יום שבת, 22 בינואר 2011

חומר ורוח

ניכר בה, שהיא עברה חוויה מיוחדת שהסבה לה אושר והתרגשות של ממש. היא סיפרה בהתלהבות, כיצד  חתכה את גלגל העין, ופירקה אותו לגורמים. הגורמים האלה, גרמו לי לתחושות לא נעימות בכל הגוף, אבל חייכתי והמשכתי להקשיב. זה באמת מטורף מה שהולך לנו בפנים, היא מסבירה. 
F0_0200_0000_galgalכל עצם וכל תא נמצאים שם מתוך סיבה, מתוך היגיון מסויים. אין שם רקמות מיותרות, והכל חובר לתוך מנגנון מתוחכם אחד. לנתח את זה, ללמוד ולהבין איך זה עובד, זה באמת מופלא. כאילו להיכנס לרגע לסודות שמפעילים את הגוף שלנו ואנו נוטים להתעלם מהם בשגרה. החוש החיוני הזה, הכל כך טבעי והכרחי, מושתת למעשה על מליוני שחקני משנה שפועלים יחד כדי לספק מאור עיניים.


היא מסיימת ויש שתיקה של מחשבות. "תגידי", אני תוהה אחרי מספר שניות, "אחרי שראית את כל זה, את באמת יכולה להגיד שאת לא מאמינה באלוהים?", אני מנסה להפתיע אבל לא ממש מצליח. המחשבה הזו עוברת בראשם של סטודנטים רבים לרפואה. הם ניצבים למול פלאי הגוף ותוהים כיצד ייתכן שהכל נמצא כל כך במקום ועובד סימולטנית. הרי טובי המהנדסים לא היו יכולים להגות, לתכנן ולייצר מכונה מתוחכמת ויעילה מזו. האמנם ייתכן שכך קרה במקרה? שאקראיות הטבע בראה לנו גלגל עיניים כל כך מתקדם? המעבר המחשבתי הזה הרבה יותר מתבקש מכפי שנדמה – בין הטבע לבריאה. דווקא שמבינים עד כמה מחושב גופנו, גוברת התהייה – מי בדיוק חשב אותו?


בדיוק באותה השעה שבה התקיימה ארוחת הערב המאולתרת הזו בתל אביב, פורסם ב-YNET טור מעורר תגובות של איש המדע צבי ינאי. באופן מפתיע, טורו עסק באותו נושא בדיוק, באותן תהיות. מי שאינו מאמין כי גלגל העין עוצב בתהליך האבולוציה, כך פוסק ינאי, פשוט אינו מבין מהי אבולוציה. התהליך האבולוציוני אינו מבוסס על סדרת תהליכים אקראיים שארעו בטבע ללא סדר והיגיון. הוא תוצר סופי של אינספור תהליכי ניסוי וטעייה, שהביאו בסופו של דבר להישרדותם של המנגנונים היעילים ביותר. הגוף שלנו התפתח משך מאות אלפי שנים עד שהגיע לתצורתו הנוכחית. התצורה המתקדמת כיום איננה מובנית מאיליה ואינה מתבקשת. היא שוייפה והתפתחה על ידי כוחות הטבע ונסיבות אורגניות. אין לגזור מפלאי הטבע את קיום האל, שכן האל הוא דמיון בלבד. האבולוציה היא האמת, ואין בילתה.


קראתי, התעניינתי, למדתי – אך לא השתכנעתי. הטיעונים מרשימים, מרחיבי דעת ומלומדים. אבל את הספקות שנותרו בי לא הצליחו להשכיח. הרי אם האבולוציה נותנת רק לחזקים וליעילים לשרוד, כיצד אנו עדיין עושים טעויות? מדוע יש כאב ועצב בעולם? מדוע רשע וטוב לו? לא במהירות תוכלו לזנוח סוגיות אלה תחת הטענה כי יש להפריד בין עולם הביולוגיה לעולם הפסיכולוגיה – הרי עצם הבחנה זו מוטלת בספק על ידי חסידי האבולוציה, האם אינם מכירים בקיומם העצמאי של כוחות חיצוניים לעולם האורגניזמים. אם הפסיכולוגיה היא תוצר כימי, שיסביר נא מר ינאי וחבר עמיתיו מדוע לא הצליחה הכימיה במרוצת השנים למצוא את האיזון הנכון שיעשה את כולנו מאושרים באופן תמידי עוד טרם שאושרה לגליזציה של סמים קלים במקומותינו. האמת, כך אני סבור, מצויה במקום אחר.


איני יודע אם קיים אל בשמים, וגם אם קיים - הוא רחוק וטרוד כל כך בסידורי בריאתו עד כי וודאי לא יתפנה להבלי שגרתנו. ואולם, איני סבור כי כולנו תוצרים של תהליכים ביולוגיים מדעיים שנוצרו בתוך צלחת פטרי אדירת ממדים. יש בתוכנו דבר מה נוסף, שאינו ניתן למדידה בחומר. יש בתוכנו עולמות שלמים שזרמי האבולוציה לא יכלו לחדור אליהם. וכל עוד נוסיף להתקיים, נוסיף לדעת שיש כאן משהו נוסף. הרוח הזו תוסיף לרחף על פני המים, ותתמיד בשאיפתה להדליק מעט אור למול אפלת התוהו.

יום שלישי, 11 בינואר 2011

מסיבת עיתונאים


אנו עוברים עתה בשידור חי למסיבת העיתונאים שמכנס יו"ר המכון הישראלי לדמגוגיה.

אזרחי ישראל יקרים, שלום עליכם ושלום עלינו ועל כל ישראל.

בתקופה האחרונה, ניצבת המדינה מול אתגרים דרמטיים וכואבים, מהקשים מולם ניצבה המדינה מאז הקמתה, ואף טרם הקמתה. למול אתגרים אלה, אנו נדרשים להפגין קור רוח, נחישות לכידות, ולהוכיח את יכולת העם לעמוד ולגבור על כל מכשול. אנו עם חזק ואיתן, ויחד נתגבר. כל אחד הוא אור קטן, וכולנו – אור לגויים.
אויבינו הערמומיים אינם משלימים עדיין עם קיומינו. הם כה חשדנים, עד כי גם עם קיומם אינם משלימים. למולם אנו נדרשים להפגין אגרוף ברזל, כוח מחץ, חומת מגן, זרוע נחושה. הקם להורגנו, נגיד לו – שב במקום! אל תקום ואל תהרוג! מי ביקש ממך בכלל לקום?

יש בינינו הסבורים וטוענים שאסור לצה"ל להצטייר כשחצן ומתריס. אנשים אלה אומרים – למה צה"ל תמיד צריך לגבור ולהביס? שמדי פעם יתן גם לאחרים! שיפסיד קצת, שיראה שהוא גם אנושי. אבל אני אומר לכם חד משמעית – לא ולא! לא נסכים ולא נאשר! לא נתמוך ולא נבליג! אנחנו דורשים שצה"ל ינצח תמיד! אנחנו נדאג שיתנו לצה"ל לנצח! זאת, גם מתוך דאגה לאויבינו – שבמידה וינצחו עלולים למצוא עצמם מבולבלים וחסרי דרך, כשכל העולם יתלה את האשמה על כך בישראל.

ישראל היא אי של יציבות ומצויינות בתוך אוקיינוס רחב ידיים של ספקות. יחד עם זאת, אנחנו נפעל כבר הימים הקרובים לבטל את האיים. אנו פועלים לגייס כוחות מיוחדים של חיל הים, וכלים חדישים המובלים על ידי לוויתנים, כדי להשיב את כל האיים המרוחקים חזרה אל היבשה. ושבו איים אל גבולם.

באחרונה אנו שומעים באמצעי התקשורת על מקרים גוברים של אלימות ופשיעה במדינת ישראל. מובן כי ידיעות אלה מעוררות דאגה רבה בקרב האומה כולה – מנהיגים ואזרחים. אמירתנו בנושא ברורה וחד משמעית - אנו נפעל למגר את כל אמצעי התקשורת המעבירים דיווחים אלה לציבור, ולא נאפשר עוד לדכא את רוח העם האדיר הזה. בנוסף, אנחנו נפעל לחוקק חוקים ותקנות שיבטלו לאלתר את נושא האלימות. לא נסכים עוד לגלי אלימות נוספים, ואדם עבריין שינקוט באלימות יוכה בחוזקה.

בנושא תאונות הדרכים, נפעל במלוא המרץ כדי לבטל את תאונות הדרכים. הצעד הראשון חייב לכלול הוצאה מפורשת של תאונות הדרכים מחוץ לחוק. באם יימצא כי אדם מסויים פעל במזיד לתאונה, הוא יענש בחומרה. אם יתברר כי האשמים בתאונה הם תנאי הדרך – יטופלו גם הם בחומרה: כבישים יימחקו, גשרים יופצצו, צוקים תלולים יתיישרו. לא נותיר אבן על אבן, עד שההר ייקוב את הדין, והדין ייקוב את עצמו עד זוב דם, וכאלה וכאלה צעדים ופעולות ומהלכים. לא נקבל עוד עשיית טעויות ומשגים – וגם הם יוצאו בהקדם מחוץ לחוק.

המצב הכלכלי נתון במשבר, בהידרדרות. האשמה בכך היא הממשלה הקודמת, והאחראית לכך היא הממשלה הבאה. אנו מציעים גישה כלכלית חדשה, רפורמה רחבה. במסגרת זו, אנחנו תומכים בהעלאת שכר המינימום עד למעל שכר המקסימום, ונפעל להבטיח שאף אחד לא ירוויח מתחת לשכר הממוצע במשק. בנוסף, אנו נוציא את העוני מחוץ לחוק ונפעל לבנות בתים נטולי קירות ברחוב כדי למגר את בעיית חסרי הבית. נושא הכלכלה צריך להיות מטופל במהירות ובחריצות, וועדה ייעודית לנושא עומדת לקום כבר בחודשים הקרובים.

אנחנו נפעל במלוא המרץ כדי להביא לאחדות בציבור ולהגביר את הסובלנות והסבלנות. מי שלא יכבד את זולתו, זולתו תמרר את חייו עד דמעות. אנו נוציא תקנות חדשות שיהפכו עולים חדשים לעולים וותיקים, עולים וותיקים לצברים, וצברים לבבושקות. אנו נפעל להוציא את הנשים המוכות מבתיהן – ונעביר אותן לבתים של נשים מוכות אחרות – בבחינת משנה מקום משנה מזל. בנוסף, נפעל לשלב יותר נשים במגזר הציבורי והעסקי, והאחריות לכך הועברה כבר בימים אלה לבית הנשיא.

עלינו לחזור אל השורשים, לשוב אל המקורות. פרו ורבו היא לא רק מצווה תנכ"ית – אנחנו נהפוך אותה לחוק מדינה, לתקנה מחייבת. נבטיח כי גדי לא יבושל בחלב אמו וכי קוקוס לא יבושל בחלב אביו. נפעל בכוח לוודא כי אלה שעברו על החוק הם שיישפטו ויאסרו, ולא כפי שהיה נהוג עד עתה.  

לסיכום, אני שב וקורא לכולנו להתייצב כאיש אחד, ולהתמודד כתף על כתף, יד ביד, מפה לפה, אף בתוך אף, עם אוזניים קשובות ועיניים פוערות וריסים מורמים – כל זאת, מבלי להפחיד אחד את השני, מחשש למהומה ציבורית. נתאחדה ונתלכדה ונתגבשה ונגרשה – בנחישות וברגישות ובאדישות, באופן נוקב וחד ומוחץ ומוצלח. רק יחד, כל אחד מאיתנו בפני עצמו, נוכל לנצח ולהביס, להכניע ולמגר. ולפי שעה, אל לנו לשאול את מי ננצח, אלא מתי.


בברכת "ארץ אחת, שתי גדות, שלוש אמהות, ארבעה אבות וחמש את צה"ל",

תחי מדינת ישראל.

מר דשא

1. 
הוא ישב לבד על הדשא. בהתחלה, בכלל לא הבחנתי בו, ויש לי תחושה שזו הייתה בקשתו. לא ממש הצלחתי להבחין אם אכל משהו או קרא משהו. אבל נדמה לי, שהוא פשוט לא עשה כלום. ישב בקצה הדשא, והתמקד בנקודה אקראית בחלל הפתוח. יכולים להגיד - הוא בודד. אחרים יטענו - הוא מסכן. ואני, בוחר שלא להסכים. אני מביט בו בקנאה. קראתי פעם ציטוט של פלוני-אלמוני שאמר ששלוותו של אדם נבחנת באמת כשהוא נדרש לשבת לבדו, עם עצמו. אם יצליח לקיים רוגע בגפו, אם יש בנפשו לשהות ארוכות ללא תמיכת זרים, הרי שיש בו יציבות ואיתנות מאין כמותם. לפעמים, בשעות טרדה ולחץ, כשאני מביט סקרן לעבר הטלפון הנייד וחוכך בדעתי למי אסמס או אטלפן, אני חושב על האמירה הזו. כמה בטחון עצמי והשלמה פנימית צריך בשביל להיות לבד מבחירה. כמה חזק ומרשים הוא, סטודנט בודד על הדשא.


2. 
שלט עץ ממוסמר, מוצב בקפידה. נא לא לדרוך על הדשא. עשרות צעידות, חרישת טרקטורים, שריפה, שטפון, נחיל ארבה, סופת טייפון - כל אלה לא יכתימו ויפגעו בטהרת הדשא יותר משלט עלוב זה. שמבקש להטיל צל של אזהרה, של שליליות, על פני כר רחב ידיים ומזמין. דשא נועד לישיבה, להשתרעות. הוא נועד לספק לנו ריאה ירוקה באמצע שגרת הבטון. כל הנחייה אחרת הינה מבוטלת ומופרכת מיסודה - מנוגדת לצו ההיגיון והטבע. יש להתאגד נגדם, לצאת להפגנות. מרחבי הדשא הם שטחים כבושים, מפוקחים על ידי צבא שלטים. בכל הקשור לדשא, חובה עלינו לסרב, סרבנות מצפונית. איש לא ימנע מאיתנו את שפיותנו.


3.
אני מתקרב עם האוטו לשער הכניסה, מאט ועוצר. השומר מתקרב אליי ומסתכל בחשדנות. הוא אומר בפסקנות שהאוטו שלי לא מופיע לו ברשימות. רגע לפני שהשלמתי עם האיחור להרצאה, הוא שלף פתרון מבטיח - "פשוט נוסיף אותך לרשימה". אני שב ומתפעל מהיעילות הצבאית. "מה השם", הוא שואל במבטא מסגיר. אני מחייך - הפעם לא אצטרך לאיית ושוב ושוב. הוא הרי יכיר את פסטרנק, הביאליק הרוסי. הוא הרי זכה בפרס נובל לספרות על ד"ר זיוואגו. מעולם לא הצלחנו להוכיח שאנחנו נצר למשפחתו, אבל מזמן כבר קיבלנו החלטה שאנחנו מנכסים את הסופר המוערך לביתנו. בכל הזדמנות שנקרית לדרכי, אני נעזר בעולים חדשים כעדי אופי למשפחתי המורחבת, מוכיח בסיועם עד כמה מיוחס ומפורסם הוא, הסופר המנוח ששם משפחתו מתנוסס מעל שמי. אני אומר לו את השם, וממתין בעונג. הוא מסתכל עליי, בוהה, ואז מוריד מבטו ורושם. לא מוסיף מילה, למרבה אכזבתי. אני מביט אל הנוסעים במכוניתי, מחפש במבטם אישור שבשתיקה להמשך השיחה עם השומר. "אתה לא יודע מי זה פסטרנק?", אני שואל אותו בקול מומחז. הוא מרים ראשו - "בטח שיודע. אבל פסטרנק זה גם מילה ברוסית". "מילה?", אני אומר, "פעם ראשונה שאני שומע על זה. הרי פסטרנק הוא סופר מוכשר, מפורסם. מה פתאום מילה?", אני מתריס בפניו. הוא לא ממהר לענות, וכשנפסק הרישום הוא מתפנה - "פסטרנק היה סופר אבל זו גם מילה", הוא מסביר. "מה זה אומר ברוסית?", אני שואל. "פסטרנק זה פטרוזיליה, ירק, סוג של דשא, זה דשא", הוא אומר מרוצה מעצמו, מבליע חיוך, סוגר את הקלסר וחוזר לעמדתו. אני קופא לכמה שניות, אוסף את כבודי האבוד. לא יצירת מופת ולא פרס נובל. פטרוזיליה, דשא. זה מה שאני סוחב על גבי כבר שנים. עצוב וחפוי ראש אני מתניע את האוטו ונכנס. 

איפה הם עכשיו

אמא שלי מסתובבת מהבוקר ברחבי הבית, מזמזמת. זה התחיל במלמול חלש, חרישי - התפתל דרך שריקה חסרת מקצב אחיד, ועבר לשירה נועזת. הרפרטואר לא מרשים ועשיר במיוחד, אבל אחיד למדי - רק שירי ילדים. היו שם פזמוני ילדות משנות השישים, להיטי הפסטיגלים ועוד כמה חמשירי תנועות נוער. נדמה כאילו אסופת הלחנים הזו נקלטה לפני שנים ארוכות, אי שם ברחובות תל אביב. ילדה קטנה, תמה עם צמות, הקשיבה לשירים ואגרה אותם בזכרונה. אולי לא העזה לשיר אותם אז, מוקפת בבני גילה. ועכשיו, כשהיא בבית שהקימה, עוד רגע וחצי סבתא לנכדה ראשונה, היא מרעננת זכרונות. ספק נערכת ללילות הבייביסיסטר הראשונים שלה, היא מעלה מן האוב את השירים ההם. שרה כאילו אף אחד לא מקשיב לה. ואולי זה נכון, חוץ ממני.


"בחיי שאתה דומה לי", אבא שלי פוסק בארוחת הצהריים. הוא מספר בפעם המליון כיצד מצא תמונות ישנות ודהויות שלו שהוחבאו, אולי בצדק, בארון נידח. הצילומים מתעדים במובהק קווי דימיון בין אבי הצעיר, תלמיד כיתה א', לביני. הוא מתגאה בכך כמי שנדרש  לספק הוכחות כלשהן לקשריו אליי, כעדות לקשר המשפחתי. ואולי, זה בכלל לא קשור רק אליי. אולי אבא שלי מחפש תזכורות לכך שגם הוא פעם היה צעיר באמת, שעוד כל החיים היו לפניו. שיכול היה לבחור באיזו דרך ללכת ובאיזו לא, ולחלום על הכל בלי מגבלות או חוקים. אולי לזהות אותי בפניו תמונה זה שלב נוסף ברצון הכמוס להמשיך עוד קצת מחיי הצעירות דרך החיים שלי, להרגיש שצעירות זה לא עניין ביולוגי, ושהיא לא חייבת להיקטע באבחת חרב.


אני מסתכל על ההורים שלי. שיבה כבר שולחת זרועות ארוכות לראשם. הם טרודים בעניינים של מבוגרים, בהשקעת האנרגיות הנכונות כדי להוסיף ולקיים את המפעל. אבל בתוכם נטועות קופסאות חבויות, נעולות. אלו הן קופסאות משחקים וצעצועים - הן נסגרו שם מזמן, נזנחו והופקדו בפינה. אבל לא לעולם חוסן - משהו שם כבר לא מוכן להיות סגור ומוכל. השירים והסיפורים מבקשים לצאת החוצה, לצוף מחדש מעל פני השטח. הם מבקשים לדחוק את הכאן והעכשיו ולהבקיע חריצים שדרכם יזרמו שוב דמיונות ומשחקים. הם כבר הוכיחו לכולם שהם מבוגרים. ומה שלא הוכיחה נפשם, המחיש גופם. דווקא משום שאינם חייבים עוד דין בגרות וחשבון תבונה, הם מעזים לגלוש חזרה אל ארגז החול, מתירים את הרסנים. לא מדובר בביטויים גדולים או מרעישים, זה סימנים קטנים, חרישיים. זמזום, זכרון נשכח. אבל הם קיימים ומתרבים, מבקשים להתרפק דרך נקבוביות העור והזמן.  


המציאות היא מחייבת ותובענית. היא מכתיבה לנו סדר יום, משימות, חוקים. אנחנו מזמן לא נאמנים רק לעצמינו, אלא מחוייבים בנאמנות משפחתית, קבוצתית, קהילתית, לאומית. ככל שעובר הזמן אנחנו נוטלים על עצמינו יותר מחוייבויות, עוד מסיכות. אין בכך שום דבר פסול - חברה חפצת חיים חייבת להקים לעצמה מערכת סדר, ארגון וצדק. אנחנו מתאימים את עצמינו כדי לוודא שנוכל להתקיים על כוכב ארץ זה. אבל אף אחד לא אמר שהחוקים האלה צריכים להגביל אותנו מלהיות מי שאנחנו באמת. יתרה מזאת - אין הוכחה מדעית חד משמעית לכך שמצב הבגרות הוא עדיף ומוטב על מצב הצעירות המנטאלית, החופשית והמשוחררת. כשאנחנו רואים את ההורים שלנו שוקעים בזכרונות העבר, אנחנו צריכים לחייך ולשמוח. מעבר לכך, אם רוח טובה נושבת עלינו, לא יזיק לעודד שיחה, לפתוח יחד אלבום. הלידה המחודשת הזו יכולה להוליד המון דברים טובים, שיקרינו על כולם.


בעבר נהוג היה לחשוב שאדם מבוגר החוזר אל ילדותו - בשפתו, במחשבותיו - הוא לוקה בנפשו, משוגע. ואולי, רק אולי, משוגע מי שעוזב את ילדותו מלכתחילה. אם אין וודאות כמעט בשום דבר בעולם הזה, למה שלא נשחק בו? בניגוד למשחקים שהכרנו עד עכשיו, כאן באמת שאין מה להפסיד.

יום שלישי, 4 בינואר 2011

מה שיותר עמוק

 השלט הודבק במסקנטייפ עבה, מהסוג שקשה לפספס. האותיות היו מודגשות וגדולות - מעלית לארבעה אנשים בלבד. בסמוך לו שלט נוסף - "סכנה: אסור להכניס יותר מארבעה אנשים". כלומר, לא משנה לאן הבטת באותו הרגע, לא יכולת לפספס. מישהו שם היה סגור על רביעיות. אבל רק ליתר ביטחון, שלט מתכת נוסף הוצמד בברגים בתוך המעלית עצמה. המתנתי בסבלנות לבואה של הקופסה המפונקת לקומת הקרקע, ונכנסתי מלווה בשלישיית זרים. גבר נוסף, לבוש מעיל עור וקסדת אופנוע. הייתה שם איזו שניה של התלבטות מעמיקה, אבל כמעט ולא היסוס. הוא נכנס בפנים נחושות. הנהן לכיוון השלט, כמסמן לנו שראה, אבל הוא יודע טוב יותר. הוא לא לקח בחשבון, שהמעלית עקשנית ממנו. היא לא מצאה את המחווה שלו בחיוב - ומיאנה לפעול. הוא הביט בנו במבט נבוך, ואני כבר לא יכולתי להתאפק. "אני מציע שתצא", אמרתי לו בבוטות. הוא מלמל משהו ויצא. המעלית ניצחה, והחלה בנסיקתה.


מה גרם לאותו אופנוען להיכנס למעלית? כנראה שאותו דבר שמביא חברות ענק בארה"ב להעסיק עורכי דין מתוחכמים כדי שיאתרו פרצות חוקיות שיאפשרו להם לבצע עבירות מס, או אולי אפילו אותו עקרון שהביא את משה קצב לבצע מעשים שפלים בפקידותיו בגיבוי עוזריו ויועציו. המשותף לכל המקרים הוא תחושתם של רבים כי הציות לחוק הוא אמנם נחוץ והכרחי, אך בסופו של יום הוא התנדבותי. כלומר, חיוני לקבל את דין המדינה, אולם זהו אינו הדין היחיד. קיימות נורמות מקדימות, שמקורן בטבע האנושי. למרות שאף אחד לא יודה בכך, אנחנו בעצם רואים עצמינו כמתנדבים - אנחנו מחוייבים לחוק הטבע, לתאוות ולצרכים, לדחפים הבלתי נשלטים שלנו לסיפוקים. כל הרסנים והסובלנות שאנחנו מגלים אינם אלא מחווה שאנחנו מספקים למען טובת הכלל. אנחנו נמשיך להיות ממושמעים כל עוד זה נוח ונתפס על הדעת, אבל לעולם לא נזנח את ההבנה הבסיסית שיש עוד מערכת של חוקים, ושהחוק המדינתי הוא למעשה שרירותי, אינו מעוגן בחוקים פיזיקאליים, ובעיקר - עשוי להשתנות בהתאם לתנודות ציבוריות ופוליטיות.


מילת המפתח כאן היא שרירותיות - החוק, הסדר השלטוני, דיני המשפט, תפיסת הצדק, הנורמות החברתיות - כולן אינן מעוגנות בדבר. הן עלה נידף ברוח, היום כך ומחר אחרת. אמנם לא מדברים על כך בגלוי, אבל מתחת לפני השטח התחושות האלה ברורות ומתפשטות. כאשר הקליפה המייצבת רועדת ומתכרסמת, מאוויי המעמקים מאיימים להתפרץ. המעניין הוא שזה קורה בכל הרמות - מהמעלית ועד הכנסת. תחושת ההתפוררות הזו מורגשת  בכל מקום. מה ניתן לעשות? ראשית, לא הרבה. מדובר בביטוי לזרם פוסט-מודרניסטי שמתרחב במנותק מאיתנו. אבל בה בעת - אין לוותר. חובתנו היא להשקיע יותר בדיונים ובשיחות מעמיקות שירדו כמה שיותר לעומק - לבסיסי התפיסות, למהות ההחלטות. אחד המרצים שלי הסביר אתמול שבממשלה מדברים פרקטי בעוד במפלגות דנים ברעיונות. האמת היא שזה כבר מזמן לא נכון. אף אחד לא דן היום ברעיונות ובעקרונות, הכל נעשה שטחי וזמני. בניינים גבוהים ללא יסודות סופם שיקרסו ברעידת האדמה הראשונה, לא משנה כמה יציבים הם נראים מבחוץ. הדיון במהות הוא אפוא צורך חיוני שלנו, לא רק כדי להישמע חכמים ונאורים יותר - אלא בעיקר כדי לצמצם את תחושת הניתוק בין החוק לבין הצדק, בין החובה לבין המותר, בין הכלל לפרט. אם ביתנו הוא מבצרינו, נכון הוא שנשקיע יותר כדי להגן על יסודותיו. או במילים אחרות - כדי שהמעלית תוכל לעלות למעלה, על נוסעיה לרדת למטה. כמה שיותר עמוק.


עוד על תחושת השרירותיות תוכלו למצוא במילותיו של אריק איינשטיין שהאזנתי להם ברוב קשב הבוקר ברדיו:



יצאתם לטייל ברחובות
אז מה? אז מה?
חיפשתם מדרכות של אהבות
אז מה? אז מה?
מיהרתם את החורף ללוות
אז מה? אז מה?
החלטתם להביא את האביב לתל אביב
אז מה? אז מה?

הלכתם עם האף בעננים
אז מה? אז מה?
צבעתם באדום את הפנים
אז מה? א מה?
צלצלתם בדלתות של השכנים
אז מה? אז מה?
החלטתם להביא את האביב לתל אביב
אז מה? אז מה?

קניתם מכנסיים רחבים
אז מה? אז מה?
שיגעתם את העוברים והשבים
אז מה? אז מה?
הפתעתם בשדירה את האוהבים
אז מה? אז מה?
החלטתם להביא את האביב לתל אביב
אז מה? אז מה?

זרקתם לנהג אחד קללה
אז מה? אז מה?
עניתם לשוטרת בשלילה
אז מה? אז מה?
שיחקתם בחתן ובכלה
אז מה? אז מה?
החלטתם להביא את האביב לתל אביב
אז מה? אז מה?