״באמנות כמו בידע, וגם במעשים ובכוונות, הכל מותנה בלכידה מדוייקת של האובייקט, ובטיפול באובייקט זה בהתאם לטבעו״ (גתה)
עוד כשהייתי ילד, התלהבתי ממצלמות. הטכנולוגיה, העיצוב, האיכות, היכולת להפיק תוצר כל כך ריאליסטי, מדוייק וחד. נהנתי לצלם ונהנתי להתבונן בתמונות מוצלחות. עד שיום אחד נעלם הקסם והתפוגגה האשלייה.
זה היה כשהתבוננתי באלבום תמונות שצילם חבר באחד ממסעותיו בחו״ל. בעודי מסתכל על התמונות, ניסיתי לשאול את עצמי מדוע אני נהנה כל כך, למה אני מוצא עצמי מסתקרן ונלהב עמוד אחר עמוד. הבנתי אז, שאין לזה שום קשר למצלמה. כלומר, איכות הצילום בוודאי קשורה גם לטכנולוגיה, אבל בעיקר בשוליים. הסיפור כאן הוא אחר לגמרי, והוא קשור בעיקר ליכולות הצלם.
זה לא איך שאתה אוחז במצלמה, או מידת השליטה בצמצם. זה בעיקר היכולת שלך לזהות סיפורים. הכישרון להסתכל סביבך ולראות את שאחרים אולי מפספסים. ואולי הם רואים, אך לא את הכל. ואולי הם רואים הכל, אבל את הסיפור הזה אפשר לספר גם אחרת. ואולי יש סיפורים אחרים. ואולי הסיפור כל כך פשוט וברור עד שהאחרים נוטים להתעלם או לשכוח. אולי במקרה, ואולי בזדון. ובכל מקרה - התובנה הזו שאחזה בי בזמן השיטוט באלבום התמונות, שינתה לתמיד את האופן בו תפשתי את אמנות הצילום. הצלם, אינו רק איש מקצוע, ואפילו לא ״רק אמן״. הצלם, כמו הסופר, כמו הצייר, הוא מספר סיפורים. הוא צייד רעיונות, הוא ממסגר רגעים, הוא מזכיר נשכחות ומבטא רגשות ומחשבות. זוהי חדותו של הצלם שגורמת לנו להתפעל ולהתרגש, ולא רק חדותה של המצלמה. אלו הם הגלגלים במוחו של האוחז בעדשה שמייצרים את הקסם.
ומכאן התחלתי להתפעל לא רק מצילומים, אלא גם מצלמים. בעיקר משום שהנחתי שחובבי הצילום הרי אינם כולאים את התחביב בפינה נסתרת עד שיחליטו לאחוז במצלמה (ובפרט שעתה המצלמה מצוייה בכיסנו משך מרבית שעות היום). הצלם המוכשר הוא אפוא צייד-עד, השוחר לטרף סיפורים ומעשיות בכל שעה. הכישרון שלו שולח את מבטו אל הנשיקה החבויה בין גגות בניינים, אל האיבה היוקדת בין עצי פרדס, אל תמימות נדירה במבט שנלכד מרחוק. האנשים האלה חיים את הסיפורים, וחיים כדי לספר אותם לאחרים.
ואז הכתה בי המחשבה שאפשר וכולנו אמנים. שיש ביכולתך להיות צלם ללא מצלמה, צייר ללא מכחול או סופר בלא מילים. שאולי מבט חד, מעט יצירתיות, וחתירה נרגשת למצוא סיפורים ולספרם מחדש הם מתכון מספק לחיים מלאי השפעה ופלאים.
תארו לעצמכם שתצליחו ללכוד ולשתף בסיפור שאיש לא זיהה. דמיינו שמסגור מחדש של אמת פשוטה תצית בעיני אחרים השראה חדשה. שתצליחו להפיח רוח של אמנות בשגרה שחוקה. שתמצאו את המילים שיחברו את פרקי הסיפור שלכם לפרקים אלמונים נטולי כריכה. זה יכול להתחיל בשיטוט סתמי ברחוב, בחיפוש אחר הזדמנות צילום, ולהסתיים במהפיכות של ממש, בשינוי של המציאות, בלמידה עמוקה על היכולת שלנו לשנות. האובייקט, כך לפחות מאמין המדע, ניצב ודומם. אבל הוא יתום מסיפור והקשר, ממתין לכשרון היצירתי שלנו, ליצריות המוכשרת שבתוכינו.
פעם רציתי להזיז הרים ולהרים מגדלים. אני עדיין רוצה. אבל אולי אפשר לעשות הרבה מזה אם נשחק עם גבולות התמונה, גווני הדיו, לחני הסיפור. ואולי על הדרך גם איזה ״סלפי״ קצר, ללכוד גם את עצמינו מזווית חדשה, מחמיאה וסלחנית יותר. הרי גם אלוהים ברא יקום בעזרת מילים בלבד. אולי לא מפתיע שיצר בריאותיו ״בצלמו״.
