ילד אף פעם לא מפסיק להתגעגע לסיפורים לפני השינה שסיפרו לו הוריו. לסדר המופתי של פתיחה ואמצע וסוף. לחלוקה הפשוטה בין טוב לבין רע. לגיבורים האמיצים שלא התבלבלו, שלא הטילו ספק, שלא נכנעו, לסוף הטוב.
וכשהילד מתבגר, אין לו מי שיספר. שיסמן גיבורים או כוכבים בשמיים. שיבאר החלטות. שיזהיר מסכנות. המילים שבפיו כבר אינן וודאיות. מחוץ לעולם האגדות הצבעים פחות מובהקים, הקווים עמומים, דהויים. לעיתים הוא נשבר איתם באמצע, ואין מי שידע להמשיך.
זה כבר לא ברור יותר מתי הרגע לצחוק או לפחד. גם כשנדמה שמותר לבכות, אין מילים טובות שיצדיקו. אין מילים טובות שיוכלו ללוות שתיקה. גם אותה הרי צריך מישהו לספר.
גם כשאבדה התקווה שמישהו ימצא את המילים לסיפור הגדול, לפעמים לפני השינה עדיין חומקת שאיפה קטנה, צנועה, פשוטה, שיספרו לנו חיוך. או או שקט. שיעורר בנו את החלום להירדם יום אחד בשלווה. אין בזה שום דבר ילדותי. רק געגוע קטן לפשטות שחמקה לנו מבין האצבעות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה