עם הגב לים

פילוסופים לא אוהבים מהירות. בטח לא כשזה נוגע לחשיבה. בטח לא כשהם צרפתיים. לכן אין פלא שאחד המפורסמים שבהם, בורדייה, יצא בחריפות כנגד "החושבים המהירים", שולפי התובנות שהשתלטו על עולם התקשורת ("על הטלוויזיה"). הוא מודה בכאב כי לא מדובר בתופעה חדשה ומגייס לטובת כך את אפלטון. גם הוא הלין על דפוסי החשיבה של הפילוסופים הפוליטיקאים ששהו בכיכר העיר, באגורה. בין דוכני השוק ההומים ובלב המולת הקרבות התקבלו הכרעות חפוזות, מיידיות. עיקר החשיבה הפילוסופית נעשתה במקום אחר, מרוחק ושקט.

אך מה ליוון העתיקה ולימינו? הדין אתונה כדין תל אביב? תשובה מעניינת מגיעה דווקא מעולם הניהול ומפי אחד המומחים המפורסמים בתחום הנרי מינצברג. בספרו האחרון שיצא החודש המעיט בחידושים. זהו ספר המתמצת את התובנות שלו לאורך השנים. כתוב במיוחד בשפה פשוטה וקצרה ומיועד "לאנשים עסוקים". כבר בפתח הדברים הוא מבהיר: מרבית המחקרים בוצעו בשנות התשעים. חלקכם יחשבו שהם כבר לא עדכניים.. אבל טעות בידכם. אנו כל כך עסוקים במה שהשתנה בשנים האחרונות שלא הבחנו שלמעשה הרוב נותר כשהיה".

ובהמשך הספר הוא מתייחס למחקרים שביצע על הרגלי העבודה של מנהלים מצליחים, ועל הפתעתו להיווכח שבניגוד למקובל לחשוב, הבוסים המפורסמים פועלים במחזורי חשיבה ועבודה של דקות ספורות בלבד. הם אינם מצליחים להתרכז ליותר מכך, ונתונים תחת מסכת בלתי פוסקת של הפרעות. כל רגע מישהו פותח את הדלת, מפריע, זורק הערה או עדכון. בתנאים כאלה, כמעט ולא מתבצעים תהליכי תכנון או חשיבה, אלא רק תגובתיות מהירה. מינצברג לא הסתפק בכך וניסה לבחון את הסיבה לכך - ותשובתו מפתיעה למדי. זהו לא אילוץ, זו בחירה. הבוסים מעצבים את המשרד שלהם ואת לוח הזמנים שלהם כדי שיפריעו. הם רוצים להיות מעודכנים ולהגיב מהר. כך הם חשים בשליטה, מציבים את האצבע על הדופק, מבטיחים יעילות. הם נרתעים מתהליכים ארוכים בדלתות סגורות - ומעדיפים להשקיף כל הזמן על המסדרון. נעים להם באגורה, הם אוהבים את קריאות התגרנים בזמן שהם עובדים. כמו מבקשים לייצר לעצמם תירוץ מובנה להיעדר החשיבה.

ושלל התובנות האלה נערמות בראשי בבית הקפה בבוקר שישי של אחרי החגים, בין מאמר לקפה השני, ורגע לפני חידוש המירוץ. במפתן הדלת אני רואה את קצה השוק, את הצבעים והריחות שהוא מזמן. אבל אני מעכב את היציאה בעוד כמה דקות, ואפילו מכבה את הטלפון. עוד רגע, עוד רגע מחוץ להמולה. אני מבקש להיטען בעוד כמה דקות של חשיבה נקייה, רגועה, צלולה ואמיתית. לנשום מלוא ריאות. להרהר במה שכבר נידון והוחלט. ולחייך במבוכה על כך ששוב הצבתי את השולחן שלי מול המסדרון. והגב, הגב מופנה לים. המקום בו נושבת הרוח, בו נפרש קו האופק ומסמן את מחזוריותו האכזרית של מעגל הזריחה והשקיעה. אנחנו בהחלט לא בכיוון רוב היום. אבל לא מאוחר להסתובב.

בעל הבית לא השתגע

השבוע שמעתי קצין בצה"ל מתחנן באזלת יד, ומלין בעצב בפני אחר כי הוא אובד עצות. לא כלפי מפקדיו או שוביו הופנתה קריאת המצוקה. חמור מכך. הדבר נעשה בשיחה עם בעלי דירת השותפים בה הוא מתגורר, וכוונה לשכנע את האדון הנכבד לדחות בכמה ימים את מועד החתימה על הערבות. השיחה התקיימה כשברקע, איום ממשי של בעלי הדירה להשליך את הדייר לרחוב במידה ולא ייחתם החוזה עד סוף החודש. חוזה, שתנאיו דרקוניים ובלתי סבירים בעליל ("אני מתקן רק מה שאני קלקלתי"). השיחה הייתה נרגשת, לחוצה. ניסיון עז לרצות את בעל המאה. מבלי להגדיש יתר על המידה את הסיאה. "הרי אם נעזוב, הוא ימצא בקלות אחרים".

 ובמקום אחר באותה העיר, שיחה נוספת בין דייר למשכיר הסתיימה במבוי סתום. "אני משכיר דירות למשפחות", הוא הסביר, והם לא הבינו כוונתו. "משפחות זה עם אישה", הבהיר למען הסר ספק. והספק הוסר, ואיתו התמימות כי משהו בעיר הזה יכול להתנהל אחרת. וכך הסתיימו הדברים. כל כך חוקי, כל כך מעציב.

גם הוריי משכירים דירה. ומדי פעם אנו משוחחים על היחסים עם הדיירים, על גובה שכר הדירה, על השיפוצים שגובים יותר כסף מהכנסות. ואני אינני מתערב, למען בקשה אחת. "היו איתם אנושיים והוגנים", אני מפציר. גם אם יעלה שכר הדירה, או יתעוררו חילוקי דעות, אין לאבד צלם אנוש. גם אני שוכר דירה, גם אחותי. מוטלת עלינו חובה עליונה, אנושית-חברתית-אזרחית, להפגין כלפי אחרים את אותו היחס שאנו מצפים לקבל בחזרה. אפשר לנהל את היחסים האלה אחרת. לא רק בצדק ובהוגנות, אלא בעיקר באנושיות, בחמלה, באכפתיות. לוותר איפה שאפשר. לראות מדי פעם את השוכר כבנך החייל, כאביך הקשיש. להבין שיש דברים מעבר לכסף.

מוסדות המדינה כמעט ולא מתערבים ביחסים שבין דייר ובעל דירה. ישנם חוקים ותקנות, אך עיקר מרקם היחסים מוטל על האנושיות שלנו, על הערכים שלנו. מפתיע אותי כי האנשים הערכיים והמסורים ביותר למשפחתם, יכולים לגלות צרות עין הגובלת באכזריות כלפי הבאים עמם ביחסי שכירות. כמו עושים הם הבחנה מגודרת בין עסקים והנאה, בין אנושיות לכסף. ולא מבינים הם כי אנושיות, כמו אחריות, אינה ניתנת לחלוקה. אי אפשר להיות חצי אנושי, או מוסרי חלק מהזמן. מי שמשליך קצין מביתו כי איחר ביומיים בחתימה על ערבות לא יכול להיות הגון לילדיו. מי שמסרב להשכיר דירה לאוכלוסיות מסויימות אינו שונה מגדולי הרודפים של העם היהודי לאורך הדורות. אין הגנות והקלות בסוגיות אלה.

במובנים רבים, אני שמח שהמדינה לא מתערבת, לא מקלה עלינו את החיים. היא מחייבת אותנו לבחון מדי יום את הבגרות שלנו, את האנושיות. את איך אנו נוהגים אחד כלפי השני דווקא כשהחוק אינו בא להגן עלינו ולשמור עלינו "צודקים". במצב הג'ונגל הזה, בעלי הדירות ממש לא השתגעו. הם מנצלים פרצה לגיטימית כדי לעשות לעצמם חיים פשוטים יותר, ועל הדרך להרוויח קצת יותר. הם מנהלים בתבונה את המשחק המתנהל לפי חוקי השוק. ואילו אנחנו, משהו כנראה נעים לנו בתגרות השוק האלה, משהו מרגיש לנו בטוח בג'ונגל הפראי הזה. אחרת, כיצד ייתכן שאנו שותקים, משלימים ומשלמים?

אז אם מישהו השתגע כאן - זה כנראה אנחנו-כולנו. דווקא משום ששכחנו שכולנו בעלים משותפים של אותו הבית, וחתומים על חוזה שבו כל ישראל ערבים. על כל הנזקים אנחנו משלמים ("מקלקלים בלי סוף, לא תמיד ניתן לתקן"). ושכרנו? בינתיים בהפסדנו. כי הקלקולים לא מפסיקים, וועד הבית לא ממש פעיל. שנים שלא כונסה כאן אסיפת דיירים, וחדר המדרגות שלנו מוזנח וחשוך. אולי הגיע הזמן שכל דייר יפנים את החובות הנגזרות ממנו גם מחוץ לדירה. נזכיר לעצמינו את האחריות האישית לשמור על היושר והמוסר שלנו כל היום כלפי כל אחד, לא רק כלפי שוכני הדירה הפרטית שלנו. נבין כי בעלות על נכס אינה פוטרת מבעלות על מצפון. נזכיר כי לפני שהיה בידינו נכס, גם אנחנו שכרנו פעם דירה. גם אנחנו לא גמרנו את החודש, וחיפשנו מעט תמיכה והבנה.

על לוח המודעות בכניסה לכל הבניין תזכורות ומודעות. מי לא שילם, מי הרעיש אחרי חצות. בבניין משותף חשוב מדי פעם להזכיר ולהתריע, זה חלק מלהט הסולידריות ששומר על יסודות הבניין. בפעם הבאה שאחד מבעלי הבתים מתבלבל ושוכח, חובה עלינו להזכיר. לא בבוטות, אך כן בנחישות, באומץ, מתוך אמונה עמוקה בצדק. מי יודע, אולי עוד נחזיר את האור לחדר המדרגות, נחזיר את ניחוח הניקיון למפתן הבית. ננצל את ההזדמנות שלנו לעשות לא רק את מה שחוקי, אלא את מה שהגון. לא צריך כאן שיפוץ יסודי, רק תיקון קטן שבין אדם לחברו. אנחנו נשלם. זה הרי אנחנו קילקלנו.

האיחוד

המאחד: אני שמח שכולנו התקהלנו כאן יחד, במעמד מרגש זה. זו הזדמנות נפלאה לבשר לכולכם, שאחרי לבטים רבים והתייעצויות אינספור, החלטנו, החלטתי - לאחד.

כולם: לאחד?!

המאחד: לאחד, כן. לאחד!

כולם: לאחד את מה?

המאחד: לאחד את שתי האגודות. עד עתה הסכמנו שתהיינה שתי האגודות נפרדות, ומעתה נהפוך אותן לאגודה משותפת. תהיה מעתה אגודה אחת. וכל האנשים שהיו חברים בכל אחת מהאגודות יהיו מעתה חברים באותה האגודה.

ראש לשרברבים: אדוני היקר, אני כמובן מכבד מאוד אותך ואת החלטתך ואת משפחתך. אבל אני מבקש למחות בתוקף. הרי לא ייתכן כדבר. אנו אגודה מכובדת, שנים רבות עובדים יחד במסירות ובנאמנות. אנו מתמחים בפתרון כל בעיה בזמן אמת. כבר במבט ראשון אנו יודעים לזהות את הבעיה ולאתר במהירות את הפתרון. בידיים מיומנות אנו פותחים כל מחסום ומשחררים כל ברז. אנו מאפשרים את הזרימה ופועלים בזריזות רבת-רושם. פועלי משמעת ומעש, חרוצים ואיתנים. אנו מקצוענים של ממש ולא ממתינים אף לרגע אחד לפני שאנו מסתערים על המשימה. וכל זאת, בעלות נוחה וסבירה, כמצופה מאנשי מקצוע איכותיים. הכיצד נתאחד עתה עם אלה?

המאחד: שמעתי את טענותיך המכובדות, ואני מתייחס אליהן ברצינות תהומית. אך לצערי, אין שינוי בהחלטתי. תאוחדנה שתי האגודות.

זנב למשוררים: אך אדוני הנכבד, הכיצד נוכל למלא החלטתך הנועזת שיש בה כדי לכלות אותנו כליל ולמנוע מאיתנו את זכות קיומינו, את חירות פועלינו, את ייעוד כישרוננו? אנשים נאורים אנו, שוחרי תרבות ואמנות, סוללי דרך של שפה ומילים וניבים וחריזה. אין אנו פזיזים כאחינו, באגודה השנייה. אינינו מסתערים ואיננו רצים. גם פתרונות אין אנו מחפשים. אדרבא, נעימי הליכות אנחנו, פוסעים במישורים רחבים, עטופי רוח וצבע. אנשי חזון אנחנו, עוסקים ברעיונות ובכאבים. אפופים בתהיות על אודות מהות קיומינו. על הקו השקוף המקשר בין עברינו אל עתידנו, על חלקינו במציאות הסוערת הזו. כלום נוכל להסתופף יחדיו באותן השורות עם אנשי העמל האלה? הרי בקטבים נפרדים של העולם מצויים אנו, ואוקיינוס אדיר מפריד בין משלח ידינו. מוטב אדוני הנכבד כי תשקול מחדש את החלטתך, ותוסיף להותיר לנו לפעול במנותק, בכבוד הדדי אך מופרד, ובאגודות נפרדות.

המאחד: תודה לך אדוני על מילותיך, שכמו שיר נעתקו משפתותיך אל אזניי הקשובות. אך אין כל שינוי בהחלטתי. משתי אגודות נצטמצמה לאחת.

כולם: ומה יהיה עלינו? איך נוכל להמשיך ולפעול כפי שפעלנו עד כה?

המאחד: לא תוכלו. תהפכו כל אחד מכם מאיש אגודה אחת לאיש אגודה משותפת. תהיו מעתה שרברבים-משוררים, או משוררים-שרברבים. ויהיה בכם האומץ לאמץ זה את סגולות האחר.

ראש לשרברבים וזנב למשוררים: אך לשם מה, אמור לנו? לשם מה? מי ירוויח מזה האיחוד?

המאחד: כולנו, חברים יקרים. כולנו. זהו האיחוד המתבקש שנדרשנו עליו בעבר. זהו צו השעה. זהו האיחוד החיוני לכולנו למען העתיד. ומעתה היו כולכם גאים לחבור יחד אל האגודה החדשה, שטעם מנהיגות מצוי בין שורותיה. טעם שכמו אוחד לו יחדיו.

מכתב גלוי לקורא אנונימי (שלוש שנים לבלוג)

בני האדם מחפשים הגדרות, ולעיתים תלויים בהן. ועבורן המציאו מילונים. אך גם אחרי המצאה זו ישנם מונחים שאנו מתקשים להגדירם. כיצד ניתן להגדיר מצפון? או צדק? או מוסר? או איכות? וכך אנו נקלעים למצבים בהם צריך להסביר ולא להגדיר, לתאר. ובמקרים נדירים אפילו להרגיש.

אהבתי למשל את אחת ההגדרות ששמעתי לאחרונה למוסר. איש חכם דימה זאת לאדם המרגיש באורח תמידי שלא בנוח בביתו שלו. משהו בעול המובלט כאן, בתחושת חוסר השקט גם בתוך הקירות הפנימיים, ממחיש בעיניי היטב את האחריות האדירה שמניח על כתפינו המצפון, חוש הצדק, מטמון הערכים.

לפני שלוש שנים, בשלהי ספטמבר 2010, נולד הבלוג הזה. ללא סיבה מוגדרת, ללא תכלית. מתוך צורך שאין להגדירו, מתוך תחושה ודחף הנמצא ברובד שמעל למילולי. כמו היה הבלוג סיבת עצמו.

איני מביט בעיני הקוראים, איני יודע זהותם. אך לעיתים, בתחתית המסך, מופיעה תגובה קצרה. לעיתים מספר מילים, או ציטוט, או שם של ספר. ואני ממהר לבדוק, ולקרוא, וללמוד. מאוכזב מעט מאלמוניות התגובה, אך מכבד את פרטיות הקוראים ומוקיר תרומתם.

ומעת שהחלו להופיע התגובות, החלו לעיתים גם מחיקות. ולא כל טקסט שנכתב הופיע בסופו של דבר ביומן האלקטרוני הזה, ורבים הועלמו שניות לאחר השלמתם. לא מדובר כאן רק בעיניים אלמוניות ובוחנות המרתיעות מפני הכתיבה. זו תחושת המחויבות והנאמנות לקו איכות מסויים, לכנות מחשבה ויושר, לעניין וחידוש. הערכים האלה כולם טמונים בעולם הפנימי, הזקוק לעיתים לניעור ותזכורת מבחוץ. מהסוג שרק תגובה אלמונית יכולה לייצר.

ופתאום גם אני מרגיש לעיתים שלא לגמרי בנוח בבית. ואף שהכתיבה זורמת וכנה, היא מוקפדת ומבוססת על מחשבה עמוקה. מתוך כבוד לקוראים האלמוניים, אך בעיקר לעצמי. לכוחה של המילה הכתובה. לזמן המשותף ששימש אכסניה זמנית לכתיבה ולקריאה. לחשיבותה הנצחית של האיכות.

המחויבות החדשה-ישנה הזו, ניתנת אך בזכותו של אותו קורא-מגיב אלמוני. כה עוצמתית וחשובה היא, עד כי תוהה אני האם בכלל קיים. ואולי, במעשה מרמה, הגבתי אני בעצמי באופן אנונימי לטקסט. ובמעשה רמייה ניסיתי לכבול עצמי לכללי מוסר ואיכות ויושר שביקשתי להתחייב אליהם. האם אני הוא המגיב האלמוני? 

שלוש שנים אחרי פתיחת הבלוג, בהרהורי שעת לילה מאוחרת, אני מקבל מעט הארה על תכליתו. התכתבות עם עצמי, התבוננות בהשתקפות של אדם אנונימי הניבט מן המראה ומעודד אותך להקשיב, ללמוד. לקבל מסר אנונימי באתר הכי פומבי שיש. לכתוב לעצמך, אך לפרסם לכולם. לכתוב למגירה בשולחן שקוף. לחפש בית להטמין בו את המחשבות הפנימיות ביותר, המרחב הפרטי והאינטימי ביותר, ולרצות שלא להרגיש שם הכי נוח שאפשר. לתת לערכים שלי להבקיע את המחיצה הקשיחה שבין הפרטי לציבורי. להוכיח את אמיתות עצמי גם בעלטה מוחלטת. 

לא לדעת מיהו המגיב האלמוני לטקסט. לדמיין שאולי זה אני. להסתבך עם המחשבה הזו. לספוג אותה פנימה. להרגיש איך היא גורמת לי לחייך כשאני נרדם.

קמטי שתיקה

אם ובתה יושבות יחד לארוחת בוקר צנועה, והן דומות במראה ובדיבור ובמבט. ומשוחחות בלהט ובקצב בריא, ושתיהן צעירות, גם הצעירה וגם המבוגרת. רק קמטים עבים, עמוקים, שחרט הזמן והניסיון בבשר האם, מסמלות את קו הגבול בין החדש והישן. ומלבדם, אין גבולות על השולחן הזה, רק חברות של בוקר, מתובלת בפתיחת ותעוזה. האם מייעצת היכן כדאי לקנות בגדים בפראג, והילדה מסבירה שספק אם תצליח לשוטט ברחובות אחרי לילות חסרי שינה ורוויי שתייה. והיא נענית בחיוך סקרן, בדיוק זה שציפתה לו.

 פתע נקטעת השיחה והילדה מצמצמת עיניים מול האם. "את יודעת, תני לי לחיות את החיים שלי בעצמי. לעשות את הטעויות, לקבל החלטות. את יכולה לתת לי כסף או לא לתת, להיפגש איתי או לא, אבל את החיים שלי רק אני מנהלת. אני אעשה מה שאני רוצה ומבינה". והפעם, האם אינה מגיבה. רק שותקת. אולי נבוכה מהעוצמה והכנות של המילים, שחלחלו גם ליושבים סביב. אולי פגועה, או כועסת. אולי נזכרת בערגה בצעירותה, אז גם היא הטיחה משפטים מסוג זה. אולי מתגעגעת, או מתחרטת. אך עתה היא בעיקר שותקת. מקפיאה חיוכה. גם נשימתה נבלעת בדממה. לאחר מספר שניות היא מעיזה לשוב ולדבר, מחליפה נושא באצילותה.

אולי זה רק תעתועים של אור וצל, או גלי הדמיון, אבל לרגע נדמה היה לי שחלק מקמטיה מעמיקים מעט, חודרים פנימה לתוך הבשר החי. ואולי גם נוספו אחרים, חדשים וטריים, בין קווי העיניים לגבול הסנטר. אלו לא המילים הקשות שמספיגות בה את סימני הזמן. לא קורות הניסיון המטיח בפניה צלקות. אלו השתיקות האלה, השתיקות המוחלטות. אלה החוטפות לתוכן את המילים שכל כך חבל שלא ניתן לאמרן, את הרגעים החולפים שאין להשיבם. אלו הן הדאגות שיוותרו צמודות לדופן הלב, שלוחות האהבה הבלתי ממומשת. אלו הן השתיקות שמקמטות אותנו. מחכות שיהיה בנו האומץ להיפתח מחדש, או לנצח יחרצו בבשרינו אותות דממה.

שתי צעירות יושבות בבית קפה, שתי חברות. רק הקמטים מגלים את סוד השתיקה. וזה כל מה שאפשר להגיד. ואני, על אמי אני חושב. ומתי בפעם האחרונה שוחחתי איתה באמת. ומנסה לשחזר תווי פניה נגד עיניי ותוהה, מה מבשרות לחייה. מה מבקשות היו ללחוש אל אזניי, לשאול. ומתי לאחרונה קירבתי שפתיי אליהן כמסמל כי מוכן עוד לשמוע.

באמצע הדרך

משהו לא בסדר באיש היושב מולי בבית הקפה. קשה לשים את האצבע במדוייק, אבל זה קשור לאיך שהוא מדבר עם המלצר, סגנון הדיבור וגם התוכן, החיוך הרחב מדי, נפנופי הידיים. גם המלצר מבחין בכך, אך מגיב בנימוס ומנסה לא להעליב. השיחה מתפתחת לכיוונים לא צפויים, מאיכות המנה ועד למזג האוויר, ונקטעת במפתיע. האיש חוזר לבהות בחלל האוויר, עודנו מחוייך מדי. 

אני תוהה האם הוא משוגע ומתקשה להכריע. מצד אחד, משהו בוודאות לא בסדר עם האיש הזה. אבל הוא לבוש בקפידה, מתקשר עם סביבתו, נראה שיש לו מקצוע ועיסוקים. הוא הרי לא "משוגע קלאסי" מהסוג שאנחנו מכירים ויודעים לאבחן, לזהות ולבודד. הוא לא מישהו שימשוך מבטים ברחוב או מבטי כלימה ורחמים מקרובי משפחה. הוא משהו אחר, משהו באמצע. ומכאן הדרך קצרה למחשבה המטרידה ומעוררת האימה - האם גם הוא הוא מסתכל עליי כרגע? או מישהוא אחר? האם גם אני סוג-של-באמצע מבחינתם? והרי כפי שטען פוקו, אם היו חיים הנביאים של אז בימינו, סביר כי היו נחשבים כמשוגעים. יחדיו היו יושבים משה רבינו ואליהו, כפותים בכתונת, מטיחים בקירות לבנים נבואות תוכחה. 

אך הקירות בעצם לא חייבים להישאר לבנים. בחנות הספרים הגדולה במנהטן מצאתי ספר מקצועי לעקרת הבית, ובו מגוון הצבעים האפשריים לשיפוץ. כל עמוד הציג שפע אפשרויות מרהיבות, ועמד בדיוק רב על הגוונים החדשים והמפתיעים. שכחו מירוק-בקבוק ולבן-פנינה. אבות הצבעים של פעם הקימו כבר משפחה, וצאצאיהם ממלאים עמודים רבים.

והרי גם בחדשות כבר התבשרנו כי הבית כבר לא-כל-כך-לבן, הקו כבר-לא-כל-כך-אדום, והמושג שחשבנו שהיה לנו כבר-לא-כל-כך-ירוק. כמו הספק-משוגע בבית הקפה, האקשן האמיתי נמצא היום באמצע, בין הקצוות. בים האפשרויות הממתין למי שמוכן להתרחק ממרחבי הנוחות של וודאות הקטבים.

כי בסוף היום, כשאנו עולים על הרכבת בדרך הבייתה, אנחנו מזהים את נקודת ההתחלה והסיום, ומסתפקים בכך. ומתעלמים מהאפשרות הקיימת, כי יום אחד תקלה תחייב עצירת ביניים בלתי מתוכננת, ותשליך אותנו אל אמצע הדרך, רחוקים ממאחז מבטחים. שם אין משוגעים ואין נורמאליים, רק אינסוף-גוונים ותתי-גוונים של אפור. וזו לא חוכמה להכיר בכך שהעולם צבוע כך. האומץ האמיתי זה להכיר בכך שגם אנחנו צבועים. כמו תשבץ היגיון, אנו טרודים בפתרון הגדרות, ומוותרים על ההזדמנות להיות יוצאים מן הכלל. לרדת מרצון באמצע הדרך. להרגיש בטוחים לצלול לעומק אוקיינוס אי הוודאות, ולמלא את הריאות ברוח הרפתקנות.

  

 

הפשע המושלם

אחרי לילה ארוך ומבלבל בעיר החטאים, בנקודת המפגש המסוכנת בין השעות הקטנות והאנשים הקטנים, הרגשתי שהגיע הזמן לאיזון. זו ההחלטה שהביאה אותי לשוטט בבוקר המחרת בחנות ספרים גדולה במרכז העיר. שם, רחוק ממדף רבי המכר וצמוד למחלקת הפילוסופיה, הרגשתי מוגן.

ומאותה נקודה ליוו את המסע במנהטן שני חפצים קבועים שלא נזנחו לרגע. בכיס ימין, החיבור הדיגיטלי לעולם. טווה חוטי רשת סביבי כל העת, מעדכן ומקשר. תעודת הזהות שלי כאזרח העולם. המגנט האלקטרוני שלי אל העכשוויזם. ככל שאלה הופכים זעירים יותר, כך מתגמדים גם אנחנו. כאילו נושאים עצמינו בכיס.

ביד ימין דרך קבע אחזתי בחוזקה בספרון הביקורת המושחזת שכתב צרפתי חד ראייה לפני שנים אחדות. ומדי כמה רחובות עצרתי וקראתי עוד כמה שורות, ולא יותר. את הקפה שאבתי בזריזות ואת הספר במתינות שאינה אופיינית לשום דבר כיום. ועל אף שהיה ספרון קטן לא הצליח להיכנס לכיס. התעקש להיוותר בחוץ, ביד, להציק. כמו מבקש למרוד בתרבות הנוחות שמשחררת ידינו מלהחזיק ומוסרת אותה באזיקים שקופים של זמינות.

ושם, לא רחוק מהמבנים האדירים של מרכזי המסחר וההשקעות, למדתי על הפשע המושלם. כיצד הצליח האדם לרצוח את מהותו, את סקרנותו התמימה וחדוות היצירה, והמירם בבנאליות משתקת. וכדי להבטיח שלא יוותר זכר של עדות למעלליו, בחר הרוצח המתוחכם בשיטה שטרם נודעה בהיסטוריה האנושית. הפך הרוצח את עצמו לנרצח, התאחד עם קורבנו. ועתה לעולם לא יוותר את מי להאשים ובפני מי למחות. רק חבורה של זומבים יונקי מסכים, רוצחים ונרצחים, במעגל פשע אורבאני מושלם שאין ממנו הגנה.

ואולי יש, אני משכנע את עצמי. אולי לא חייבים להירצח בקלות כזו. אני אוחז חזק יותר את הספר ומניחו ליד הפלאפון. שישפיעו זה על זה, שיאזנו את עצמם ואותי. שיחד יכיילו את המצפן שעימו אנו מנווטים כאן. זה שמחטיו מאבדות עצמן לחוסר-דעת ולעוצמת השפעתה של רשת זמינה. מטריד לחשוב כמה אנו שמחים להיתקל מדי פעם ברשת חופשית, ולא שואלים עצמינו מהיכן רכשה חופשיותה. ממי שללה אותו.

בין ורשה למנהטן

שני ישראלים צועדים ברחובות מנהטן הדורים, חגיגיים. חולצות לבנות מהודקות במכנס טקס. מסגירים מיקומם רק בכוסות קפה אחוזות, כמשלבים מנהגי גלות ומולדת, קודש וחול. רק שלא יישפך הקפה על החולצה, רק שלא יישפך. רק שלא תתקמט ברכבת, רק שלא יוכתם המכנס. שלא יורגש ריח הבושם בבית הכנסת. שתינתן לנו כיפה.

ובפולין לפני שבועות אחדים ניכרו וניקרו הלבטים. מותר לחייך? מותר לצחוק? מותר לספר בדיחות על הנושא ההוא? בקודש הקודשים של התופת היהודית? האם הלצה באדמת המוות כמוה כזילות בלתי נסלחת?

בעודי תוהה ומתלבט, מלמד אותי ספרו של אחד מניצולי אושוויץ כי הומור השואה לא החל בימינו. הם צחקו במחנות. על עצמם, על זולתם. הביטו על הארובות וקרצו זה לרעהו: זו היציאה היחידה מכאן. רק כך הצלחנו לשמור על צלם אנוש שם, הסביר. בניסוח פשוט שאין מרגש ממנו.

אני מביט על חולצתי הנקייה בפתח בית הכנסת. בנעליי החדשות. כמה חגיגי אני בבואי להתייצב בפני שערי שמיים. ובה בעת, כמה מחופש. מגוכח כמה מלאכותיים אנחנו ברגעי התפילה הכי כנים ואינטימיים שלנו. עוטים גלימת שחקן דווקא באתרים ובמועדים שבהם עלינו לנבור עמוק בתוכינו. להיזכר מי אנחנו בכלל.

בטח שסיפרנו בדיחות שואה בפולין, ולא תמיד כולם הבינו והסכימו. אבל מבחינתי הייתה בכך החלטה נחושה ומודעת להתייצב בפני הרגע ללא מסכות. לתת הזדמנות לחשיפה מלאה, כפי שאני באמת. לתת הזדמנות נדירה לרגש להוביל.

לקחי ורשה מרחפים בשמי מנהטן. ובעיר של מטה, שני ישראלים בדרכם לבית כנסת בעיר החטאים הגדולה בעולם. והמחשבות מניחות בי רעיון מחוייך. הלוואי שיוכתם המכנס בקפה, שתתקמט החולצה, שתיגמרנה הכיפות. הלוואי שיזדמן לי להתייצב כן וחשוף. ממילא אין יום מתאים יותר בשנה להשלים בו עם כתמים, לקבל בכניעה, באהבה, את מזכרת האנושיות שהם מספיגים ברקמתנו הזכה.

המוחלים מכבודם

יש הנוהרים בשערי בית הכנסת בדמיונם אותם לשערי מרום, ומתדפקים בהם ובעצמם לדרוש מחילה. ומפרטים הם עוון ועוול ומעל ושגגה ומבטיחים כפרה ותקנה ומבקשים תשובה. ומגבים תפילתם בפנייה ישירה לפגועים ולנכווים בתקווה כי יואילו לסלוח, כי יועילו בנחמתם עת יקרב יום הדין.

ומנגד מביט שוכן המרומים בעוטי הכתונות הצחורות ובעיניו עירוב רחמים ותוכחה. לא יום חגכם הוא, מבקש להזכיר ברעם שקט. לא הוקדש היום הנורא הזה למנצלי ההתנצלות. לא עבורכם הוא.

כי אם עבור הסולחים, ביקש אדון עולם להתקין יום תזכורת. בעבור יהיה להם כאש תמיד לנצור בלבם חמלת אמת כלפי הטועים, נדיבות אצילית של פגועים, תעוזת גיבורים המוחלים מכבודם. נכונותם לסלוח היא תמציתו הזכה של גדולת האנושי. קבלתו האדיבה את נפש האחר על פני כבודו הוא. נדיבות אין קץ, מסירות נאמנה אל הכלל. הוכחת פעימות הלב המתאחה תחת שריון האכזבה.

זהו יום חגם של המוחלים, בוודאי ממלמל לו בורא עולם. שעת הרחמים היפה של נשגבי יציריו, הראויים שבהם. ובסתר מחשבותיו, מתפלל כי גם לו יסלחו בני האדם, בבוא היום. על שנטע בהם בלא רשות, על שגזל.

מבט מלמטה

גבר צעיר זרוק ברחוב, בפתח כניסה לבניין גבוה תחת סדינים אפורים. השעה שלוש לפנות בוקר ועיניו כבויות. לפתע מתנער לשניות קצרות ופורץ בצחוק גדול, היסטרי, בלתי נשלט. ספק התעורר ספק עודנו ישן. הרגעים חולפים והוא שב להתכרבל בשנתו. משתתק.

והעוברים ושבים המועטים שעוד בדרך אינם מבינים, אך שוכחים במהרה. ממהרים לשוב מהבילוי המיותר במקום שחובה הייתה לראות. נכנסים לדירה שצריך היה לשכור, במחיר הנדרש (או קצת יותר). פושטים את הבגדים הלוחצים והנכונים, מציצים עוד קצת בנייד החדיש. מקנאים בו על ניידותו, על המעבר המהיר שלו בין רשתות ואזורים. לפעמים, חושבים שהוא יותר זמין מהם לשינויים. מסירים איפור ומסכות, אוכלים איזה משהו קטן שכתוב עליו בריא. חולצים נעליים מתאימות. נשכבים. מנתקים. נכבים.

בלילה יחלמו על הצעיר מהרחוב, ישמעו את צחוקו המתגלגל. ויבינו. עליהם הוא צוחק, על חייהם. בניגוד לחוקי המעמד זה הוא שמביט בהם מלמטה. זה הוא שלא התפשר, לא וויתר על גחמות ילדות. זה אנחנו הלובשים מדי אסיר, מקיימים בצייתנות לוחות זמנים של אחרים.

בכל פעם כשעוצרים לידו השוטרים הוא יודע עמוק מתחת לבגדיו הבלויים שאין משוחרר ממנו. כמו היה הסוהר התר סביב התאים הצפופים שלנו, באחד מבתי הכלא התוססים בעולם. לרוב הוא מאופק, ממתיק סוד. אך בלילה, בלילה, כשמבחין בנו עייפים ובודדים כל כך, גם הוא כבר לא מתאפק מלצחוק.

פריפטטי

אלפי שנים לפני ששיקולי הנדלן, הבטיחות והנוחות כלאו ילדינו התלמידים בכיתות בטון, נהגו חלק מההוגים ביוון העתיקה ללמוד תוך כדי הליכה. כשמשב רוח בפניהם ונופים נפרשים נגדם, פסעו חבורות מלומדים בשבילי עשב ולמדו על טבע העולם וטבע האדם. בחנו דרכי פעולה במחיצותיו של נחל גועש, האירו תובנות באור השמש, הניבו פירות חשיבה בין עצי מטע. נדמה כי המעיטו לעצור, ואת ההתבוננות קיימו תוך כדי תנועה. כמו הניעו גלגלי שכלם בכוחות הרגליים, כמו סירבו להתמסר לנוחות הקפיאה הממושכת במקום.

הזדהות עמוקה אני חש עם הפילוסופים הפרטיפטטים. את הרעיונות העמוקים ביותר שאפתי לראותיי במסעות בין ודיות. אין שלמותו של מבט מפוקח מלאה אם לא נשקף ממרום צוק נישא. לא תלבלב תחושת התחדשות ויצירה בהיעדר ניחוח פריחה עונתית. הגדולות והגידולים מבשילים יחד, ממתינים בצוותא לקציר החרוצים, למסיק המסורים בנפשם.

בחודשים האחרונים כפו עליי אילוצים רפואיים להאט מעט את הקצב. קצב הליכתי פחת באופן ניכר והפסקתי לרוץ. שבועות ארוכים הלנתי על מר גורלי ותהיתי מתי אוכל לשוב להרגלי הרגליים. עד שרק באחרונה התחלתי לחוש ביתרונות המצב החדש. ההליכה האיטית מחדדת את החושים ומאירה רבדים בנוף שנסתתרו ממבטו החולף של האצן. האטת הקצב אפשרה לי להבחין בקווי אופק חדשים שנסתתרו תחת עננים לחוצים ועתה הבקיעו מעבר לערפל הבהילות. ומעל הכל, ההליכה האיטית והמייסרת, שבמהלכה מורגש כל שריר בכל צעד, השיבה לתודעתי את קיומי, את המקום שאני ממלא בתוך המולת הנוף. את התפקיד שלקחתי על עצמי בטבע, על הטבע שאני יכול ואולי צריך לשנות.

בכיתות אטומות בטון לומדים את חוקי המשוואה המאפשרת לחלץ את הזמן אם יודעים את המהירות והדרך. אך רק כשיוצאים החוצה, נבראים מחדש לאוויר העולם, מבינים שרק מי שאינו יודע הזמן, אינו מחוייב למהירות, ונחוש למצוא לבדו את הדרך, רק הוא יצליח לחלץ את עצמו.

המטבע

"בימינו, דומה שנחל תודעת הרבים מכרסם את גדותיו של עצמו, מאבד את כיוונו המרכזי ואת תכליתו... וכל זה בלי מטרה מוגדרת חוץ מאשר מתן ביטוי משולח רסן והרסני לתנופתו הפנימית. נראה כי העמקת ערוצים היא עתה צו השעה"
רוברט מ. פירסינג, זן ואמנות אחזקת האופנוע

יש רק חוק בסיסי אחד בכלכלה, מלמדים ומתכנתים אותך. קוראים לו עקרון המחסור. בני אדם תמיד ירגישו בלתי מסופקים וישאפו להניח ידיהם על יותר. המהות והאיכות אינן חשובות כמו הכמות. זו התחושה הפנימית המקוננת בכל אחד מאיתנו שאפשר להשיג עוד. זו אותה התחושה שהופכת אותנו מאזרחים לצרכנים, מבני אדם למתחרים, מסוללי דרך לאצנים. מי שעובד יותר, ויותר מהר, ישיג עוד. רק לאחר מכן, שיתבשם ברווחיו, ייתפנה להיווכח שזה עדיין לא מספיק. בסתר ליבו הוא כבר מבין שלא יהיה בכך די לעולם, אבל המשחק נמשך ורק חלשים נסוגים. העצירות למחשבה וחשבון נפש הם נחלת המתים.

אילו רק היו הדברים נבלמים בשער הגדול המפריד בין מבצרי הכלכלה לשדות הרגש, כל כך הרבה צער יכול היה להימנע. אך השער פרוץ לגמרי ואנו זורמים בו. סועדים את ליבנו ונותרים רעבים, ממלאים אוויר וחשים חנוקים. מנסים לשווא להקטין את ממדי העיניים, אך הלב עודנו צר מלהכיל את כל מה שנדמה לו שחסר. מתעלם הוא מההבנה כי בעוד ידיו מושטות לרווחה לתפוס ולחוות הכל, ריקות הן, חסרות דבר של ממש להיאחז בו.

הביטו בהישגים הבלתי רגילים של האנושות. קווי גורדי השחקים מסמלים את פסגת הטכנולוגיה, את פירות הארכת תוחלת החיים ונצחון האדם על תנאי היסוד של הטבע. וכל הפאר הזה ממתין לאמיצים הנבונים שרק יעזו לסובב את המטבע ולהיווכח בייסורים המיותרים שכופה על עצמו האדם בסירובו להסתפק. מוטב כי ישמור את המטבע לתזכורת, כמצפן. בתא נפרד ומבודד בארנקו. שאליו לא יבקש להוסיף מטבעות נוספים.

מזכירים לי פנים

שירים מזכירים לי לפעמים פנים, שאולי רציתי לשכוח. אך הם חודרים את קליפות ההגנה ומציפים בנו זכרונות וגעגועים, ומשדרים את מחשבותינו הכמוסות כשהן מולחנות בתוך מקלט הרדיו. ואולי, גם בתוך נימי הנפש המחשבות כבר מולחנות, והן נוצרות בנו מנגינה ייחודית רק לנו, שלא תמיד נכון לנו לחלוק. ושירים מסוימים יש בהם כדי לטלטל בנו דבר מה רדום, כמו זורקים אותנו פנימה והחוצה ממה שהתחזינו להיות. 

שירים מזכירים לי נופים, שלא הזדמן לי לשכוח. בעיקר כאלה שטרם ביקרתי בהם, אך פקדו בעקביות חלומות ומשאלות לב. ובחסותם מסייר בדמיון בין יערות ירוקים וכרי דשא, שבילים ונהרות רחבים. מדלג בין סלעים וצלילים, מתמכר להרמוניה של סולמות מוזיקליים וחבלי ארץ. משוחרר מכבלי הזמן והמקום, מתפעם משכרון החירות.

שירים הם שיירים של תקווה, שרידים של אופטימיות נצחית ונאיבית שטרם זלגו מנימי הדם ופעפעו החוצה דרך תאי גוף מאוכזבים. הם חלומות בהקיץ מרוממי רוח, נוטעי אמונה. הם דרך חדשה להסתכל על הדרך, להתאהב בפשטותו של צליל בודד, לחשוב שזה הדדי ולחייך. עכשיו שנינו כבר לא בודדים בתוך השיר הזה, אתה מחייך אליו. אבל אין איש מלבדך ברכב. ובעצם, גם אתה כבר מזמן לא שם.

אל תקוו שתהא השנה הקרובה נעימה. הלחינו אותה בעצמכם. 

שנה טובה.

איך רושמים לבכות?

כבר מהמבט הראשון הבנתי שזה ייתפתח לשיחה. "אחי", הוא קרא לי בדיוק כשעמדתי לחצות את הכביש. הסתובבתי אליו באיטיות וראיתי אותו מתקרב. "תגיד אחי, איך רושמים לבכות?". עוד בטרם התאוששתי מהשאלה התמוהה הוא חזר אליה פעם נוספת, הפעם כשהוא מושיט לעברי את הפלאפון שלו. "אולי תכתוב לי? בוא תכתוב לי איך רושמים לבכות". והוא מקרב אליי מסך של הודעת טקסט, שבו פתיחה של משפט שנכתב למישהי: "איך שהתחלתי לדבר את ישר התחלת...". ואני, השלמתי את החסר בצייתנות, ומיהרתי ללכת. הוא לא אמר תודה, רק שקע חזרה בהודעה שלו. בהודעה של שנינו.

ובדרכי חזרה אני מהרהר פעם נוספת בנפלאות הטמטום של העולם הזה. איך אנשים מסוגלים להכאיב כל כך אחד לשני, מבלי שאפילו יידעו לנסח זאת. יודעים להזיל דמעות, לפגוע, לקלל, לשקר, אך בבואם לתעד את הרגע נתקלים במחסום של שפה. כמה פשוט לגרום לאחר לעצב, וכמה קשה לכתוב על כך, להסביר, להתנצל. באיזו מהירות מצליחים אנו לגרום לאחר לשברון, שאין בפינו את המילים לאחות. באיזו תנופה מצליחות ידינו להרחיק, שחסרה להן כל כך בבואנו לחבק בחזרה, לקרב, לרפא.

ובעצם, אולי בכלל עדיף ככה, אני מחליט במפתיע רגע לפני ההגעה הביתה. עדיף לבכות בלי לרשום, לתת לדמעות לתעד את הרגע. עדיף מאשר לכתוב, עוד ועוד, בלי לבכות.