זוויות

מהזווית הזו, במדבר, לא רואים שום אופק. גם לא נווה. רק חול, צהבהב ויבש, מתפורר כמו הנפש. רוחות מניעות אותו ואותך ממקום למקום, בצחיחות שאין בה טיפה של נחמה. ואתה צמא ועייף אך דוחקים בך שטרם הגעת, שיש עוד נחלה בקצה הדרך. אך היא נמוגה עם הזמן, ותחת החמסין הלוהט הזה, שממיס תכליות ישנות לאגלי זיעה צוננים, הנוחתים ארצה וקוראים לך להצטרף.

מהזווית הזו, אין הרבה צבעים ומינים. והנוף כולו משורטט בקווים ישרים מדי, שאינם מרפים מאחיזתם הבוטחת בגפיך, מובילים אותך בניגוד לרצונך בדיוק לפי התכנית. ואתה מבקש לעיתים, בלילות קרים, ללכת נגד הרוח. אך החולות האלה כבר לא נושבים ואינם צומחים. רק עשבי פרא מכים בהם חרש. הם רק מקיפים את כפותיך וממתינים. רעבים כמותך, אורבים הם לטרף. וכששומע אתה את רעבם ומבחין כי לבדך אתה, גובר חששך כי ליאושך הם ממתינים, מצפים לנפילתך אל זרועות כמהות.

מהזווית הזו אין טעם לדבר על חירות. חירות אינה נחזית בקלות, גם לא בימים של ראות טובה. גם לא בימים של רעות טובה. כדי לחוש בעוצמת עוזה, בתנופת משביה, צריך לטפס. לעלות למעלה אל הר סיני. להשקיף ממנו על האדמה המקוללת הזו. רק משם הכל מקבל תפנית, היגיון אחר. רק משם אתה מתעצם מעל תלאות הדרך, מעל המחסומים הנצורים, מעל תעתועי החול הלוהט. 

אדם הפוסע במדבר כנווד ותר אחר חירותו לא יגיע לעולם למחוז חפצו. גם הישרים ביותר מתכופפים מפני זוויות. צריכים להיות גדולים יותר כדי לחוש ברוח, גבוהים יותר כדי לטפס, איתנים יותר כדי לזהות את האופק, יציבים יותר כדי לזכות בטעם הנכסף. מהזווית הרגילה קשה להבחין בשינוי. רק על הפסגה הנשגבת דועכת עייפות הדרך. כל עוד תישאר בממדיך תוסיף להיאבק בחול הטובעני. העולם ממתין שתהיה גדול מכך. לא יגלה לך את האופק טרם שתצמח. לא יסייע לך קודם שתגדל. מהזווית שלך, נווד, יש לך עוד הרבה לאן ללכת. כשתחליט, חפש את הדרך למעלה. היא תחדש בך את הברית. תוציאך מעבדות.