שניים יושבים, מביטים זה בעיני זה, וזה בעיני עצמו, ושותקים.
האחד אומר: ״משתנה. הכל משתנה״.
השני מבטל בזלזול: ״קבוע. החיים בקביעות״.
האחד מתעקש: ״מה שהיה הוא לא שיהיה״,
והשני: ״מה שיש זה מה שיש, וכך יישאר״.
האחד: ״תביא סביב אל חילופי העונות״
והשני: ״החוזרים לאיטם כמדי שנה״.
האחד: ״והאנשים? כל כך שונים ומשתנים״.
והשני: ״ההיסטוריה חוזרת, הפרייארים מתחלפים״.
האחד: ״אבל הקידמה, והתודעה, והמודעות, והמדע״
והשני: ״אין חדש תחת השמש, לקחי העבר נטועים בהווה״
האחד: ״וההזדמנויות החדשות?״
והשני: ״אותן גברות בלבוש עדכני״
האחד: ״ורוח האדם?״
והשני: ״בני האדם אוכלים, מקנאים ומתים. מזה דורות״.
האחד: ״אהבה!״
השני: ״אומלליה ומכוריה חורזים אותן מילות שירה״
האחד: ״אך המלחמות?״
השני: ״נותרו נטולות פשר מיום היווסדן״
האחד: ״ואלוהים?״
והשני: ״נוכח-נפקד מאז ומתמיד״
האחד: ״ומה עם הזמן?״
השני: ״מזדחל במעגלים ועולם אינו מפתיע״
האחד: ״ואתה?״
השני: ״אני? היש קיים ממני״
האחד: ״אתה. נשום עמוק וקרא את השורות האלה מההתחלה. קרא שוב. ראה כמה הן משנות״.
