יום שבת, 29 באוגוסט 2015

בלי סיבה

הוא ניגש לחבק אותה והיא נעמדת לכבודו. לא ראיתי אותך המון זמן היא אומרת, ומתכוונת כנראה לכמה ימים. הוא מנסה למצוא נימוק שלא קיים. הוא כאן כל יום, אולי גם היא. היא שואלת מישהו מה השעה ומגלה שהיא כאן כבר שעתיים. יושבת ומציירת מול כוס קפה אחת. היא נבוכה ומבקשת חשבון. הוא מספר לה שהשמין והיא אומרת שחשבה שהוא רץ. רק בעבודה, הוא מסביר, בחלוקת עיתונים. ולאחרונה גם עושה קצת עריכה. הם מסכמים את השיחה בכך שהוא מעדכן שהם שוקלים לעבור לקנדה, ולא מסביר והיא לא שואלת. קמה בבלבול שמשדר שאין לה לאן.

רגע לפני שהיא קמה היא תתן אש להוא שיושב מאחוריה. אותו דווקא פגשה. השולחן שהוא יושב בו זה המשרד שלו. אני מתרשם שיש לו עסק לפתרון תשבצים.

המלצרית שואלת אם אני רוצה תפריט. אני אומר שלא ושרוצה רק קפה. היא מסבירה שמפחדת שתשכח אז תקרא למלצר אמיתי. אחר כך תספר למישהו אחר שבערב היא ממלצרת בעוד קפה שכונתי. כנראה שמדובר בכשרון עם ביקוש.

המלצר שואל כדי לוודא: קפה רגיל לגמרי? אני משיב בחיוב. הוא לא רגיל לבנאליות בחלק הזה של תל אביב. הספר שלי משלים את היצירתיות שנעדרה מהקפה.

על אחד הכסאות מסגרת תמונה כבדה, אולי הייתה שם פעם מראה. בפנים פנייה באנגלית: "בבקשה תחייכו, בלי סיבה".

יום חמישי, 27 באוגוסט 2015

צפצופים באזניים

"אתה יודע", הוא מציע לי, "אתה לא חייב לעמוד כאן ולבהות. יש בית קפה לא רחוק מכאן, כדאי לך ללכת. יהיה לך יותר נוח שם". אני מבין שזו הדרך הכי נעימה ועדינה שלו להגיד לי להתחפף. אף אחד לא אוהב שעומדים לו על הראש בזמן שהוא עובד. בטח כשהוא עובד במוסך, ולכל לקוח יש דעה מבוססת על איך נכון להרכיב את החלק. לי אמנם אין דעה על זה, בכלל, אבל מודה שבהיתי. אימצתי את הצעתו והלכתי לשתות קפה. ואפילו כשחזרתי אחרי חצי שעה וראיתי שזה עוד לא מוכן, יצאתי לסיבוב נוסף. עשיתי את כל מה שהתבקשתי, והתגמול אכן הוכיח את עצמו.

"זהו", הוא אומר לי כמעט אחרי שעה כשהוא מתקשר, "אתה יכול לחזור". כשאני מגיע הוא מראה לי את הפלא: מעכשיו כל פעם שאני אעשה ברוורס, המכשיר יצפצף ויתריע בפניי על הסכנות שבדרך. "ודרך אגב", הוא מפתיע, "עשיתי לך איזה בונוס קטן, תוספת על חשבון הבית". אני בוהה בו במבט שמתיימר לשדר סקרנות והוא מצהיר בסיפוק ניכר: "הוספנו לך עוד רכיב קטן למחזיק מפתחות. עכשיו הוא יצפצף גם כשאתה לא ברוורס". מה זאת אומרת? אני שואל. בשביל מה אני צריך את זה כשאני לא נוסע ברוורס? "לא הבנת, בכלל לא קשור לנסיעה. זה יצפצף לך גם כשאתה מחוץ לאוטו!". אני מתקשה להבין והוא קולט את זה, מחייך ומסביר: "זה פטנט חדש. מעכשיו זה מצפצף בכל פעם שתעשה משהו קצת מסוכן, ככה מהכיס שלך אתה תשמע את זה". מה? אני שואל, בשביל מה אני צריך את זה? אבל הוא קוטע את הדיון במשפט המפתח הישראלי: "מה אכפת לך? בחינם!". אני מתרצה מהנימוק המשכנע ויוצא לדרך.

השבוע שחלף לא היה פשוט. לצפצופים בחנייה כבר התרגלתי. יש בהם משהו מוזר מעט, כי הם זועקים "סכנה", כשבעצם בלי ההסתכנות הפעוטה הזו אי אפשר לנהוג באוטו. כלומר, מנגנון שנועד להתריע בפניך כשאתה מסתכן, כשברור לו שאין לך אלא להסתכן. הבעיה גברה כשזה התחיל לצפצף לי ברחוב, בבית או אפילו באמצע חלום בהקיץ שהפך נועז מדי. בכל פעם שהראש נדד לכיוון הסתכנות או תעוזה, הכיס צפצף. אחרי כמה ימים התחלתי להבין שנפתחה כאן תזמורת - בכל פעם שהכיס החל לצפצף החל הלב באופן סימולטני לתופף. המסכן הזה לא רגיל לכל כך הרבה ריגושים, אבל באופן אירוני ככל שגברו התרעות ההסתכנות, הוא היה צמא לעוד ריגושים, לעוד סיכונים. וכך מצאתי את עצמי מאתגר יותר את המכשיר החדש, מתחנן שיצפצף, והלב מלווה אותו בפעימות שתאמו את האתגר, את ההסתכנות.

אחרי שבוע החלטתי ללכת לרופא. מישהו חייב להסביר לי מה מתרחש עם הלב שלי. הוא בדק, שאל, הבין, חקר. בסוף פתר את החידה. "הלב שלך לא מתופף", הוא הסביר לי. הוא מצפצף. "מה?", שאלתי. "זו הדרך שלו לצפצף, ככה בפעימות. ככה הוא מצפצף". על מה הוא מצפצף? על מי? "על המוח שלך", הסביר, "בשביל זה הוא קיים". ואחרי זה הפסיק להשיב לי על השאלות. עכשיו אני שומע כל היום צפצופים באזניים. מהכיס, מבפנים. אולי בשביל זה גם אני קיים.

יום ראשון, 23 באוגוסט 2015

עטוף בסרט

מי מאיתנו לא עושה את זה לפעמים, שוכח. לא נכון להאשים אותם. גם אנחנו שוכחים. זה טבעי, ואנושי וכל מה שמשתמע מזה.
אבל בסיפור שאנחנו מספרים עכשיו יש כעס על שכחה. כעס ארוך, מהסוג שלא חולף, והוא נשמר ונצרב משך שנים ארוכות. והכל בגלל טעות אחת, שיכולה הייתה לקרות לכל אחד מאיתנו.
הם לא לחצו על הפסק, זה הכל. הם הפעילו, ושכחו ללחוץ על הכפתור שמפסיק. 
כלומר, הם זה ההורים שלו. ההורים של הילד. הם רצו רק בטובתו כמובן, כמו כל ההורים, פשוט שכחו.
הכל התחיל כשהוא היה קטן מאוד, ממש בגיל החמוד. והם רצו שתהיה להם מזכרת. כי אנשים מבוגרים שכמותם הרי יודעים שלא לנצח הם נשארים חמודים, ולכן רצו לצלם.
הם הוציאו את המסרטה הישנה מהארון (כל כך ישנה שגם ביום שנקנתה כבר נחשבה למיושנת) ועקבו אחריו בחשאי בזמן ששיחק בחצר. הוא בכלל לא הרגיש כיצד הם מתעדים כל צעד וכל הבעת פנים שלו. כלומר, הם חשבו שהוא לא שם לב. אבל הוא זיהה מהר מאוד את העניין, ומילא את התפקיד באמינות ראויה להערכה. הוא שיחק כמו ששחקן היה משחק, וחייך כמו באושר והופתע כמו שמופתעים, והפך את הסרט הזה לריאליסטי מהסוג שאפילו סרטים ריאליסטיים לא מצליחים לתעד.
ובאמת שהכוונות שלהם היו טובות, כמו כל ההורים. הם פשוט שכחו.
הם למדו איך להפעיל את המסרטה, אבל שכחו איך לכבות אותה,
והאמת היא שפשוט לא שמו לב שהיא ממשיכה לעבוד.
בניגוד למצלמות הוידאו המשוכללות של היום, שעובדות על בטריה שמתסיימת אחרי כמה שעות,
המסרטות של פעם בכלל לא עבדו על בטריות. אף אחד לא באמת יודע על מה הן כן עובדות. כלומר, בטח מישהו פעם ידע ושכח. או שזה לא היה כל כך נפוץ להתעסק בזה בכלל. אבל העובדה היא שהמסרטות של פעם לא עבדו על בטריות ולכן אף פעם לא הפסיקו לעבוד. ולכן, אם מישהו לא הפסיק אותן, הן אף פעם לא תפסקנה את עצמן.
וכך, למרות שהכל נעשה מתוך רצון תמים לתעד, ומתוך כוונות טובות ששמורות רק להורים, המסרטה מעולם לא הפסיקה לעבוד.
והיא המשיכה ללוות אותו הלאה, בכל שלב ובכל התקדמות. בהתחלה הוא ניסה להתעלם מקיומה, ורמז בעדינות להורים שאולי הם שכחו משהו. אבל הרמז לא נקלט והיא המשיכה לעקוב. והוא תמיד הבחין בה, גם כשלא ראה אותה בכלל. ותמיד ציית לחוקי הקולנוע הבלתי כתובים, ושמר על היצמדות מירבית לתסריט שנכתב, והיה שחקן למופת מהסוג שמכור לעבודה, לתשואות הקהל ולהערכת התעשייה. 
לפעמים נדמה היה לו שהיא כבר לא שם המצלמה, שהסתלקה. אבל ברגעים האלה מייד היה שומע את הזמזום הפנימי הזה, המוכר כל כך, שרומז שהיא עדיין שם. ומיד עטה על עצמו את התלבושת והאיפור והצמיד עצמו למהלך העלילה. ככה זה שחקנים, כל העולם במה מבחינתם, והם לעולם לא יאכזבו את המסך.
ולמרות שעבר כבר זמן, העניין הזה נמשך ונמשך ואינו פוסק. סרטי המשך ושוברי קופות הופקו ללא הרף, והאולפנים ממשיכים לשקוד על המשכים נוספים. חלק מהמבקרים כבר התעייפו ואומרים שזה נעשה צפוי, כמו עוגה שנכתבת על פי מתכון מדוייק ומוכר מדי. אבל הי, העוגה הזו מוכרת, והצופים מרוצים, ואין סיבה להפסיק עכשיו. זו כוחה של התעשייה הזו, רצה משיא לשיא, וממשיכה לשכפל את עצמה עם אפקטים חדשים.

הם בכלל רצו רק בטובתו, רק שכחו. כמו רצו לתת לו בעצם מתנה יפה, עטופה בסרט. ובטעות, ובשכחה, ומבלי שהתכוונו להזיק, עכשיו הוא עטוף בסרט. עד שמישהו ייזכר איך ולמה. עד שמישהו ייזכר.

יום חמישי, 20 באוגוסט 2015

פניות חדות

במדריך הטיולים המקומי מדורגות הפניות החדות על פי זווית הכביש ועומק התהום. אבל לנו יש שיטה יעילה יותר.

כי כשניסיתי להבין מדוע אני מתרתח כל כך בארץ הקרירה הזו בכל פעם שפוספסה פנייה נסתרת בכביש, הבנתי שהסיבה לא טמונה במעבורת שתצא בלעדינו. נתפוס אחרת.

גם הארכת הדרך שולית. נסתובב.

ובכל זאת, כעס. תחושת החמצה. והיא אינה מתאימה כלל להד היופי החוזר מהנוף.

היא קשורה לעולם אחר. עולם של כסאות מיותמים. בכיתות לימוד יוקרתיות, במשרדים רווחיים, בתפקידים נחשקים. בכל אלה הותרתי רסיסי חלומות שהתפוגגו לאיטם. כולם זועקים חרש את זעם נקמת הבזבוז. היא שאוחזת בי עם כל פנייה שגויה, תלולה או מתונה. רעד הפספוס, יגון ההפסד, מועקת הוויתור. הם נוסעי המעבורת שעזבה בלעדינו את החוף. נוף ההווה יחכה להם, עיניהם מוקסמות בנופי עתיד.

במדריך הטיולים המקומי מדורגות הפניות החדות על פי זווית הכביש ועומק התהום. אבל לנו יש שיטה יעילה יותר. אנחנו מודדים בכאב הדקירה.

חותמות שבדרכון

החותמות שבדרכון חושפות סיפורי מסע.

החותמת היפה ביותר מהנסיעה לנוסטלגיה, שהייתה הטיול המוצלח ביותר שקיימתי בחיי. מדינה נהדרת, נופים מרהיבים. הרגשתי שם טוב, כל הזמן. חבל שכבר אין טיסות לשם.

אני נזכר גם בנסיעה לריאליה ואידיליה. שתי מדינות בסכסוך מתמיד עם גבול שקשה לחצות. ריאליה מדינה מישורית ומדברית, כלכלה בינונית. אידיליה הררית ויפהפיה: מושלגת בקיץ ופורחת בחורף. מדי שנה אלפי פליטים מנסים לחצות את הגבול מריאליה ונחסמים. יש שמועות שהשלטונות משליחים אותם לעיתים מצוקי אידיליה והם נוחתים בכאב חד ומפכח על פרצופם. ועדיין ממשיכים לנסות.

אני בקושי זוכר את הנסיעה לבנאליה. גם החותמת בדרכון דהויה וכמעט בלתי מורגשת.

הביקור בדיפרסיה היה ארוך מדי. זכור לי שהחשיך מוקדם והיה מאוד גשום ורצוף בוץ טובעני. בתושיה רבה קראנו את המפה ונחלצנו החוצה. בתקווה שלא לחזור.

והחותמת הפרועה הזו.. כן, זוכר את הנסיעה לקטבים. חשבנו שמשם נוכל לגלוש ולהעז אבל הבנו שלא נוכל להאריך את השהות וחזרנו למרכז. אני בטוח שעוד נחזור לשם בעתיד, כשיתחיל להתחמם ויגבהו הגלים.

ובמרכז הדרכון חותמת הגבולות של החזרה הבייתה. תמיד מוזר לי שצריך ביקורת גבולות בבית, במקום בו מותר ונכון להיות חופשיים. ובכל זאת משהו מרגיע אותי בחותמת העבה והריבועית הזו. בדיוק בתפר של דפי הדרכון, נראית כמי שמחזיקה את כל הדפים יחד.

תחביב איסוף החותמות הזה מרגיע, מחשל. מזכיר כמה קל להמריא, כמה חשוב זה לנחות. כמה טוב שהכל מתועד ככה, בפנקס קטן שמאפשר לנו לארוז לבד ובבטחה רק את מה שאנחנו באמת צריכים וללא חפצים חדים רגע לפני הנסיעה שבדרך.

יום שני, 17 באוגוסט 2015

בפער קטן

תקופת קורס הקצינים שלי זכורה לי כחוויה חזקה, מקצועית וחברתית. היינו קבוצה מגובשת ומלאת מוטיבציה להפוך לקצינים מוכשרים, מקצועיים וראויים.

אבל לא כולם היו כאלה בקבוצה. עם הזמן זיהינו בין החברים דוגמאות אחרות. היו בנו שבזו למוסד הקצונה ולנהלי הקורס, וביקשו לעבור אותו בקלות המירבית ועם מינימום התנדבות. ריבוי מקרים שהמחישו זאת עורר סערה בקבוצה. החלטנו לקיים שיחה.

אם יש דברים שנשאתי בחיי ואני מתחרט על סגנונם, היה זה ברגע הזה. ניצבתי מול הקבוצה ופתחתי במתקפה נוקבת וחדורת התלהבות: זה סוד גלוי, לא כולנו ראויים. אסור לנו להשלים עם המצב בו אלה מאיתנו שאינם מתאימים יסיימו את הקורס".

התגובות הגיעו רק בבוקר למחרת, והמכאיבות בהן היו דווקא מצד חבריי. תהו איך העזתי ולמה בחרתי בגישה כל כך מבחינה, מאיימת ויהירה. אני הקשבתי בעצב לביקורת והצטערתי שפספסתי הזדמנות חשובה.

בסוף הקורס מצביעים החניכים מי יהיה החניך למופת. לאחר ספירת הקולות הודיעו לי מפקדי הכיתות שנבחרתי. "אבל האמת היא", אמר לי אחד מהם, "שהופתעתי. חשבתי שזה יהיה מובהק אבל זה היה ניצחון בפער קטן". אני שתקתי, אבל הבנתי.

כמה כיף לנצח נצחון גדול, מלא תמיכה ואהדה. ובכל זאת, יש משהו בנצחון בפער קטן. הוא אומר לך: זה כמעט לא היה שלך. לא שכנעת את כולם, המסרים שלך לא חלחלו לכל מקום. אבל אולי זה בגלל שלא התפשרת ולא מכרת ולא התחנפת. יכולת להגדיל את הפער ובחרת שלא.

כדי להעביר מסר מוטב לבחור בסגנון חכם וקולע. אבל כמה קטן הפער, בין עידון הסגנון ואובדן המסר. פער קטן, וחשוב.

חכמת נהג המשאית

בארץ, נהוג לסמן שבילים במסלולי הליכה. שתבדיל ביניהם ולא תתברבר. אבל המסלול התלול המתפתל שבעה קילומטרים במעלה הר סקאלה בנורבגיה לא סומן כלל. ובכל זאת לא התקשנו לזהות את הדרך. מדרגות מסותתות וסלעים משוננים הנחו באופן טבעי לאן צריך ללכת.

אני לא אוהב את זה.

למה?

כי שבילים צריך לסמן.

אבל הם מסומנים. בצורה הכי טבעית ומוצלחת.

אבל לא בסימן ברור.

אני לא מבין, זוכר מה לימדת אותי על נהגי משאיות? אמרת שתמיד צריך לעקוב אחריהם ולראות באיזו תחנת דלק הם עוצרים.

נכון.

וגם שם אין סימן ברור. אבל אנחנו סומכים על נהגי המשאית שמכירים את הדרך ויודעים לאיזו מסעדה ללכת. כמו ששבילים נוצרו על ידי הליכות עזים משך עשרות בשנים, והמפלים האדירים סותתו על ידי הנחלים שזרמו עם הזמן בנתיבים הנכונים. לא צריך סימן, רק לסמוך על חוכמת ההמונים לאורך השנים. היא לא מאכזבת.

כן, אבל מה אם יום אחד מטייל יחליט שהוא יוצר שביל חדש, או שנהג משאית יהיה סקרן והרפתקן?

לא צריך לחשוש מזה... לזה בדיוק צריך לצפות.

יום שבת, 15 באוגוסט 2015

הראית איזה יופי

אגדה נורבגית עתיקה מספרת שהיער יכול להרגיש.
אם נכונה האגדה, וודאי הרגיש היער הבוקר שהילכנו בשביליו לא חמושים. את המצלמה, את הטלפון ואת כרטיס האשראי הותרנו רחוק. כמו עירומים ביום היוולדות טיפסנו.
אחרת, קשה להסביר מדוע היו הגזעים מתוחים כל כך, נישאים וגאים בתפארתם המעוטרת שנים ארוכות כל כך.
ומדוע השתרכו השורשים העבותים כמדרגות תחת צעדינו.
איך זה שהירוק זרח היום בגוונים לא מוכרים של חיים,
והאוויר היה שקוף כמו המים והמים צלולים כמו האוויר.
והשקט גם הוא הרגיש. ושתק. והתפתל סביבנו כמו שביל האבנים, מלווה אותנו אל שערי מבואות מסתורי פרא.
ואנחנו, גם אנחנו הרגשנו.
כי כשאמרת לי "תראה איזה יופי",
ראיתי.

יום שישי, 14 באוגוסט 2015

גפירופוביה

מחוץ לעיר כמעט ואין גשר שלא קושקשה עליו כתובת גרפיטי. כמעט תמיד זו סיסמה או מסר שלמישהו היה חשוב שכולם יראו. הוא יכול היה לקשקש את זה גם באמצע העיר. אבל מתחת לגשר, כאן כולם עוברים. אף אחד לא יחמוק ממה שהיה לו להצהיר. ועל הדרך, לאיש לא אכפת מן ההשחתה הבוטה.

ובתל אביב יתאגדו בקרוב המונים לשמוח לאידו של גשר שעומדים להפציץ. עניין מגונה הוא לשמוח בנפול גשרך. מגונה עוד יותר בהתחשב בכך שכשאוייבך פוגע בגשר מדובר באקט מלחמתי, אבל אנחנו חוגגים את נפילת הגשרים בידינו.

מה העניין שלנו עם גשרים שכך אנחנו בונים ומקלקלים, חונכים ומהרסים. אולי זה לא חוסר כבוד. אולי זה פחד. גשרים מזכירים לנו שצריך להתאמץ כדי להגיע למקומות חדשים, וקיומם כמו מצהיר שהמאמץ משתלם. אבל בעצם, לרובנו די נוח במקום בו אנחנו נמצאים. אנחנו לא צריכים לגשר על שום דבר, לחצות שום נהר. אם למישהו בצד השני בוער, הוא מוזמן לשחות. אבל לנו אין צורך במאמץ.

זו לא בושה לפחד מגשרים. תופעה מוכרת, טבעית. רק חשוב להבין שבמקום בו חוגגים את נפילת הגשרים, עוד ייבנו גשרים מודרניים ומעגליים, שיבטיחו את שלמות הבועות.

קפה בהליכה

אני, את הקפה שלי, מעדיף בהליכה. הוא הכי טעים ככה. כי אין דבר נעים יותר לחך מאשר המחשבה הממריצה שלא נעצרת בשביל הקפה שלך. שלא נכנעת להרגלי העצלות והנהנתנות של יושבי בית הקפה בתל אביב שבוהים בחייהם עוברים על מגש של מלצרית עמוסה.

לכן, גם את הטקסטים אני כבר כותב בנייד, וההליכון מאפשר אינטרנט, והדיבורית מאפשרת התקדמות בדיון ובדרך. הטכנולוגיה מאפשרת לנו להתפצל. בעתיד, אולי נצליח להתפצל פעם נוספת ולנהל מושבת שיבוטים שיעבדו אצלינו במקביל. החיים קצרים וחבל לבזבז. רק לא לבזבז. ממילא הקפה מאוד יקר בימינו ולכן את הזמן מוטב לחסוך.

הקטע עם אוויר שהוא שקוף וקל. לא ניתן לראות, בקושי לחוש. לכן החשבון שמוגש לנו בסוף לא מכליל אותו. כאילו אינו קיים.

אבל הנשימה זוכרת. והיא כועסת עליך מאוד. מאחורי גבך ובתוך הריאות שלך קוראת לך קמצן. וכל האיברים מסכימים ושותקים. אבל לא לתמיד.

יש עצים גבוהים מאוד ונחלים כחולים שאי אפשר לשתות לידם קפה בהליכה. רק ללכת ולנשום. ולפעמים לשבת. לחשב בזבוז מחדש.

יום רביעי, 12 באוגוסט 2015

הקדימו את זמנם

האם אפשר לכעוס על מישהו ולהעריך אותו באותו זמן? נניח שכן. אם מדובר על עניינים נפרדים ותכונות נפרדות שגורמות לנו לרגשות מעורבים. אבל מה אם זה על אותו עניין?

גם כאן התשובה חיובית. קחו למשל את ההורים שלי.

מגיל צעיר מאוד השביעו אותי בקנאות שלא לאחר. הם גינו נחרצות אחרים שלא הגיעו בזמן והרצו לי על הבושה הטמונה בהרגל המגונה והאנוכי הזה. ואני, כבול בשיעורי ילדות, הפנמתי ויישמתי. ומאז ועד היום מתמלא לחץ ואימה כשהמירוץ נגד המחוגים נעשה צמוד, ומגיב באופן בוטה כשאחר גוזל ממני דקות. הוריי הטמיעו בי מנה גדושה של מתח, דריכות ומרמור. אך באותה שעה, גם דיוק ומשמעת, אחריות ומשימתיות. והרבה כבוד ונימוס ואכפתיות כלפי זמנם של אחרים.

והרי הוריי לא הסתפקו רק בהדגשת חשיבות העמידה בזמנים. הרצו גם על תכנון ובחינה קפדנית, על חדות ועל צפייה מוקדמת של תקלות ובעיות. כמה דקות ועצבים הם חייבים לי... תמיד הגעתי ראשון והמתנתי למאחרים מתמלא תחושות אכזבה וכעס. אבל את הטכניקות והערכים שספגתי בילדות הפכתי לנכסים מקצועיים בהמשך.

פעמים רבות אני מהרהר בכמה ההורים שלנו דפקו אותנו בשיעורים הקטנים האלה. אבל אף פעם אנחנו לא עוצרים, להגיד תודה.

יום שלישי, 11 באוגוסט 2015

מעונן חלקית

הבוקר, כך מדווחים השמיים, מעונן חלקית. כמו מכה אפורה על העיר מפעפעת ברחבי השכונה, מערפלת את קו האופק ונושבת צל של חמלה תחת השמש. כמעט נעים באמצע הקיץ, או לפחות נסבל, או סביר או נוח.

ברגעים כאלה, אני נדחק למחשבה מהירה בטרם תשוב השמש, מזנק עליה בפראות רגע לפני שתימס. עד כמה חריג ונדיר המעונן חלקית הזה. האם הוא הגיח במפתיע בניגוד לתחזיות או שהמתין לי כאן, בבית הקפה הזה, בשעת בוקר כזו, ואילו הבוקר זה אני שהגעתי במפתיע ואפשרתי את הפגישה האקראית. ואולי הוא תמיד היה שם, ופשוט לא שמנו לב והיה צריך עיתוי ופנאי מסויימים כדי להבחין.

כמו חיוך מבוייש שעולה על שפתותיו של אדם מתאבל ביגונו. בימים כתיקונם היינו בוודאי מפספסים את העווית השולית הזו בפיו, עוד חיוך סתמי. אבל בעיתוי הנכון היא בולטת, מסקרנת. אין להתייחס לעניין כמקרה ולפטור אותו כאקראיות קוסמית. כמו המעונן חלקית הזה אנחנו כמהים לפשרו.

כמו קמט דאגה בעיני אדם קרוב שוודאי היה נעלם בבליל המתח השגרתי ועתה זועק לתשומת ליבנו ומעורר דאגה ועניין. או כלב נטוש, או מרפסת פתוחה או ילד אבוד או שורה סתומה במכתב חשוב שוודאי אוצרת בתוכה תיבת אוצר יקר.

לכמה דקות הבוקר, הפך הזמן מעונן חלקית. ובמציאות המאטה הזו, ובסבלנות המעטה הזו, פקח עיניי ציד בהירות להבחין ברגעים חומקים. יש הטוענים שאין להם זמן לבהות במעונן הזה. מסכנים. לא הבינו מה זה זמן.

יום ראשון, 9 באוגוסט 2015

הנוער

כשצפיתי בחיוך הגאה ושבע הרצון צועד עם פיאות ראשו מתנופפות לתוך מחלקת חקירות הנוער של המשטרה, מחשבה מוזרה חלפה בראשי. אל שלל המשימות הדחופות הניצבות בפנינו בימים אלה יש להוסיף משימה נוספת: פשוטה וייחודית, ועם זאת דחופה ובעלת חשיבות. עלינו למצוא מילה אחרת לתיאור הצעירים האלה. נוער הם לא.

כי הרי המילה נוער היא אינה רק תיאור קיבוצי של שכבת גיל. זהו אינו מונח אובייקטיבי התקף במנותק מנסיבות פרטניות. נוער זו קבוצה אנרגטית ונועזת המעצבת את דמותה ומטרתה. פרטיה מגיעים מכל חלקי הארץ ומכל השכבות החברתיות והפוליטיות. הם אוהבים המון סוגים של מוזיקה וכל מיני סרטים. רובם אוהבים לרקוד ומיעוטם קוראים. כולם באינטרנט, גם אלה שאינם. הם רבים עם ההורים ומתאהבים ומתבאסים ומתגייסים. והם בעיקר אנחנו ושלנו ואיתנו.

לכו תמצאו אותם רוקדים מאושרים ביום העצמאות במדרחוב בירושלים, בפעולות של בני עקיבא והשומר הצעיר, באילת ובגואה, קונים בונים הולכים בוכים. תמצאו אותם בכיכר רבין ובקבר בן גוריון וגם סביב קברה של שירה בנקי. הם מגדירים את עצמם ואז משנים את ההגדרה והולכים לים בלי סיבה. וזה בסדר. כי הוא שלנו לתמיד בדיוק כמותם. אינסופי ומקור לנחת גם כשהוא סוער ומסוכן.

יש סיבה שאנחנו אוהבים את הנוער. הם אנחנו ואנחנו הם. אבל לפיאות המחייכות האלה בדרך לתחנה.. צריך למצוא שם אחר. זה לא נוער.

במערה מאחורי מפל

אי שם, וניתן לפסוק זאת בסבירות גבוהה למדי, נחבאת מערה חשוכה מאחורי מפל גדול. ולמרות שאיש לא היה שם, ברור למדי שכשנכנסים לעומקה מגיחים מכל הקירות מדפים וארונות וארגזים ומחסנים, וכולם מלאים עד אפס מקום בכל מה שהפסדנו. תמונות האנשים שלא השכלנו לפגוש, ואלה שפגשנו ולא הכרנו, ואלה שהכרנו אבל לא באמת. ובהמשך נופים שלא ידענו ומראות שלא גילינו וגם כמה ספרי הרפתקאות בכיכובינו שהועברו בשל היעדר אומץ ממדפי הביוגרפיות אל מחלקת הפנטזיה. על מדף אחר מחוגי שעון שחוקים ובכוננית נפרדת מנויילנות החלטות חדשות ויפות וחכמות שמעולם לא נעשה בהן שימוש. ובעומק ההר גומחות חלולות וריקות. מספרים שבתוכן מונחות פעימות לב חסרות, שמעולם לא הוחמצו בימי שגרתנו.

אף אחד לא יגיע לשם לעולם. ובכל זאת מספרים לפעמים שיש שעברו באזור. הם זוכרים רק מפל אדיר וגועש שנשפך עד אין קץ, וטעמו מלח דמעות.

יום שישי, 7 באוגוסט 2015

פשוטי מדים

מדיו השחורים של השודד ומסיכת הסקי שעל פניו, נועדו לסייע לנו לזהות במהירות את האדם המבקש לגזול באישון ליל את ממוננו מתוך בצע כסף. הפקיד החייכן והמעונב בסניף הבנק שלך רק מעוניין בטובתך, ועמלותיו בתמורה לעמלו. 

עיטורי העוז המפארים את המדים מסייעים לנו לכבד ולהלל את מורשת הקרב של גיבורינו. הם השומרים האמיתיים על האינטרס הלאומי, אוחזים בנחישות בעוצמת הבטחון בידיהם האיתנות. דרגות הכתף נועדו לאפשר לך להבחין בינן לבין המפגין בכיכר עם החולצה הגזורה. הוא, ככל הנראה, סוכן חשאי בצבא היריב. תכלית מאמציו להחלישנו מבפנים. הבטחון זר לו, מנוגד ליעדיו.

הילדה עם חולצת הפירמה שמגישה לך את הקפה היא שותפה בכירה בתאגיד. אם לא תעבוד מהר מספיק, או אם יוגש הקפה קר, יש להלום דרכה בנזיפות שיגיעו עד למנכ"ל, ולוודא כי תקבל שירות מלא לכספך. בנסיבות אחרות, אם הייתה קרובת משפחה או שכנה, היית מתעניין מדוע היא עייפה כל כך, או כמה משמרות רצופות היא כבר עובדת, ובאיזו עלות. אבל ממש כמו המנקה שלא ראית בתא השירותים, היא משרתת נאמנה של קרטל הקפה.

הבחור הגבוה במדי הרופא הוא בחור חכם. כשאתה הולך לקנות ממנו רכב יד שנייה, תברר איפה הוא מקבל פרטי. בעבור כמה מאות שקלים תוכל לקנות ממנו סבלנות.

אם יהיה לך מזל, תחליף כמה מילים עם הבלונדה בחצאית. כן, אני יודע שהיא מרצה כאן. יש כל מיני דרכים לקבל דוקטור, אתה יודע.

תודה לאל שיש לכל אחד מדים. החיים יכלו להיות הרבה יותר מורכבים בלעדיהם. 

יום חמישי, 6 באוגוסט 2015

הבעיה עם נפילים

רגע לפני שאנחנו מטפסים על כתפיהם, כדי לזכור: יש בעיה עם נפילים. מי שהתהלך על פני הארץ כאל, מעולם לא מעד ונחבט בראשו, לא ספג מלוא ראותיו טעם מדמם של אכזבה מחשלת. מי שהוביל נחוש בתלם אף פעם לא סטה ובחר להיכנע ולוותר, רק כדי לאתר שביל נחבא מן העין אך מציף את הלב. מי שדיבר נאומי גבורה לא שר בגרון נחנק שירי ילדים, לא זכה להגשים תעתועי כזבים מאגדות נשכחות. מי שהלך זקוף אפשר ולא הבחין בשתילי הקרקע הנאבקים על חייהם בחצץ הכביש, לא פנה לחלצם בחמסין יוקד. מי שהושיט ידו למול פני ההיסטוריה, אולי לא הכתימה מעולם בכתמי עמל ויגון, שרק ספיגתם השלמה אל העור משחררת בנו תאים של אמת. מי שכתב שורות שייחקקו לעד, אפשר שלא השכיל למחוק שורות שנס ליחן. מי שהתהדר בנוצות ונלחם במפלצות בעצם אף פעם לא נח, והרי גם במנוחה זרועים שדות אמונה וגבורה. מי שזעק לא לחש, מי שכבש לא שחרר, מי שצדק, ושוב צדק, אף פעם לא התגאה ברוחב ליבו בטעותו הנוראה. מי שהניח סולם למען יטפסו האחרים על כתפיו לא השכיל לעת ערב להיעזר באותם השלבים כדי לשוב אל הארץ, לשטוף עורו הנשגב במי תהום עכורים, ולמלמל משפטי שווא ללא פשר. כן, הנפילים מלאי מהות ופשר, ובטחונם סלל דרכים אינספור שרק מרום קומתם זיהו ובחרו. אך אתה, לאן אתה בכלל חפץ להגיע?

רגע לפני שתסתערו על כתפיהם, כדי לזכור: יש בעיה עם נפילים. שמרו נא הרז לעצמכם, פן יתבהר בהם מר גורלם. ובעת הצורך, בחרו בקפידה את כתפי מושבכם. וודאו כי גם טעויות מרפדות אותן. אל תכבידו את המשא שלהם, אל תכבידו את המסע שלכם. גם לכם כתפיים. ואת הבעיות הנשואות עימן, אתם כבר מכירים. 

צבעים

פעם נכנסתי לחנות גדולה של אפל במנהטן וניגש אליי מוכר שחור. ביקשתי לקנות את הנגן הכי קטן והכי זול. המוכר לא נראה מתעניין במיוחד, גם אחרי שהתייעצתי איתו באיזה צבע לבחור. "גבר, זה רק צבע!", הוא אמר. ואני הגבתי בלי לחשוב: "על מה אתה מדבר?? מה יותר חשוב בחיים האלה מצבע??". והוא בהה, ושתק.

ואני נזכר בזה כשחבורה צוהלת חולפת תחת הבית שלי מדי יום שבת בבגדי חג לבנים בדרך לפולחן כלשהו. ואף אחד לא שואל אותם אם הם אתיופים או סודאנים, או לאן הם הולכים ומה הקטע עם הבגדים. ואני חושד שאין להם סיבה בכלל. רק נהנים לשמוע סוף סוף את התהיות של הסביבה לגבי "הלבן הזה".

ומה לגבי אלה שעוזבים הכל כדי לפתוח דף חלק ואז נחרדים לגלות שהוא בכלל אפור?

ומה בנוגע למאבק החברתי בין מלביני הלילות למחשיכי הימים? האם אי פעם ייפגשו לשיחה בצילו של יום קיץ?

ואני חושב על זה כשדגלים עם כל הצבעים מתנוססים מפעם לפעם בחלונות ועל גגות בתים. זה בכלל לא משנה אם אתה בעד או נגד. זה העניין בגוונים האלה. לא כל כך אכפת להם. כמו ספרי צביעה למבוגרים, הם מבינים שצבעים יכולים גם להרגיע. אבל רק שהם מרובים, טבעיים ותמימים. ממתי הפכו צבעים להחלטיים כל כך? מוטב כי יתמלאו קצת בספקות ולבטים. כמו בציורים של פעם, לפני שהפכנו מוגדרים וצבועים כל כך.

יום רביעי, 5 באוגוסט 2015

מדע בדיוני

ב-1957 פורסם לראשונה רומן שכתבה הסופרת האמריקאית איין ראנד בשם "מרד הנפילים". הרומן, שהיה למעשה סיפור מדע בדיוני, עסק במצבם החברתי, הכלכלי והפוליטי המחריף של אליטה אינטלקטואלית שחשה שההמונים אינם מכירים בעליונותה. הקבוצה הזו התקשתה להוסיף ולהשלים עם כפיות הטובה הציבורית, שהתבטאה בשנאת עשירים ואינטליגנציה, ושררת טיעונים חלולים ורדודים שנועדו לסחוף הדיוטים וכסילים במעטה של פחד ובורות. ברגע מסויים בחרה הקבוצה להפסיק לשתוק, והחליטה לעשות מעשה. היא גייסה משאבים רבים, ובסיועם התנתקה מההמונים. הם הקימו חברה מופת אחרת, נשגבת וממודרת. הם ברחו מהממסד המדינתי הקיים וויתרו במודע על הרצון שלהם לשנות ולהשפיע. את כל הכישרון שלהם הם העתיקו למחוזות אחרים, שם פעלו בעיקר לטובת עצמם. הפסיקו להתעניין בתקשורת ובפוליטיקה, ומיקדו מרצם רק בפיתוח החזון, בקידום העסקים ובשכלול האמצעים הטכנולוגיים. בכך, האמינו, הם לא נכנעים לתכתיבי נחשלות ההמון, ומשמרים גחלת של מצויינות בלתי מתפשרת שאיש לא יוכל לגזול באמתלות לכידות הקולקטיב. הם הבינו שקיבלו החלטה קיצונית, אבל מבחינתם הגיעו מים עד נפש, ומחוייבותם לעתידה של החברה, ואפילו לשרידותו של המין האנושי, לא הותירו להם ברירה.

"אני לא זוכר אם קראתי את זה", הוא בטח חושב לעצמו, וממשיך להביט בקו הנוף המרהיב של תל אביב. הים תמיד נראה מצויין בקומה ה-40, בקושי אפשר להבחין בפסולת, או ברוחצים. הוא ישאל את אחד מהחבר'ה שעובדים איתו אם הם שמעו על זה. מוזר, הם עובדים יחד עוד מתקופת הצבא, כששירתו ב-8200, ואף פעם לא הזכירו את זה. טוב, למי בכלל יש זמן לספרים האלה עכשיו. הם לפני עסקה גדולה מול לקוח חשוב בחו"ל, אין פנאי עכשיו לשטויות של מדע בדיוני.

שעמום

למה אתה שותק, הוא שואל. אני יודע שיש לך הרבה מה להגיד בעניין הזה. ובעצם, בכל עניין. וכאן התפתח דיון עם טיעונים שיכולת לפתח או לשלול ואתה שתקת.

זו עייפות.

לא, אל תגיד עייפות. אתה לא עייף. זו בטח התנשאות.

לא, לא התנשאות. רק עייפות. עייפות ושעמום.

שעמום?

כולם אמרו. כולם הגיבו ושיתפו. מחו, זעקו, התלוננו, הציעו. בקרוב לא יהיה מקום בעיר הזו מרוב מילים. ואנחנו ממשיכים לייצר אותן בצורה לא יעילה: עם המון כפילות והמון ריקנות. ואנחנו טובעים בהן ומתמלאים שעמום. כי כבר אין מה לחדש ומה לייצר. רק להנהן ולשכפל. זו לא יהירות כלפי אנשים, ואם כבר אז כלפי העולם. שככה משעמם אותנו בטיעוניו ואנו כבר טעונים ומבינים ואין בנו עוד מקום להכיל את המילים.

מה יבטל את השעמום הזה?

אומץ. אומץ אמיתי לעשות משהו קיצוני, לכאן או לכאן. שיעשה סוף לשעמום.

קיצוני? אבל מעשה קיצוני זה מה שהתחיל את כל המילים האלה.

בדיוק.

אז אתה אומר שהם דומים? הקיצוניים ואלה המבקשים למגר אותם?

נכון. דומים מאוד בגישתם. לשניהם נמאס מהמילים והם מבינים שמשמעות משנת מציאות תתאפשר רק במעשה.

ומי מהם הצודק?

החזק.

ומי מהם ינצח?

האמיץ.

ומה עם כל האחרים?

קהל.

ובינתיים?

שעמום.

יום שני, 3 באוגוסט 2015

מניעים אקראיים

אחרי רצח רבין אמרו לנו "אל תגידו רצח פוליטי". כי כל העם כואב והדמוקרטיה של כולם וזה יכול היה לקרות מכל צד והכי חשוב להתלכד סביב העצב. וכעסו ומחו כשניסו להגיד שהאקדח נשלף תמיד מצד אחד, וקראו לזה יהירות וטפשות.

ואז אחרי שנשרף הילד אמרו לנו "אל תגידו רצח פוליטי". כי כל העם כואב וכולם אוהבים את החוק וכמהים לשלום. ובכלל לא ברור מי ביצע ואולי זו קונספירציה והרי ידוע שההם, הערבים שכולנו מכבדים כבני אדם, הם משחקים באש ואולי ארעה תאונה. אז למה בכלל לפלג שהרי ההם, המוסלמים בכפרים, הם האוייבים של כולנו ואת גינוי האלימות צריך לעשות כתף אל כתף כמו שיהודים טובים עושים ברגעים קשים.

ואחרי שנרצחה הילדה אמרו "אל תגידו פוליטי", כי אין שום דבר ציבורי במעשה פסול שמבצעים בני מינם המבולבלים בדירתם החשוכה. מוטב תדירו העניין מהמרחב הציבורי ותוסיפו להפגין במחשכים ואל תגרשו אותנו בבואנו להצטער על הילדה. כי מותה אכן הייתה תקרית מצערת, אומללה, שכואבת לכולם.

ואם אני הייתי מקשיב לכל מי שאומר כך ואם אני הייתי מפקד המשטרה, הייתי מנחה לאלתר על פתיחת חקירה כללית על כל הארועים והתקריות כמקשה אחת, ומגיע במהירות למסקנה שהפשע בוצע ממניעים אקראיים. שצירוף המקרים המדמם הוא שפצע, שניצוצות סתמיים הביאו להתלקחות, שהאקדח ירה לבדו. ובמקביל הייתי מוציא אזהרת מסע ממקומות רוויי עשבים שוטים ומשוגעים כי שם מוטב לא לטייל.

עם ישראל חזק ומלוכד ונאור ויעמוד בפני גל המניעים האקראיים האלה. רק תנו יד, חבקו, הזילו דמעה משותפת. ואל תגידו פוליטי.