישי ומדוד, בלחישה חורפית.

כשאיש אדמה מביט בשמיים לפעמים זה בכעס. על שנשכח והוסתר תחת מסך העננות, כשהוא כואב ובודד. ועתה ממתין הוא לגמול ההולם שירטיב קצת את גאוותו המחוספסת ויאפשר לה לחלץ אותו כסולם ממערת מועקתו האפלה.

כשאיש אדמה מביט בשמיים, תמיד זה בגעגועים. גם אם אין לו בכלל למה להתגעגע. הכמיהה לניחוח גשם ראשון מחיה בנו משהו שלפעמים נדמה שנמוג. התחדשות מתוך אין, התעברות בתולית. אם יכול היה, וודאי היה לוחש לנו הגשם: מהאדמה הבוצית הזו אפשר רק לצמוח.. השמיים האלה עוד יבשרו טובות.

ובינתיים, איש אדמה עוד מביט לשמיים. שותק בזעקתו. יחף בנעליו. תלוי בין שמיים לארץ, אך בעצם רק בעצמו.

יציאה משליטה

בהתחלה, טוב היה לאדם לבדו. אחרי, ביקש להסתדר זוגות-זוגות. ובתום המבול נחלק לקבוצות, עמים ומדינות. וחילק גבול ודגל. ויצר זהות וקולקטיב ולאום. משהו להזדהות איתו, להתרגש בלכידותו.

ומאז מנסים רבים למצוא את המניע שהביא את האדם לבטל את בדידותו. אחדים טוענים כי היה זה הפחד ויצר ההישרדות. אחרים תולים זאת בהכרח לחלק את משאביו בצורה הוגנת. ואולי הייתה זו כמיהתו לחוק וסדר, או קנאתו בכוכבים ששלחו קרני חסדים בלילות חשוכים. שהקלו על יתמות בדידותו וכיסוהו בשמכת אורו עת נרדם תחת כיפת השמיים.

בבוא היום ישוב האדם ויביט בחוזה הישן, להיזכר בפרטי התחייבויותיו. ושם, בין סעיפי הגבולות והשפה, החוק והממון, יגלה להפתעתו את כל שהוחסר. לא נכבלה האהבה בהסכם, ומכאן רשאי הוא לאהוב את מי שיחפוץ. וראוי שיוכל להינשא למי שיבחר. ומוטב שיוכל לחיות כפי שירצה. והגון שיינתן לו למות כפי שחי. ואיש לא יכתיב מה ייכתב על מצבתו זולת יקיריו.

טוב היה לאדם לבדו. ובחר הוא לחיות יחד, היו סיבותיו אשר היו. אך גם בשבתנו יחד, תחת חוק אחד, בל תצא השליטה משליטה. ייקוב הכבוד את הדין. תאפיל החירות על הכפייה. תאיר האהבה את אפלת החשיכה. והרוח הטובה והנבונה תוסיף לנשב ולתת בנו כוח ואומץ להאמין כבודדים, ביחד.

אין מחילה

המילים הפוגעות שהוטחו כבר זלגו מזמן ממשטח הזמן, כשעונים שנמתחו אל הרצפה. גם הבגידות כבר נסלחו, ונתפוגגו כלא היו. האכזבות התעופפו כציפורים, אולי מעבר לים. הכאבים נמוגו. השריטות התאחו. ההאשמות לא יידונו עוד בבית הדין. התיק נסגר, מחוסר עניין כללי. החללים שנפערו בסדקי המשפטים שלא נאמרו, נתמלאו בתחליפים. אפילו החיבוק שלא ניתן, זכה לחנינה.

רק הנופים. שעליהם דיברתם. שאודותיהם כתבתם. שאת דיוקנם ציירתם. שבין שביליהם טיילתם. הם היו ונותרו כחריצי מתכת חלודה שסרקה בבשרנו הגלמוד והותירו בנו צלקות עד של בזבוז. רק בגין הנופים חייבים אתם. על שהפחתם בנו קנאת מסעות בלתי ממומשת, כמיהת חירות נצורה באזיקים כובלים.

ואין מחילה. אין מחילה תת קרקעית עמוקה, מבודדת ואפלה בה נוכל להסתיר נפשנו, להגן עליה מרשרוש מעוף כנפיכם. הרשרוש העז שהפליא בנו מחשבות כפירה ארורות. שזרע בנו תוגת נדודים. שהחמיץ בפינו טעם אובדן. שהטיל בליבנו ספק כי פועם הוא לחינם.

טרגדית הבריאה בארבעה פרקים

(א) הגשמה עצמית
שאיפתו של האדם, משחר נעוריו ועד אחרון ימי בגרותו היא הגשמה עצמית. חתירתו המזוקקת והנצחית, הבלתי נדלית, לתחושת מיצוי שלמה, שיא מקצועי ורגשי, קתרזיס של רוח ואש. לא ירפה לעולם מאחיזתו התמימה בחלום להגשים, בחזון לממש. וכל עוד חש כי עודנו בדרך לעולם לא יפסיק תסכולו המנקר, ייאושו המנכר.

(ב) הגדרה אלוהית
אין מושא שלמות גדול בתרבות האנושית מהאל. מקור כמיהות ותפילות נואשות. שבדמותו נוצרנו בראשית, טרם הקלקול והאכזבה. ואל דמותו נחתור לשוב, כמתוך תיקון ותשובה, ניקוי הלב וטיהור הנפש. פנים רבות לו והגדרות אינספור נקשרו בין כתריו. ומעל כולן מרחפת קביעתו של שפינוזה כי האל הינו סיבת עצמו.

(ג) סיבת עצמו

כי מה בעצם מנסה לשכנע בנו סיבת עצמו אם לא את ראשית הצירים התבונית והקיומית. אלוהים הוא דגם ראשוני ויחיד, תבנית ששלמותה אינה מאפשרת שעתוק ושכפול. איש לא נתן בו השראה. אף אחד לא פיסל בו צורות מוכרות. כל פסוקיו חדשניים, כל דעותיו מקוריות. דווקא משום כך הוא יוצר. בגיו זכות שמיימית זו הוא בורא. זהו גרעין מהותו הפלאית, הצדקת שלמותו.

(ד) טרגדיית הבריאה

ואילו אנו, יצירי אדמה גשמיים, לעולם לא יהיה מקור וייחוד בחיינו. רק שכפול תרבותי דהוי ושחוק. נוצרנו ולכן לא נמציא. נבראנו ולכן לא נברא. לעד נביט לשמיים ריקים ונחפש בהם אחר שלמות בלתי מושגת, נשגבות חסרה וכואבת. השעתוק הוביל לשיתוק, לרדידות הבלים רופסת.

משך אלפי בשנים ניסינו לרכך את הטרגדיה. רצחנו את הטבע בניסיון להפיח מודרנה, אך בני האדם שבו אל השמש. ניסינו לרצוח את אלוהים אך קמו בנו תחליפים. ויש בינינו המנסים לרצוח עצמם בשאיפה להיברא מחדש, מושלמים ומשוחררים. כמו ישו, כמו המשיח. אך אמיצים אלה לא זכו להיווכח בתוצאות מזימתם. מזבח ההקרבה המדמם נותר יתום וכוזב.

(ה)

ורק חלום אחד טרם נגוז. חלומו של אדם לברוא עצמו מחדש מבלי להמית עצמו במורד הדרך. להעביר עצמו מבחירה במסעות ייסורים של לידה, להתייצב בקצה קצהו של צוק הקיום ולהביט בבטחה אל התהום הנפרסת מטה. ושם, מיטלטל בין שמיים וארץ, להעניק לעצמך שם חדש, מהות חדשה. לחלץ עצמך במלקחי מנתח מן הרחם הנתון אל אוויר פסגות חדש. ליילד בך תקווה חדשה, שלמות נבראת. לנצח את המבוי הסתום ולסלול אפיק חדש. לכתוב פרק חדש בסיפור שסופו ידוע מראש.

אומץ לב

הספרים מלמדים אותנו לקבל את ההחלטה הנכונה. והסרטים מפצירים בנו לאמץ את הבחירה הראוייה. שלטי הדרכים מנחים אותנו לא לסטות מן השביל המוכר. המורים שלנו מחנכים אותנו לדבוק בחוקים. המנהלים שלנו מצפים שנמנע מהפתעות. מזג האוויר משכנע אותנו לשמור על סדר והיגיון. התמונות על הקיר מהללות את נחיצות המסגרת. השפה שלנו מנחה על כללי תחביר מחייבים. הטעם המוזיקלי שלנו מכתיב מקצב. העיתונים רודים בנו להישאר ולהישמר. החלומות שלנו מדוייקים. הפעימות שלנו קצובות. מה שהיה הוא שיהיה אלוהים נתן אלוהים לקח והשמש תזרח גם מחר. גם היא יודעת מה טוב בשבילה.

בחיים האלה אין מקום להחלטות אמיצות. הן סותרות את ההיגיון, את השכל הישר, את חוקי הטבע שעליהם ביסס האדם וודאות.

אך אם לא החיים הם שיביאנו אל אומץ הלב, שיהיה זה המוות. שההתקרבות היומיומית אליו תפיח בנו תעוזה. שהחשש מאפסיותו תניב בנו גבורת לוחמים. שכפור האדמה השקטה יזרים בנו רוח מחייה ודוחפת.

בתי הקברות מלאים מצבות ראויות של אנשים שבחרו חכם ונכון. ואין בהם זכר לאמיצי הלב. הם לעולם לא יפסיקו לחיות.

הכל בחיים שאלה של

כמו קשיש שהולך לעולמו ובכיסיו הון שצבר בעמל רב ולעולם לא ישמשו. המטבעות והוא יוותרו לעד במצב צבירה, לא יזכו להגיע ליעדם הנכסף.

כמו להתעניין בשלומו של אדם שכבר לעולם לא יסלח לך. ושניכם מביטים זה בזה ומפנימים בשתיקה את אובדן הנצח.

כמו רוצח המוצא להורג מלא חרטה וחמלה.

כמו רעיון מבריק בבור חשוך. כמו מנגינה עצובה ומרגשת באמצע ריצה.

כמו צבע מפעים ברגעי עיוורון. אדם ראוי המתכבד במקום השני. אהבת חיים המקדימה ברבע שעה את המעבר ברחוב.

כמו צמאון להתרגשות בלב מדבר צחיח. עלה סגלגל של השראה הנוחת בשלכתו על מצחו של אחר.

הכל בחיים.
עניין של.

תזמון.

מלכי החוכמה בדיעבד

מלכי החוכמה בדיעבד מתגוררים ברוב פאר והדר במגדל השן, על גבעה נישאת בצד הנכון של ההיסטוריה. ומשם, הם זוכים לתצפית זחוחה על כל מה שידעו בעבר, עד קו האופק שהיטיבו לשרטט. בימים טובים רואים מפה את ים המלח, שם הם אוהבים לצוף ביום שאחרי. במקום בו הם צודקים מצאו נחמתם. בקומות הגבוהות של היוהרה האנושית. אלה הדורשות טיפוס מיוחד. ממש כמותם, אצילי התבונה המפוקחת, נביאים הפוכים המוסרים חזיונם על שכבר ארע.

ואתה, נתין צנוע. המשך בדרכך המתפתלת בין הואדיות. צוקי ההר יסתירו את הדרך, בקיעיה עמוקים. אך בכל פנייה מוטעית ושריטה שורפת היזכר כי עודך בחיים. מעוטר בכתר פגמיך, בשרביט מסעות וגלימה דהויית נזקי שמש. עודך בחיים וזכאי אתה למות כאחד הבודדים שהעזו. כנווד המבקש להתרפק על מסעו ולהתמסר לו בכנות טהורה וצנועה. כאנוש הנברא בצלם עצמו.

רמזים חבויים

למרות שידע שזה חריג, ומעורר תמיהה בקרב האחרים, הוא לא יכול היה להפסיק. בכל דבר ועניין ניסה למצוא את הפשר הנסתר, את מוסר ההשכל, את הלקח שניתן לאמץ לחיים. המציאות, כך האמין, היא אסופה של רמזים נסתרים, מסרים חבויים. אם רק נעקוב באופן שיטתי, נאתר את הדפוס והדגם החוזר, נוכל לפצח את חידת האנשים. וכשמבינים את הדמויות הראשיות, הסיפור כולו נגלה לנגד העיניים. לא כולם מסוגלים לפענח כמובן, לא כולם מצטיינים בבלשות. אבל אלה שטובים בכך עשויים לגלות עולם שלם ונסתר הנחבא מאחורי המצוי. לעולם לא יתפשרו יותר על הפשוט והבהיר. 

וכך - ניהל מעקבים סמויים אחר התנהגותם של החשודים ממרחק. הביט כיצד הם עורמים כמויות מזון חריגות בצלחות שלהם והסיק על אנוכיותם. הביט כיצד הם מאבדים שליטה תחת לחץ ופסק אמירות נחרצות על מידת חוכמתם ויכולתם לעמוד בעומס. חילץ מנגינתם את האופן בו שרו את חייהם. ליקט מאופן אחיזת הסיגריה את קווי תבונתם. הוא ראה כיצד הם רצים למרחקים והבין כיצד הם חושבים בטווחים קצרים. הוא ניתח את האופן בו הם מתלבשים וחשף כיצד הם אוהבים. הוא התבונן על כפות הידיים וראה את הלב, חדר דרך ההבעה בעיניים אל רזי הלשון. קיטלג את האנשים על פי תכונותיהם על בסיס התנהלותם השגרתית, היומיומית. תפס אותם כשהם חשופים ולא חושדים - מפזרים רמזים מבלי משים, כשהם נטולי מסכות והצגות. הוא לא החסיר אף פרט ואף התנהלות ואסף את החלקים הקטנים בתיקים דמיוניים שנאספו תמידית בידיו הבוחנות. לעיתים היה צריך להתאמץ ולעיתים מיהרו הנתונים להסגיר עצמם בפניו. הוא לא הסכים להתעלם מדבר ולא סירב לשום רמז, פרט לאלה הברורים והמובנים מאיליהם. אלה לא שירתו את אמנות הבילוש, אמר. הם נהירים לכל, ואינם ראויים למי שמתיימר להבין את המעבר, לחפש את האוצר דווקא במקום אחר, בלתי צפוי ובלתי נגיש. המילון לשפת האנשים אינו מצוי במקום מרוכז, אמר לעצמו. הוא שבור ומבוזר באלפי מבטים, חלקי משפטים, צחוק מזויף ואופן אחיזת המזלג. 

וכשמאס במשחק שהמציא לעצמו, פנה לשעשוע אחר והחל לפצח צירופי מקרים אקראיים. מצא עונג רב בשיר המכאיב ההוא שפילח את שלוותו ותהה לפשר עיתויו. הניח כי אין מקריות בכך שהשורה ההיא בספר צדה את עיניו בדיוק בסיום השבוע ההוא. הסיק כי הרבה מסתתר מאחורי הפגישה המקרית ברחוב שקיווה כי לא תתקיים. חש שכל היתקלות והתפתחות מבויימת כהלכה, משורטטת ביד אומן הכותב עבורו את סיפור חייו המתהווה. והוא, כשחקן צייתני, מחוייב לזהות את הרמזים המוטמנים באקראיות המזוייפת ולמצות מהם הוראות פעולה והתנהגות להמשך חייו.

יום אחד ודאי יחדול מכל זה. וסביר שיהיה זה ברגעיו האחרונים, עת יטפס על עץ גבוה מדי, יכרות בטעות את הענף עליו יישב ויושלך בשגגה אל הבור שכרה בעצמו. חבל שכבר לא היה יכול לנכוח שכל זה התרחש. מעניין מה היה אומר וכיצד היה מסביר ומפרש. אולי זה כבר לא חשוב. אולי אף פעם לא היה.