מדרגות נאות

אחרי המבט הראשון לא הייתי בטוח. התקדמתי קצת והשקפתי פעם נוספת, מזווית קרובה יותר. ועדיין, לא היה לי הסבר משכנע למה שראו עיניי. מגרש החנייה מחוץ למקום העבודה שלי, בצידו שביל שאני מתהלך בו מדי יום, ואף פעם לא הבחנתי בכך. גרם מדרגות בטון, שתכליתן אינו ברור, ניצב בקצה המגרש, ומסתיים בקו המדרכה, במקום שבו מתחיל הכביש. פעם הן היו מחוברות למשהו, פעם מישהו חשב שהן צריכות להיות בדיוק כאן. שיש להן סיבה. בהתחלה, ותוך כדי הליכה מהירה ופזורת מחשבות, זה לא נראה מוזר או חריג. אבל כמה רגעים אחר כך, התמיהה הייתה כל כך חזקה, עד שגרמה לרגליים לעצור.

המדרגות האלה, על אף הבטון היצוק, הדפנות המסותתות, והמאמץ שהושקע בקיבוען – המדרגות האלה לא מובילות את הנעזר בהן לשום מקום. באופן פלאי ונטול הסבר, הן אפילו לא מאפשרות לטפס בהן מעלה – כמו בציור של אשר, קו הסיום של המדרגות נמצא בדיוק באותו המפלס של נקודת ההתחלה. הראש שלי הבהיר לי שהמסקנה לא מקובלת עליו, אבל העיניים ממש התעקשו. מדרגה אחר מדרגה באמצע מגרש חנייה, שבו מאות אנשים עוברים מדי יום ביומו, ואף אחד מהם לא שם לב שהן מערערות על חוקי הפיזיקה, על כוח המשיכה, על ההיגיון הצרוף.

הן מונחות שם מלאות מחשבה, ומשוכנעות שיש להן ייעוד. הן סבורות שיש בכוחן לקדם אותנו, יש להן התחלה ואופק ברורים, אך גם הן שקועות באשליה. הן לא מצליחות לרומם עצמן מעל פני השטח. אינן מעמיקות ואינן מרקיעות לשחקים. הן משדרות תנועה וחידוש, ולמעשה מתבוססות בקפאון. הן מסמלות תהליך אך הן תקועות באותו מקום. יסודותיהן נעוצות בקרקע, משתקות. המון אנשים יחלפו דרכן, סביבן, מעליהן. ואיש לא יגיע למחוז חפצו. וככל שנדמה יהיה שחשובות או נחוצות הן, כך יעמיק צחוק הגורל, שיגחך על יומרת המדרגות לחשוב שהן יותר ממה שהן. 

המתנתי כמה שניות, הסתובבתי והמשכתי ללכת. מחויך. משועשע מכמות המדרגות המכובדת שכבר פגשתי בחיי.

פגישה לילית

הבוקר, כשקמתי כרגיל בשעת בוקר מוקדמת מדי, וודאי היית עדיין במיטתך. המשכת לישון את שנת היופי שלך, התכרבלת לבדך בפוך המפנק והתמתחת לכל אחד מכיווני האוויר של הדירה הזוהרת שלך. בפעם הרביעית שכיבית את השעון המעורר, החלטת שהגיע הזמן למקלחת. את האספרסו של הבוקר את אוהבת לגוון עם טוסט וגבינה מלוחה. הבית מטונף והמנקה תבוא רק מחרתיים, אז את נזהרת קצת יותר עם הפירורים. שלוק אחרון, מבט חטוף לשעון, ואת כבר בתוך המעיל בחדר המדרגות. אפילו לא הספקת לקרוא את העיתון שחיכה מחוץ לדלת. את הפנאי-פלוס הכנסת לתיק.

את אוהבת את האיחורים שלך לעבודה כמו את בני הזוג שלך: סולידיים ושגרתיים. יש בך משהו שאוהב שמחכים לך. מלמלת משהו על פקקים וידעת שלאף אחד לא באמת אכפת. ככה זה במשרד הזה – כשיש בכל חדר נוף לים, זה כל אחד לעצמו. נכנסת למשרד והורדת את נעלי העקב, הדבר היחיד שמלחיץ אותך במהלך היום. רק עשר בבוקר ואת כבר בכוס קפה שנייה. אחלה דרך לפתוח את היום. את פותחת את המגירה ומתחילה לעיין במסמכים, עד שנעצרת על אחד מהם ומחליטה: היום סושי.

מה שטוב בתוכנה שאת עובדת איתה במשרד, זה שאפשר להפעיל אותה בכל מקום. ככה זה פייסבוק. את שעת העבודה הראשונה את אוהבת להקדיש לעדכונים מהירים - מי בילתה עם מי, מי הפכה ל"רווקה", מי התחתן ומי התגרש. השלמות מהירות את עושה עם החברות באייפון. קודם שיחה קצרה על עצמך, ואז רכילות על האחרות. את מקלידה בזריזות את התיקונים של הבוס, ומפברקת עוד שתי פגישות למחר כדי לנשום קצת אוויר. כמה דיונים מיותרים מושכים את היום עד 1600, ואת כבר בחוץ.

המתח הזה יהרוג אותך בסוף, את חושבת, מנסה להחליף במהירות את בגדי הספינינג למדי הזומבה שלך. חייבת להשיג אוטו גדול יותר – רושמת לפנייך – ומתחילה לתכנן את שיחת ההעלאה. משוכנעת שהמדריך עשה לך עיניים ומתחילה לבחור שם לילדה. אם במקרה כיוון להוא שעמד מאחורייך – גם פונדקאות תופס. ממחר את מתחילה לאכול בריא (את מתחייבת בפני הסיגריה) ולשמור על החוק (ומעיפה אותה מהחלון). כמה הספקתי היום, את משוויצה בפני עצמך, ומפרגנת.   

זהו, עוד יום הגיע לסיומו. את מתחילה להאט. העיניים שלנו כמעט נפגשות. אין מה לבדוק את הבלמים, החריקות הקטנות האלה מגיעות מהבטן המקרקרת שלי. כבר עשר בלילה, אני מותש ובקושי אכלתי היום. את מעבירה להילוך אחורי ונכנסת בקושי. למקום החנייה שממש אמור היה להיות שלי. את מפנה מבטך לחלון ומסתכלת עליי, דופקת חיוך. כאילו שומעת את מחשבותיי. חבל שרק כאילו. בדיוק איחלתי לך את כל הרע שבעולם.

חוזר לתשובה (פוסט מס' 100)

באמצע שטף הדיבור, הבחנתי בזווית העין ביד הקטנה המורמת בפאתי הכיתה. סיימתי את המסר החינוכי, שכמדומני עסק בתפקיד המצויינות למשוך את הציבור כולו כלפי מעלה, והפניתי מבטי אליה. נגה אני חושב היה שמה, ובכל מקרה היא הציגה אותו בקול שקט ועדין. "סיפרת מקודם שסירבת לעבודה טובה בחברת היי טק בהרצליה פיתוח ובמקום זה חזרת לצבא". אני מעודד מכך שמסריי נקלטים, ומפציר בה להמשיך בהערה. היא מחכה עוד כמה שניות ואז משגרת לעבריי שאלה בלתי צפויה: "אתה לא מתחרט?".

אני מהסס במשך כמה שניות לפני שאני מספק מענה מתחייב (המנסה למזג בצורה כלשהי בין חשיבות הספק לציונות וחנה סנש), ובעיקר מבין שציפייתי כי כיתה ז'5 תהיה קהל קל-לשכנוע הייתה נאיבית למדי. הם הרי כיתה מצוינת, ומרבית המסרים שהצגתי דיברו אל ליבם. הם הבינו שאם יצאתי באמצע יום עבודה לדבר איתם על התנדבות, כנראה שיש בכך יותר מתחביב של אחר הצהריים. ואולי גם המדים תרמו לכך, שלעיתים קרובות מדי אנו מתקשים לזהות את הערכים העמוקים התפורים בהם מבפנים. ובכל זאת משהו בעיסוק בספקות ובתהיות גרם לי לשקוע במחשבות. אני נזכר בראיון ההוא שקראתי מזמן עם שחקנית התאטרון המפורסמת. שאלו אותה אם היא עדיין נרגשת לפני שהיא עולה לבמה והיא השיבה מיד: "בוודאי, הידיים רועדות לי גם בהצגה החמש-מאות. אני מאמינה שזה חלק מהעניין". אני זוכר שמיד כשקראתי את הכתבה החלטתי לאמץ את המוטו הזה לחיים שלי. הבנתי שהידיים רועדות בעיקר למי שיש לו מה לחדש ולבשר, והוא לא יכול להתאפק טרם יחשוף חזונו. הבחנתי כיצד אנשים עם ידיים יציבות מדי חוזרים על אותן סיסמאות וקריאות, ומותירים על דפי ההיסטוריה פס חיוור על חול ים שנשטף עוד בטרם לכתם. ההתרגשות והספק, ההתמודדות הנועזת מול חוסר הוודאות וההליכה קדימה לעברה, ההתגברות על הקשיים והנחישות להתמודד עם נוספים, הם בליבת האתוס הערכי שאני התחנכתי לאורו, ושלמול לפידו הבוער ארצה להוסיף ולהתפתח גם בעתיד. מחקתי את הלוח וכתבתי במרכזו "אמונה". אחרי שסיימתי להסביר להם שיכולה להיות אמונה גם למי שאינו דתי, הגענו בעזרת השאלה של הילדה ההיא מקצה הכיתה לנושאים החשובים באמת.

היום יותר מאי פעם אני מבין שכגודל הספק, כך גם עוצמת הרוח המפיחה משמעות באמת שלנו. למרות גילי הצעיר, ידעתי בחיי גם תקופות של ליקוי מאורות ואפלה גדולה. דשדשתי בתהומות צרים, ושקעתי במערבולות שלא תמיד הניחו לי למצוא את הדרך. כאחרים לפניי שיצאו למסעות הרפתקנים מבלי לצאת את חדרם, הגעתי אל הצומת המפורסמת הנמצאת בקצה העולם ובמרכזה התפצלות לשתי דרכים מעורפלות. האחת, נראתה לי תלולה ומסוכנת, וסופה לא נראה באופק. השנייה פשוטה ובהירה, קיצה נהיר, ואין חשש ללכת בה לאיבוד. אין חשש כלל.

הדרך קדימה, אל העתיד הבטוח, חסומה בערימת סלעים כבירים, והם אינם מותירים אף כדי סדק כדי להציץ הלאה. רק קולותיהם של הממשיכים מצליחים לחדור בדרך ערמומית כדי להכעיס, מרמזים על מחיר ההפסד ומעמיקים את תחושת הבדידות וחוסר האונים. מלמעלה מוסיפות לטפטף טיפות מרירות של ייאוש צורב. זה רק עניין של זמן עד שיצליחו להציף את הגיא הארור, והעומד בו ירא כי אין איש עמדו - נטול שבט ומשענת. זהו מבחן גורלי, קיומי, ליכולתנו לצאת מעבר לגבולות עצמינו. אלו הם המקומות בהם נוכחותה העמוקה של האמונה נבחן באמת, כאשר צו מצפונך וצו הקיום מתכתשים זה עם זה בניסיון לגלות האפשר כי ילכו שניים יחדיו.  

הטיפוס חזרה מעומקי התהום קשה ומכאיב, זרדים פוצעים וסלעים חלקות אינן מקלות גם על הטיפוסים הנחושים ביותר. ואולם לבסוף, כאשר אינך עדיין על פסגת ההר אולם כבר דורך על קרקע יציבה, אתה מתמלא בהבנה עמוקה – התחשלת. המאמץ הזה הפך אותך לחזק יותר, הראייה משתפרת ומתחדדת, השרירים בידיים נפוחים והרגליים פתאום יכולות לסחוב אותך הרבה יותר רחוק. זהו כוחה הנסתר של הצומת הזו, של מעיין הישועה החבוי הזה. הוא טומן בחובו עוצמות שאין שניות להן בעולמנו, אולם המחיר בגין ספיגתן הוא כוח רצון נחוש ואיתן, שיכול להדוף גם את השדים האכזריים ביותר, אשר חלקם תוקפים ללא רחם מתוככי הגוף והנפש.

הדי הזכרונות האלה אופפים אותי שוב ושוב, וביתר שאת בימים אלה, בהם גוברת התחושה בסביבתי כי שבה האפלה אל חיינו. יותר ויותר נדמה כי אנו קרבים לתקופת שבר, אל ימי רעב בארץ - לחזון, לתכלית, למכנה משותף, להצדקה. וכבעבר, אובדן הדרך הזה מוביל שוב אל אותה צומת הדרכים המייסרת שבין המשך לחדלון, אלא שהפעם נדמה כי כולנו ניצבים מולה יחד, ואין בקרבנו מי שמחזיק בידיו מצפן שינווט אותנו לקצה אור. ובתוך המבולקה הזו קמים בתוכנו נביאי שקר ומשיחי כזב, ולפתע נדמה כי עתירי הזכויות הגדולות ביותר הופכים לנרדפים, ומקימי המולדת מואשמים במזימות להחרבתה, ואנו מתי המעט הזוכרים אחרת נאלמים דוממים. ארצינו שינתה את פניה ככל הארצות, אולם עתה מבקשת היא לשנות גם את פנינו, באופן כזה שאפשר ולא נוכל עוד להביט בעצמינו במראה. וכשמאבד האדם את צלם אנושיותו, או אז מתערער גם כוח עמידתו ויכולתו לעמוד במבחנים הקשים באמת. כאשר נשכחת מלב אומה סיבת הקמתה, מתחיל תקתוקו המצמרר של שעון העצר, שביום מן הימים יבשר על הכחדתה. זאת הוכיחה לנו ההיסטוריה שאנו כה מתפארים בחלק שנטלנו בה, ובלי משים זונחים מדי יום ביומו את החלק שעוד עשוי לעמוד לזכותנו בעתיד.

בימים האחרונים, עת אני נתקל בקולות ייאוש גוברים המגובים לפרקים בהחלטות קיצוניות של נטישה וויתור, אני מגלה לפתע את התשובה שהייתה בתוכי מאז ומעולם אבל מסיבות שונות לא הגיע זמנה להתקבל ולפרוח. וזוהי התשובה היחידה והחשובה והנעימה ביותר שיכולה הייתה להיוולד בתוכי אי פעם. אני נזכר את שהחלטתי מזמן אך לא במילים, ואת שהבנתי מזמן ולא רק בראש. אני נשאר כאן, ואני רוצה ומוכן להילחם. הגיעה העת של כולנו, חדורי אמונה יותר מאי פעם, לשוב ולהיאבק על הערכים, סדרי העדיפויות והמשמעות שחשובים לנו כל כך. זוהי שעת הכושר למלחמת העצמאות החדשה שלנו, ילדותנו השנייה, ואנו נדרשים במסגרתה להחיות את הרוח שזרעיה במעשי אבותינו המייסדים, ופירותיה – אם רק נרצה – עוד במהרה בימינו. חמוש במחשבה זו, החלטתי שעם סיום חובתי הלאומית, אחבור לחבריי ויחד נצא יחד למסע הכל-כך חשוב הזה למען הבית.  

שאיפתי המרכזית היא להצטרף לאלה המבקשים להבין מחדש את מושג הישראליות, שנדמה לפעמים בטעות כמובן מאליו. המטרה היא לנסות ולהגדירו מחדש באמצעות גבולות החזון ולא גדרות הישוב, להזמין לתוכו אנשים בהתאם לנאורות דעתם, ולא לפי נראות דתם. אנחנו צריכים לשוב ולהקים בתים חדשים - לכל אדם, גם אם לא בכל מקום. ובעיקר, להפסיק להתלכד סביב האסונות המשותפים שלנו בהיסטוריה ולהחיות את התקווה שהפרויקט השאפתני הזה עוד יכול להוסיף ולהתקיים מאות שנים קדימה. לאחדים זה עשוי להישמע כמו סיסמאות, אבל כבר הוכח שרעיונות מסוג אלה יכולים להוציא המונים לרחובות ולהביא לשינוי. ההמונים האלה הם שלב חשוב, אך לא בלעדי ומכריע. את ההזדמנות שהם מייצרים צריכה לאחוז בשתי ידיים מנהיגות ערכית ואמיתית. נציגות נאמנה של כולנו, של הדור שצריך לתקן ולסלול דרכים וגשרים להתקדמות. דור שאינו שבע מספקות, אך כן רעב לעשייה – ומוכן סוף סוף להפשיל שרוולים ולהילחם על מה שחשוב באמת.

זהו הפוסט המאה של הבלוג הזה. אני נרגש מאוד בכל פעם שמישהו קורא, מגיב או סתם חושב על טקסט שקרא כאן. אני מזמין את כולכם להמשיך לקרוא מדי פעם את המילים שעוד יופיעו כאן, ובעיקר – לפעול כל איש בדרכו להפוך את המילים הנכונות ואת הרעיונות הראויים למציאות.

שבר כלי

"הכתר האריך ימים אחרי הראש. היד הפסידה לכפפה. נעל ימין ניצחה את הרגל. באשר לי - אני חיה - נא לראות. נמשכת תחרותי עם השמלה. ואיזו עקשנות יש לה! ואיך רוצה היא אחרי לשרוד!"

ויסלבה שימברוסקה / "מוזיאון"

יש לי חולשה שאינני מרבה לדבר עליה. הסיבה לכך כי מדובר בנטייה אלימה, מסוכנת, השוברת במידה רבה את תדמיתי המאופקת והשקטה. גיליתי חולשה זו לפני מספר שנים בעודי מסייר במוזיאון לארצות המקרא בקריית המוזיאונים בירושלים. בעת מעבר ממוצג אחד למשנהו, התחוורה לי אמת גדולה, הארה של ממש, שכאילו הכתה בתודעתי והפכה אותי לנביא, הנדרש למהר ולבשרה בפני כל העם והעדה. מבלי להאריך במילים יתר על המידה מוטב שפשוט אומר זה בקצרה - אני שונא כדים. שונא עד כדי תיאוב. תיאוב עד כדי ניפוץ וריסוק, עד כדי חילול וביתור. איני יכול לסבול את עמידת החרס המתנשאת שלהם, ראוותנותם המתחנחנת, סדיקותם המתעתעת. אם היה הדבר תלוי בי (ואוי להם לכדים אם יבוא היום הזה), אנחה מיד על ניתוץ כל הכדים, רסיסי החרסים, שאריות הקעריות ויתר כלי הסעודה והמשקה שעוד נותרו ניצבים תחת ריבועי זכוכית מוארים בטובי המוזיאונים בעולם. יתרה מזאת, סביר כי לא אתאפק, ואכלול בצו שאפרסם הוראה מיוחדת לנפץ את הכדים על ראשיהם של אלה מאוצרי התערוכות שהנחו להכניס אותם מלכתחילה. אעמידם בכיכר העיר לטקס התנפצות כפול - של מיצגיהם ושל יומרנותם, על שהעזו לרמות אותנו במשך שנים ולגרום לנו להאמין שכד קטן הוא דבר גדול, ושראוי לראות בו - בו ממש - נצר לשושלת היסטוריה ארוכה ומפותחת. אין בעולם אנשים קטנים, רק כדים קטנים, שאין בהם בעיניי ולו במעט כדי להאיר בפנינו עולמות ותרבויות שנשתכחו מהכרותנו את הקיום.

כי מה הם הכדים אם לא תוצרי לוואי של סעודות נשכחות? מיכלים פרימיטיביים לאכסון נוזלים ואוצרות, שבאופן אירוני נשתמרו דווקא הם, הנחותים שבין הכלים, ועתה מתיימרים לסמל באפסיותם פאר יצירה שכבר נבזז, נשחק ונעלם. הדבר דומה לשאריות חומה חיצונית ובלתי קדושה בעליל, הזוכה לתהילת עולם משום ששרדה, ועתה נתפסת היא לפרקים בבלבול כנצר לקודשי קודשים שכבר נמחו מזמן ונעלמו בין אדי הזמן והשכחה. כאשר אנו פוקדים את בית הנכות (מוזיאון, לאלה מכם שטרם התפסכמטרו), אנו רוצים לפגוש באנשים, דמויות ודיוקנאות, לחזות בחיים שהתקיימו מקדמת דנא, לחוות סדרי יום נשכחים ולחוש בעולמות אבודים. היינו רוצים להצליח לחדור לתוך ראשם של אבות אבותנו, לנסות ולדמיין כיצד היו נראים חיינו בתקופתם, ובמידה רבה באמצעות זאת - לזהות את שארי הפרימיטיביות גם בחיינו שלנו, הנחשבים לפעמים בטעות כמתקדמים ומודרניים להחריד. כשאנחנו מסיירים בין מוצגים היינו רוצים לנסות ולדמיין כיצד ייראה המוזיאון שיציג אותנו, שיתעד את סיפור החיים שאנו רוקמים לעצמינו. האם אנו מעלים על דעתנו שמוזיאון זה יתמלא בעיקרו בבקבוקי מים מינראליים? מאחל לנו שלא נחווה את השואה הגרעינית שתחייב החלטה שכזו. בין אם שכנעתי אתכם ובין אם לאו - אשוב ואזהיר אתכם: תשימר נפשותכם מכדים. ובראותכם מיצגים שכאלה, עשו חסד עם עצמכם וודאו שאיני בסביבה, פן תיפגעו גם אתם מיצר הניפוץ הבלי נשלט האוחז בלי ללא ריסון.

וכי מה האלטרנטיבה שאני עשוי להציע וודאי תשאלו? ובכן, כאן באמתחתי סיפור נחמד. לפני מספר שבועות במהלך שיטוטיי הנעימים ברחובות תל אביב נתקלתי במקרה בחנות וותיקה בפאתי רחוב דיזינגוף הממוקמת מתחת לגובה הרחוב, ובחלון הראווה שלה כרזות משנים מוקדמות של המדינה. בחנות תוכלו למצוא ציורים והדפסים, פרסומות ומודעות עירוניות, שלטי חוצות וכרוזים המודיעים על הסרטים המוצגים בבתי הקולנוע. הסיור בחנות הוא חוויה של ממש, ויש בו כדי להחזיר אתכם במנהרת הזמן אל תל אביב וישראל של פעם. בעידן של תמימות וצנעה (הגם שספק אם חלק מהפרסומות הסקסיסטיות שהוצגו בשנות השישים יוכלו לשוב לבית הדפוס כיום, בעידן הפוליטקלי-קורקט). המסע במוזיאון-חנות הזה מהנה במיוחד, גם אם לא מלווה בהסברים והדרכות, ועלותו חינמית לחלוטין (ללא מזכרות). והרי לכם דוגמה מופלאה ליכולת הבלתי נדלית שלנו לחוות חוויה מוזיאונית אמיתית, מבלי להיכנס למוזיאון "רשמי", ומבלי להסתכן במתקפת חרס.

מסקנה מתבקשת מהסיפור הקטן הזה היא שבפעם הבאה שמתחשק לכם ללכת למוזיאון - אפשר שהדבר המשתלם ביותר הוא לפנות דווקא לאלבומי התמונות המשפחתיים, לשיחות עם קרובי משפחה רחוקים, לצפייה נוספת בסרטי הוידאו של החתונה של ההורים שלכם (כמה נחת אתם תגרמו בבית), או אפילו להתנדב בבית אבות ולשוחח עם אנשים שאינם מכירים. גם אתם מתעניינים בתקופות שנציגיהן האנושיים כבר אינם מהלכים בינינו, ניתן להיעזר בכלים מרובים אינספור - ממפות וסרטים אילוסטרטיביים וכלה בהרצאות ובמיצגים. היריעה כה רחבה ומציעה מגוון נדיב ועשיר במיוחד של אמצעים ממחישים, מלמדים ומסקרנים. רק להושיט יד ולגעת. המסר המרכזי כאן חד ופשוט - מומלץ אפוא שלא להסתפק בהתסכלות על הקנקן, אלא גם בשפתיים שפעם שתו ממנו. סביר בהחלט שלהן, יש עוד המון מה לספר. 

עת אתה

לפני כמה שנים פסעתי לאורכו של רחוב נחלת בנימין בתל אביב בניסיון למצוא פריט כלשהו שאוכל לתלות בחדרי החדש בגבעה הצרפתית בירושלים. הייתה זו הפעם הראשונה שעברתי לחדר משלי, ותנאיו הצנועים הציעו מסמר אחד בלבד מעל למיטתי. חיפשתי פריט שארצה להתבונן בו מדי בוקר כשאתעורר ורגע לפני שארדם. אובייקט מעורר מחשבה, אך גם מניח את הדעת. דבר מה שיוכל להיות גם קבוע ותמידי, אך גם – מטבע הדברים והמסמר – תלוי.

את עיניי צד דוכן קטן שנחבא בקצה הרחוב ובו צילומים אומנותיים של פסוקים מהתנ"ך. כל אחד מהפסוקים הוצג מזווית מיוחדת, במשחקים של פוקוס וטשטוש, שיצרו אפקט מיוחד ומסקרן. "אין כאן שום פוטושופ", הבטיח לי המוכר במענה לשאלתי. "ככה זה צולם", הבטיח וחזר לשתיקתו נטולת הכריזמה. אחרי כמה שניות הושטתי יד לאחת התמונות והודעתי שאת זו אני לוקח. שתי מילים כיכבו במרכז התמונה: "ועת שלום". המחיר היה גבוה, אך גם נחישותי – והכסף נשלף במהירות לפני שתבשיל חרטת היד.

רגע לפני שהסתלקתי מהדוכן פנה אליי שוב המוכר, כמריח הזדמנות. "תגיד", שאל, "אולי אתה רוצה את כל הסט?". שאלתי לכוונתו והוא המשיך: "תראה, זה בעקרון הולך ביחד, רואה? עת שלום ולידו עת מלחמה. זה יפה לשים את זה אחד ליד השני. אפשר גם בפינות מקבילות של אותו החדר". התבוננתי בו מספר שניות ותהיתי עמוקות באשר לכוונתו. "מה זאת אומרת הולך ביחד?", קפצתי, "אתה באמת חושב שאני רוצה לשים תמונה של עת מלחמה בבית שלי?". "הרבה עושים את זה", שיתף אותי, "זה יוצא מוצלח". אחרי כמה שניות ניסה לתפוס אותי בבורותי: "זה הרי חלק מאותו פסוק, אתה יודע". "אני יודע", סיפרתי לו, והאצתי צעדיי.

חלק מתהליך ההתבגרות הוא להיחשף לעוד ועוד עובדות קשות על החיים שמנפצות לנו מיתוסים שגדלנו עליהם. שלא כל הסיפורים מסתיימים באושר ובעושר, שלא כולם מתים בשיבה טובה, שהמפלצות האכזריות ביותר תוקפות דווקא לאור יום, כשעדיין ערים. אחת "ההתפקחויות" האלה שחוויתי אני נוגעות לשני חלקי הפסוק המתעתע הזה. מלחמה ושלום הן אינן מילים מנוגדות או סותרות. הן מבטאות שני עולמות נפרדים, לעיתים משיקים, ולרוב מרוחקים. כי הרי יותר משאנו נלחמים על השלום, אנו משלימים עם המלחמה. והרי אם יכולה הייתה המולדת לדבר – האם לא הייתה מבקשת שניוולד למענה, יותר מאשר שנמות בעבורה? ואולי גם אחרים חשבו כך. ואולי חלקם כבר לא יכולים לדבר. והאמנם זו תבוסתנות להתנער מהצורך במלחמת יש-ברירה? והאם נוכל לסמוך על עצמינו שבבוא העת נדון בכך בפתיחות וביושר?

אני מבין את אלה המוכנים להקריב בשביל המדינה. לתת את עצמם למען העתיד והדרך. אני נמנה עליהם. אבל בינתיים אין מקום על הקיר שלי לתמונה נוספת. עם הנוכחית אני קם בבוקר. רק איתה אני הולך לישון. והעת הזו תלויה ומרחפת בביתי, וממתינה לשעה המתאימה להתממש ולפרוץ את המסגרת. הזמן שלה עוד יגיע. אך בינתיים, היא נותרת דוממת ובודדה. ככתובת על הקיר. מקווה ומתפללת כמונו, שיהיה זה המסמר האחרון.

למקרה חירום

"באיזו שפה אנחנו נדבר?", אני מתעניין בחצי חשש. "בעקרון באנגלית", היא משיבה תוך התבוננות עמוקה ותמוהה בפנקס הריק שלה, "ככה זה בדרך כלל". חבל שלא התכוננתי מספיק בבית, אני חושב. הרי הנקודות שלי בעברית, ואני כבר מדמיין איך כל צירופי המילים האלה מתנפצים לעיסה חבוטה של מבטא. "יהיה מתרגם?", אני מחפש אור. "לא היום", היא מציפה את החושך. אני שב ובוהה בסוגיות. תוהה כיצד הייתה משפיעה הכנה טובה יותר (פאסט פרפקט) על מצבי העגום (פרסנט סימפל). אנחנו כבר באיחור קל, ולשם שינוי לא מפריעות לי דקות ההכנה שנוספו. זה לא שהוא או אני נורא חשובים, אבל לסיטואציה חוקים משלה. אני עוד עלול לחשוב שאני יכול להיות מצחיק גם באנגלית, וזה עוד יסתיים בהחזרת שגרירים.

"הא, וכמעט שכחתי", היא מפתיעה, "אתה צריך להיות מאוד עירני לנושא התשורות". "תשורות?", אני קובל, "הרי לא אמרתם לי שום דבר לגבי זה. "כן, לא אמרנו כי אין תכנון כזה כרגע", היא מכינה אליבי. "אבל צריך להיערך לכל אפשרות. הם עשויים להפתיע". אני עובר לרמת דריכות ב'. "מה זה אומר להפתיע?". "הם יכולים פתאום לשלוף תשורה, שי צנוע כזה". "ואז מה לעזאזל אני אמור לעשות?", אני מוריד את הכפפות בשביל להיזכר שהידיים שלי רועדות. "הא, אל תדאג בכלל", היא מעצבנת, "בשביל זה הכנו תשורת-חירום". עכשיו אני כבר משוכנע שהיא עובדת עליי, ובזמן הכי לא מתאים. "תשורת חירום? מה זה אומר?". "אנחנו תמיד מכינים את זה, על כל צרה שלא תבוא. זה סוג של מתנה סמלית כזו, מגנים עם הסמל שלנו או משהו כזה, שאפשר לשלוף במקרה שהאורח מגיש מתנה בסוף הפגישה". כמה שזה מתוחכם - ככה זה טפשי. "ואיפה אני מוצא את תשורת החירום הזו?", עושה עצמי מתעניין. "הא, החבאנו אותה מתחת לשולחן, כדי שאף אחד לא ישים לב אליה. אתה לא צריך להתייחס אליה בכלל. תזכור - אל תשלוף ראשון. חכה לראות אם הוא שולף". אני משנן את ההנחיות שוב ושוב. איך בכלל אומרים על לא דבר באנגלית?

אני לא מסיר ממנו את המבט לרגע. בוחן כל מצמוץ, כל עווית שיש בה כדי לבטא כוונה או תכנון מזימה. המילים שלו חולפות לידי וזוכות להתעלמות מעליבה, בעוד שכל כוח הריכוז שלי מופנה לעבר הידיים, הכתפיים, ומה שביניהם. אני מסתכל גם על האנשים הנוספים בחדר שיושבים לצידו, מנסה לאתר רמיזה קלה-שבקלות לקריצה או איתות שיגרום לשליפה מהירה. במקביל, אני שולח את הרגל שלי לטיול הרפתקני מתחת לשולחן בניסיון לגשש אחר השקית, שמיקום הטמנתה טרם התגלה. פעימות הלב גוברות ואני חש בתוך קרב מוחות מתוח, מי שמסיר מבט ראשון עשוי לאבד את ראשו. למשך מספר שניות הוא מביט בי במבט מוזר ואני משוכנע שזה עומד לקרות, אני מתרגש עד כדי צרחה, רגע לפני שאני מבין שהגיע תורי לדבר. הוקצו לי עשר דקות, ואחרי שש הרגשתי שברברתי די והותר. ממילא הרי הדיבור כאן הפך למשני, תוספת מיותרת למשחק האקשן האמיתי. הוא בטח חש קצת לא בנוח שאני מסרב להסיר ממנו את המבט בזמן שאני מדבר. הנקודות שהכנתי נשכחו מזמן, ואני מתעלם מהסבירות הגבוהה שרק חלק מהמילים שיוצאות לי מהפה הן באמת באנגלית. שיסתדר, המנוול הזה, זו אשמתו שהכניס את שנינו לדו-קרב הזה.

אחרי דקות ארוכות הרגל שלי נתקלת במגע נעים ומרשרש, ומתבססת בקרקע. מצאתי את האבידה. אני רוקע בקול רם מדי על הרצפה ובאותו רגע הוא נעמד. אני מפסיק לנשום, ונעמד אחריו. הפגישה הסתיימה. זה עכשיו או לעולם לא. הגוף שלי מתוח לחלוטין וסחרחורת קלה אוחזת בי. העיניים נמתחות עד מעל הריסים ואני רוכן לעברו בזוויות מפתיעות. לחיצת היד קרה וקצרה. הוא הולך צעד אחורנית ופונה לעבר הדלת, ואני אחריו כמתנקש מבוהל. הוא מתקדם לעבר היציאה, ואני כבר שומע תרועת נצחון חרישית כשלפתע הוא נעצר וקופא במקומו. אני מאתר שוב את השקית בזווית העין. הוא מושיט יד ארוכה אל הכיס והזמן הופך איטי ואפור יותר. היד נמצאת זמן רב מדי בפנים, חופרת עצמה לדעת, ויוצאת אחרי שניות נמתחות עם סיגריה לבנה. הוא מדליק אותה במיומנות של שחקן פוקר ויוצא בצעדים קלים. אני נשאר לעמוד עוד כמה שניות, ואחריהן צונח תשוש ומתנשף על הכסא שמאחוריי.

"קמצן...".

מהיום למחר

מחר - מחר אולי לא נהיה כאן בכלל. אולי נתגורר כולנו בפלנטות רחוקות ונופי המדבר הצחיח יתחלפו באוקיינוס כוכבים דהויים. ואולי, כל זה יקרה רק בעתיד הרחוק-מאוד (כלומר, מחרתיים), ובינתיים מחר עוד נהיה כאן, סמוך לאיפה שאנחנו היום. אלא שזה כבר לא יהיה כאן יותר. קצב השינוי המסחרר שאנחנו חיים בו יהפוך את הכאן לשם, כך שבלי שנהגר למושבה אחרת נמצא את עצמינו במקום אחר עם חוקים שונים. אומרים שכבר לא נחיה במדינות, שהמסגרת המיושנת הזו לא יכולה לעמוד בפני שאיפות הזהות החדשות. שרוח האדם תכרסם בהררי המתכת, שים המידע ישטוף את ערימות החוקים. אומרים שנראה אחרת, שנתלבש אחרת. לא נצטרך לאכול, וגם לא לישון. גם לא נצטרך באופן כללי. יהיה מי שיהיה צריך בשבילנו, ולנו רק יהיה מותר. ומרוב שיותירו לנו, לא נסתפק לעולם. ומרוב הרוב, נהיה למיעוט. ולא יהיו גבולות – לא בין מדינות ולא בין אנשים – ונגשים חלומנו להתאחד במקבץ אנושי אחד, תחת שמיים מאפירים, על פני קרקע משתעלת, והחיים המורכבים האלה יהיו פשוטים להחריד. ולמרות הגידול במשאבים, בעצם נתקיים מפחות, עד שבעצמינו נתקיים פחות ופחות, עד שנהפוך לרעיון מופשט של עצמינו. ונמשיך למצות את ייעודנו דרך שלט קטן, שספק אם ראוי להימצא מחוץ לגופנו, ונעביר את הזמן כראות העין, ונכריע גם על קצו. גן העדן המפוקפק הזה הוא לא חלום רחוק, כי אם מעבר לפינה, והכביש חד סטרי, ואין פנייה אחרת. והסוף של זה כבר התחיל, ואם לא עוד היום – אז לבטח מחר.

אבל בינתיים, הבוקר, חזרתי לכמה שעות לעיר ההיא. זו שחייתי בה, שחוויתי בה. והמחשבות היו נוקבות ונחושות מבעבר. הנה בית הקפה הקטן הזה של הפגישה הראשונה. ממש ממול לספסל ההמתנה. הנה סמטת החרטות. הנה מסעדת המבטים. שם היה החיוך הזה, שבוע לפני הדמעות. במדרגות ההן טיפסתי, רק בשביל ליפול עמוק מדי. זו החורשה שאיבדתי בה את דרכי. זוהי הדירה שמצאתי. זוהי הכיכר שהחזירה אותי לנקודת ההתחלה. בפינה הזו החל המשפט שחבל שנאמר, ובפינה הבאה כבר הגיחה ההתנצלות לעזרתו. בכוסות האלה נמזגו ציפיותיי, ובצלחות שלצידן נחתכו אכזבותיי לפרוסות דקות. בכבישים האלה עברתי כל כך הרבה תחנות. כשעברתי דרכם הם עברו בדרכי, ושילחו אותי בסוף לנדוד למחוזות אחרים. אז, וגם הבוקר.

מחר הוא כבר לא כינוי זמן. הוא רעיון, חזון. אבל אני כבר מתגעגע להיום בבוקר. שהחיה לי את שלשום.

אין שום דבר וירטואלי בזכרונות.